אפרת ברזל מזיזה את הרהיטים בבית, ומחפשת יצירתיות במטבח

אמא שלי שלחה לי מתכון מקמח כוסמין ל"עוגיות עבאדי ביתיות", מתכון שהיא קיבלה מעיתון לאנשים חושבים.

השעה היתה שבע בבוקר של יום רביעי האחרון.

השמש של הסגר היתה בחיתוליה ואני הבטתי במתכון, קראתי את תיאורי המתכונאית שכתבה על איך עוגיות העבאדי שלה נגמרות באותו יום שהיא אופה אותם, כמה שהן טעימות.

אני לא יודעת מה ההרכב המשפחתי של כותבת המתכון, אבל ניסיתי לחשב איזה תבשיל, עוגה, עוגיות, סלט, עשיתי בשנים האחרונות ולא נגמר באותה ארוחה. לא שאני עושה כזה אוכל טעים אבל כולם כל היום פשוט אוכלים ואוכלים וסוגרים ופותחים ומתיישבים ומברכים, ולא מורידים.

מהשולחן.

בחיים אני לא עושה אוכל ממתכון. אולי בדיעבד אגלה בגיל הזקנה שטעיתי בגישה ופספסתי אל חיי מזונות שיכולנו להתענג עליהם ורק בגלל שלדמות שהיתה בתפקיד, אמא, לאמור, אני, היתה בעיה עם, איך קוראים לבעיה הזו, קבלת מרות, קבלת מסגרות, יצא שכולנו הפסדנו.

בכלל אין לי בעיה כזאת, זה סתם לשון הרע על עצמי. בכל מוסד שהייתי תמיד הייתי ילדה טובה למורות ותלמידה למופת,דווקא אוהבת שאומרים לי מה לעשות אם זה בא ממקום טהור וקדוש, אבל אגרסיות צריכות איפשהו לצאת.

בכל זאת,

יש לי אהבה ליצירתיות, בטח במטבח. זה המקום בו כל אחת מאיתנו חייבת להיות יוצרת.

הרבה אני מדברת עם נשים על השמחה הזו שנוצרת בחיבור עם עצמנו פנימה ברגע של יצירה שהיא כל כך שלך ואת כל כך אוהבת אותה, את כל כך גאה בה ורואה את כל האהבה שלך טמונה בה.

יצירה יכולה להיות בכל תחום,

אין צורך, בטח בהתחלה, לפתוח סטודיו ולתלות בכניסה אליו שלט; נועה, אומנית בעיסות נייר.

יצירתיות אמיתית יכולה לבוא בכל מקום בבית.

אנחנו יוצרות כל הזמן; מאלתרות פתרונות במריבות של הילדים, מזהות מצבי מתח משפחתיים בין גיסות או אורחים שבאו פתע ומישהו מהם פלט משהו ממש מעליב, אנחנו מיד מגייסות, ביצירתיות, כיסא מפלט, להחזיר את האווירה למקומה.

אנחנו אלה שמזיזות ביצירתיות רהיטים בבית.

קמות בבוקר ואומרות, ככה זה מתחיל, אומרות בלב, "למה שהספה של השלוש, לא תהיה איפה שהשולחן שבת, והספה של השתיים לא תהיה איפה שהארון מסבתא רבקה?

למה שהפסנתר לא יהיה כאן, ואז הוויטרינה, כאן?

בהתחלה את רק מדמיינת, את ממלאה חללים ארכיטקטונים מבוזבזים בתוך הנוירונים של עצמך, את ממש רואה את העיצוב במראהו המתחדש, הכל בדמיונך.

אותו דבר אנחנו עושות גם בחדרי הילדים.

למה שהמיטה לא תהיה מעתה לרוחב ושולחן הכתיבה לאורך?

ואז את מתחילה לשתף את בני הבית ברעיונות היצירתיים שלך. אצלנו, ברוב הפעמים, כשאני מציעה לשנות מיקומי ספות, אני מקבלת "למה, בשביל מה, מה רע ככה, זה יהיה מכוער, למה צריך לשנות כל הזמן".

ובאותם הרגעים, כשמבטלים לך את הרעיון, את מרגישה כמו בלון מאוכזב שיצא ממנו האוויר, כי הרי מה, היה לך רעיון יצירתי שהוא עצמו ממלא את חללי הלב שמחה שאין דומה לה, קלילות של תקווה, עיגולים של שמחה, והורידו אותך ואת האנרגיה החדשה שבאת איתה, בדקה אל הרצפה.

 את כבר יודעת, מניסיון חיים, שאחרי שאת משנה מיקום של רהיטים, זה ריקוד שלא עולה כסף ונותן כזה ריענון בבית. את יודעת שהרבה יותר כיף לך לנקות אחרי העיצוב החדש שיצרת לך. את מטאטא, ומסתכלת, מזיזה אגרטל לזווית מדויקת, ומסתכלת, משהו בך מתאהב בחדר. וכאילו מה קרה, רק הזזת ספה.

בסופו של יום, אם החלטת ליצור, את תיצרי.

זה לא משנה מה. זה בתוכך. ואת חייבת להוציא את זה. גם אם כולם יתנגדו ולא יסכימו לעזור לך.

את מקבלת כוחות של הענק הירוק באותם רגעים, ואומרת לעצמך, לא צריך, אני אזיז לבד, בשביל מה ה' נותן לי כוח אם לא לשמוח בבית שהוא הפקיד בידי לגדל בו תורה? עם ההבנה הזאת, את אורזת בתוכך את כל שיעורי ההתעמלות שבך ומזיזה את הבלתי אפשרי.

ואת מאושרת.

ואת מסתכלת על הבית במבט מרוצה. אין כמו אישה מרוצה. את מסתכלת, מחייכת לעצמך ואומרת: יפה.

אם אין הסכמה לשינוי, ובכל זאת את חייבת, את עוברת לטקטיקת ה"מפתיעה ונראה".

איך שהם יוצאים לתפילה, הבנות ואני מוכנות: מזיזות מזיזות מהר. כשהם חוזרים: הבית אחר.

ואז יש ספקטרום תגובות: אחד מתיישב על הספה במיקום החדש ואומר, "דווקא יפה, אמא", והאחר, "אז ככה זה יישאר? אני עדיין לא מבין בשביל מה זה טוב".

ואחרי זמן כולם מתרגלים, ובדרך כלל מרוצים, ורק את, אחרי תקופה שלא את קבעת, שומעת בת קול של דגדוג שאומר לך בלחש, הגיע הזמן להחזיר את החדר לסידור הקודם.

והם, מסכנים, רק רוצים שהסידור האחרון, זה שלא אהבו בתחילה, יישאר ככה ביפעה.

רציתי לכתוב על עוגיות עבאדי מכוסמין.

רציתי לכתוב בכלל על שני ביטויים. ביטוי ראשון: "שלישי קוסקוס", ביטוי שני: "רביעי עוגיות".

ביטויים שקיימים בבתים עם סדר וריחות. את שלישי קוסקוס הכרתי מחברה, רביעי עוגיות היה חדש לי. אני מבינה שהביטוי אומר שמי שבעלבוסטה באמת, מתחילה את ההכנות לשבת כבר ברביעי, עם המאפים. מבטיחה שזה היה קו המחשבה שלי כשקיבלתי את המתכון.

ברביעי אני עוד הזזתי רהיטים. בסוף במוצ"ש הבת הכלה שלי עשתה את העבאדי מהכוסמין ופארה בהן את מלווה המלכה.

יצאו מהתנור, נגמרו באותה דקה.