הילדים שלכם קיבלו תעודת מחצית? תנו להם אחת כזו, מלאת הערכה

בסוף השבוע שעבר הילדים שלנו היו אמורים לחזור עם תעודת מחצית א' מבית הספר. היו אמורים.

מחצית א' של שנת הלימודים תשפ''א הסתיימה לה כשילדי הכיתות הנמוכות שהו בין כותלי בית הספר כחודש אחד במצטבר (וזה גם אם ממש הגזמתי), וילדי הכיתות הגבוהות לא זכו להכיר את קירות הכיתה שאליה הם עלו, שלא לדבר על להכיר את המורה החדשה שלהם. הם עלו כיתה מבחינה וירטואלית / זומית / טלפונית או איך שלא תקראו לזה. אבל תעודת סוף מחצית הם לא זכו לקבל.

יש בתי ספר שהגדילו לעשות ודרשו מהמורים והמחנכות לכתוב תעודות לתלמידים על סמך תוצאות הלמידה מרחוק, שרבים וטובים ממני כבר הספיקו להגדיר אותה כ''רחוק מלמידה'', והם צודקים.

כל תעודה שתינתן על סמך מה שנקרא בשפת בית הספר ''למידה מרחוק'' לא משקפת כלל את היכולות הלימודיות של הילדים שלנו, וכמובן שלא את התוצאות האמיתיות שאליהן הם היו יכולים להגיע.

הילדים שלנו צריכים לקבל השנה תעודה אחרת.

הם צריכים לקבל לא רק תעודת מחצית א' של שנת תשפ''א, הם צריכים לקבל תעודת הוקרה והערכה על כל השנה הקודמת, סביבות פורים - פסח תש''פ, שם העולם שלהם השתבש. שם, כל מה שהכירו מיום היוולדם נמוג. העולם המוכר, הכיף, החברים, סבא וסבתא, דודים ומסיבות, וכן, גם לימודים! הכל נשאר אי שם בתחילת תש''פ שמי בכלל זוכר מתי זה היה…

שם הם השאירו את כל חוויות הילדות הרגילות והכל כך סטנדרטיות שכולנו גדלנו עליהן: חברים אמיתיים - ולא בריבועים על מסך או בשיחת ועידה, סבא וסבתא - שאפשר לבקר ולחבק בכל רגע נתון, מסיבות יום הולדת ואירועים משפחתיים - עם קצת יותר מ-10 אנשים עטויי מסכות, בית ספר - עם מורה אמיתית וחברים שאפשר לשחק איתם בכדור במגרש בלי לחטא ידיים אחר כך… את כל זה הם איבדו, בינתיים.

במקום זה הם נכנסו לבית, הפסיקו ללכת לבית הספר ולפגוש חברים בגינה אחר הצהריים, הם הפסיקו לבקר את סבא וסבתא או ללכת לדודים סתם כך, כי מתחשק. הם נכנסו למערכת מאתגרת במיוחד של למידה באמצעות מסך במקרה הטוב, או טלפון במקרה הפחות טוב, מערכת שדרשה מהם גם להישאר בעניינים, וגם לעשות שיעורי בית ומבחנים כרגיל ולשמור על קצב למידה רגיל.

אבל רק מי שהיה איתם בבית בתקופה הלא פשוטה הזאת (רציתי לכתוב ''קשה'', אבל נסתפק ב''לא פשוטה''), הבין שהילדים שלנו התמודדו השנה עם מציאות שלא מביישת אדם בוגר ובשל נפשית ורגשית. השנה הזאת הם רכשו כלים אמיתיים לחיים - יותר מכל למידה שתהייה, גם בין כותלי בית הספר. 

בשנה הזאת הם למדו על עצמם ועל המשפחה שלהם, ועל החיים בכלל - דבר או שניים שאנחנו בכלל לא חלמנו עליהם כשהיינו בגילם. הם למדו לוותר, להעריך, לדחות סיפוקים, לעבור חופש גדול בלי שום (!!) אטרקציה. הם למדו לאהוב את מה שהחיים מזמנים להם ולדעת שתמיד יש יותר גרוע.

הם למדו להעריך כל נשימה, למדו לכבד את צרכי הזולת שחי איתם בבית ולתת לכל אחד את מרחב המחייה שהוא זקוק לו. 

הם למדו שאושר ושמחה לא קונים עם בגד חדש או עם חופשה בבית מלון חמישה כוכבים, ושגם הבית שלנו - על כל מגרעותיו יכול להיות אחלה בית מלון אם רק נרצה בכך. 

הם למדו לריב עד זוב דם עם האחים שלהם, אבל גם למדו לסלוח מהר מאד אחד לשני, אולי מהסיבה הפשוטה שלא היתה להם חלופה למשחק… הם למדו לעזור, לשאת בעול ולשים בסדר העדיפות שלהם דברים חשובים באמת.

אז תנו לילדים שלכם תעודה, תנו להם על כל הדבר העצום הזה שהם קיבלו לחיים שלהם במשך השנה החולפת, ולא רק במחצית. 

תנו להם תעודת הערכה על הלמידה האמיתית שהם הספיקו לעשות בחייהם - למרות גילם הצעיר.

תנו להם תעודה, מגיע להם!