איה קרמרמן על הבלטה במטבח שבה היא מתפללת

אחד הדברים האהובים עלי הוא להתבונן מהצד ולראות איך אנשים מתחברים ממקום פנימי שונה אל אותו מקור חיות. יש נשים שפיהן מזמזם תמידית פרקי תהילים. אני מעריצה אותן, מקנאה בהן. איך אגיד את זה ביראת הקודש הראויה? אני מבינה את המעלה, מעריכה מאוד, לא מתחברת. הלוואי שלבי היה שם. אבל מילותיו של דוד המלך זורקות אותי היישר לאזכרות של אבא שלי, שם פגשתי אותן לראשונה. לרגעים שכל שנה מחדש הזכירו לי שאין לי אבא. תודה, לא צריכה אתכן כדי לזכור שחלל בקרבי.

יש נשים שהולכות לכותל, בכל מאורע, לכל בקשה. יש נשים שמקדישות את מרצן לארגון שפרה ופועה. יש שמדליקות נרות לצדיקים או מתפללות שחרית אצל רבי שמעון. ויש את השליחות החב"דיות שעלו על כולנה. בכולן אני מקנאה. גם אני רוצה חיבור ישיר, זמין ותמידי אליו יתברך, מעבר לדיבור הפשוט של ילדה עם אין סוף בקשות ושאלות.

רציתי למסד את היחסים בינינו, אבל היו לי המון מניעות לתפילה. ילדים, עייפות, לידות, הנקות, לא מחויבת, לא ילדת בית יעקב עם גרסא דינקותא. בלה בלה. אין סוף תירוצים ולב אחד שיודע את האמת. אני רוצה להתפלל. אני צריכה את התפילה. אני זקוקה לחיבור. לא חזרתי בתשובה בשביל ללבוש חצאיות ולהתאים את כיסוי הראש לחולצה. חזרתי כי התגעגעתי, כי אני רוצה להיות קרובה.

נכון, יש אין סוף דרכים להתחבר. אבל משום מה השם מבקש שנתייחד איתו דרך התפילה במילותיהם של חכמינו ז"ל, ואני די משתדלת לעשות את מבוקשו, אז למה שדווקא במקרה הנ"ל אחרוג ממנהגי? היה לי המון יצר הרע על התפילה. לקח לי שנים להתגבר עליו. אני מצליחה בקטנה, אז בבקשה לא לעשות לי עין הרע.

מבקשת להיות צינור

אחרי חיפושים אחר המקום האידיאלי שבו אוכל להתחבר בניחותא אל השם, נראה לי הגיוני שהמילים שלי ישוגרו אל החלל שבו אני נמצאת רוב הזמן - במטבח. יש לי בלטה אחת, בדיוק באמצע, שם אני יושבת על השרפרף ופותחת את הסידור. מיקום מדויק, גם מוסתר מכולם וגם איפה שכולם מחפשים אותי.

מבלטת התפילה שלי אני שומעת אם אחד הסירים שעל האש זקוק לערבוב או שהתנור מסיים את עבודתו. מהחלון אני רואה אם משיב הרוח ומוריד הגשם, אם שמש מציצה מאחורי ענן, אם העצים שלי, שעליהם נשרו מפני הקור הירושלמי, מתחילים להתעורר או ממתינים לט"ו בשבט. אם אני מרחיקה נדוד בעיניי, על הקיר שמולי הרב אדלשטיין זצ"ל והרבי מלובביץ' ממוסגרים, עסוקים בחברותא זה עם זה. שומרים עליי, מתקנים את תפילתי. לידם פמוטי השבת שלי מחכים שאחזור אליהם, בדרך כלל בכמה דקות איחור.

כשאני עומדת להתפלל, שתי תמונות שתלויות על המקרר מלוות אותי בתפילה. בראשונה, אני ואבא שלי. הוא מחייך, מרים ומחבק אותי, כשאני עטופה במגבת אחרי הבריכה. אחת התמונות היחידות רק של שנינו יחד. ובתמונה השנייה הבבא סאלי. לא יודעת איך הוא הגיע לשם, מוצא את מקומו מתחת למגנט של "אמר רבי בנימין". אבל התאהבתי בזה שהוא שם. אולי הוא היה מחובר יותר וידע לכוון כוונות שמיים, אבל התמונה שלו מזכירה לי שמילות התפילה שלו נמצאות אצלי בסידור. אם ככה, אפשר לנסות לדבר ולהתמקד בזה שהשם שפתי יפתח ופי יגיד תהילתו.

כמה שאני אוהבת את המשפט הזה. שם על בלטת התפילה שלי אני מכוונת את כולי למילותיו המדויקות. מכוונת על כל מילה בטור. על חיוך מדויק בהרצאות. על תשובה לילד שהתחצף. על שתיקות שנדרשות. במשפט הכי יפה בתפילה אני מבקשת להיות צינור. כשנחוץ, השם יפתח את שפתי במקומי, יאמר את דברו. בוודאי מוצא פיו יהיה חכם, עדין, נכון מכל מה שאי פעם אחלום לומר.

שם, על בלטת התפילה שלי, אני מסתכלת על המילים "המלך הקדוש", מנסה לזכור באיזו יראה אמרתי אותן, כמה ביקשתי, כמה התחננתי באותם ימי תשובה. משתדלת להחזיר עצמי לאותה תשוקת תשובה.

חולמת על שמלת המשיח

כאן, על בלטת התפילה שלי, אני מכוונת על הילדים שלי. שהשם ישיב אותם אליו, יקרבם לעבודתו. אני מבקשת שהלב של ילדיי יבער באמונה שלמה שזו דרך המלך הרוצה בתשובה.

על בלטת התפילה שלי אני מבקשת מחילה. על דברים שבהם נזכרת שמעדתי, על איפה שנפלתי וטעיתי. כאן אני מנסה בכל כוחי להאמין שספק ברכות להקל, ואם אני מברכת בשם ומלכות שהשם חנון, סימן שהוא גם סולח. בכל יום מחדש, על אלף טעויות הוא פותח ברחמים דף חלק.

על הבלטה הזאת הלב שלי נשבר. יותר מדי חולים ברשימה שלי. כאלה שאני מתפללת עליהם שנים ולא נרפאו. שמות חדשים. אבות, אימהות, ילדים. יותר מדי, יותר מדי. די השם, תרפא אותם. כולנו זקוקים לראות ניסים גלויים, רחמים כמו שאנחנו מבינים רחמים.

כאן, בבלטה הירושלמית שלי, אני מבקשת שופרות מהדהדים באוויר הרים צלול כיין, מבשרים שהגיע מלך האמת. אני מפנטזת שאני רצה לארון, שולפת את שמלת המשיח ורצה עם הילדים לראות בעיני הבשר ודם קטנות האמונה שלנו את מה שכולנו מתפללים עליו אלפי שנים.

פה, בבלטת התפילה, אני מתביישת להידחף לתור אחד שבו עומדים הצדיקים והחסידים. אני זקוקה לזכויות שלהם, נחוצה לי האמונה התמימה שלהם. אני מגניבה מבט לרב אדלשטיין ויודעת שהצדיקים, כל כך מלאי אהבה הם, שלא אכפת להם שאני נשענת עליהם, נדחפת בעזות. נהפך הוא, הם גם ייתנו לי לעקוף.

כאן, על בלטת התפילה שלי, אני מתחננת להשם. נחנקת מהמחשבה שיסרב לקבל את מה שליבי צורח. רק שיקשיב. בבקשה, רק תקשיב. קח את הזכויות שלי ותעביר אותן לילדים. הניסיונות שלהם מוחצים אותי לאבק, סוחטים את נשימתי. מההתאקלמות בגן ועד גיל הנעורים. זה גדול עליי. ידי קצרה, אבל ידך הגדולה פתוחה. הם גם ילדים שלך, אבא. בבקשה תן להם להרגיש שאתה קרוב בעת משבר, עזור להם לבחור נכון. שלח להם זיווגי אמת טהורים, בעלי לב נקי. שלח לי כלות שיהיו לי כבנות אהובות, חתנים שלא ייקחו ללב את ההסתלבטויות שלנו בשולחן שבת. תן לי כוחות נפש ואמונה להיות אמא שמאירה את הדרך שלך באור יקרות כל כך עז שידבק בהם. בבקשה אבא, תזכה אותי באורך ימים. אפשר לי להזדקן לצד בעלי ולזכות לראות בני בנים לבני.

כאן, על בלטת התפילה, מודה אני שהוא אלוקי, שפתח לי פתח כפתחו של אולם וגילה לי את עולמי. אני לא הבבא סאלי, לא הרב אדלשטיין וגם לא הרבי. אין בי את עומק כוונות התפילה, את הביטחון והתורה שלהם. אבל כאן, במטבח שלי, על הבלטה שלי, הלב שלי מתפלל בהיגיון השמור רק לי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".