"הבן שלכם מתעורר כמעט בצהריים? הוא לא בהכרח מנסה לפרוץ גבולות"

אנחנו מדברים עליהם, פוגשים אותם ומתעסקים איתם לא מעט, בפרט בתקופה האחרונה בה הם פשוט נמצאים יותר בבית. בני הנוער, הבחורים שלנו, מצויים בימים אלו ללא מסגרת, חלקם הגדול סובל משעמום ניכר, רבים מהם מצויים בתקופה מאתגרת מאוד בחייהם.

יוסי ביליצר הוא אחד האנשים שלא רק מדבר על בני הנוער, אלא גם מדבר אליהם, פנים אל פנים. הוא פוגש אותם אחד על אחד, ומלווה אותם דרך היכרות אישית, זאת באמצעות טיפול ייחודי שהוא מציע הנקרא 'ייעוץ תורני'.

"זהו תחום שאינו מוכר עדיין לרוב הציבור", הוא מציין, "אבל הוא מתחיל בימים אלו לפרוץ לתודעה וזוכה לאהדה גדולה דווקא בקרב בני ישיבות. אם כי מבחינה רעיונית הוא מתאים לכל האוכלוסייה, גם לאלו שאינם שומרי מצוות, כיוון שזהו כלי טיפול אפקטיבי במיוחד".

את רעיון הייעוץ התורני פיתח לדבריו הרב משה שוחטוביץ, מחבר ספר 'בניין הבית', והבסיס שעליו מושתת הרעיון הוא שלכל קושי או מחסום בו אנו נתקלים בחיינו, קיים מענה בתורה. אם רק נגדיר את הקושי בצורה הנכונה ונחפש את המענה שיוכל לעזור לו, נוכל להשפיע ולרפא את עצמנו.

"למדתי את התחום במשך חמש שנים אצל הרב שוחטוביץ", מספר ביליצר, "וכיום זהו הכלי העיקרי שאני מציע לאנשים ולבחורים שבאים להתייעץ איתי. מרגש אותי בכל פעם מחדש לראות עד כמה שזה עוזר, ולא משנה מהו המצב הרוחני המדויק בו נמצא האדם שמבקש להתייעץ. התורה נוגעת לכולם ויכולה לעזור לכל אחד. יש המון ידע בתורה, וברגע שאתה מבין במבנה הנפש, זה יכול להועיל בצורה לא רגילה".

בודדים במערכה

את בחורי הישיבות פוגש ביליצר לעתים קרובות, וכשהוא מדבר עליהם ניכר שהוא מוטרד. "הבעיה העיקרית שניתן לראות בתקופה זו אצל בני הנוער היא הבדידות", הוא מנסה להגדיר. "זהו גיל בו הבחורים זקוקים לחברה ומאוד קשה להם לחיות לבד. אמנם גם בימי הקורונה הם עדיין יכולים להיפגש, וחלק מהישיבות מקיימות שגרה לימודית מסוימת, אבל זה רחוק מאוד מהחוויה של להיות במשך כל היום בישיבה, לאכול ביחד ולישון יחד. זהו דבר שחסר לרבים מאוד מן הבחורים".

מנגד לכך, מציין ביליצר שהבחורים מוצאים את עצמם כשהם נמצאים בבית במשך שעות ארוכות. "הם חווים פתאום הרבה מאוד מצבים של זמן פנוי, בזמן שבישיבה הם בדרך כלל לא מכירים תחושות כאלו, כי סדר היום שלהם מלא מבוקר ועד ערב, באופן כזה שאין כמעט רגע ללא עשייה. יש בחורים שיצליחו ליצור לעצמם סדר יום חדש בשל המצב שנוצר, אבל יש כאלו שזה יהיה מורכב עבורם, כי הם התרגלו לסדרים שהכתיבה להם הישיבה.

"הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם לא מעט אנשי חינוך שעובדים בישיבות", הוא מוסיף, "ושמעתי מהם את הצער הגדול על כך שכל המערכת שהם טרחו לבנות, נהרסת ומתפוגגת להם מול העיניים. הם גם דיברו איתי על פערים מאוד רציניים ומשמעותיים בין בחור בגיל ישיבה קטנה לפני הקורונה לבין בחור באותו גיל אחרי הקורונה. גם מבחינת הרמה הלימודית שאינה משתווה לזו שאמורה להיות, וגם מבחינת הרמה החברתית. השנים של הבחורים בישיבות הקטנות הן מאוד קריטיות, בהן הם מתחילים לפתח חשיבה נכונה וזה גורם להרבה השלכות בעתיד, שכפי שציינתי מתבטאות בתחום הלימודי והחברתי".

איזה תחום מטריד אותך יותר – החברתי או הלימודי?

"אני חושב ששני התחומים אינם פשוטים, אך יהיה ניתן להתגבר עליהם בעזרת ה'. סביר להניח שאת הקשרים החברתיים שנוצרים בשיעור א' בישיבה יוכלו הבחורים להשלים בשיעור ב', ואת החומר הלימודי שנרכש בשיעור ב' יהיה אפשר לדחות לשיעור ג'. אבל דברים שכן משמעותיים ומדאיגים אותי אלו סיפורים שמגיעים אליי בנוגע לבעיות שאולי היו קיימות אצל הבחורים גם קודם לכן, אך הן לא הורגשו, או שהיטיבו להסתיר אותן, ופתאום הן צצות ומחריפות".

הוא נותן דוגמה: "בחור בן 16 נמצא בבית, ופתאום ההורים מגלים אותו שקוע בסרט או עסוק במשחקי מחשב, או עורך היכרות עם דברים אחרים שהם לא היו רוצים שיעסוק בהם. גם כשהוא יוצא מהבית, הוא נשאר לרוב בשכונה, ואז הם מגלים שהוא לא מתחבר בהכרח עם החברים שהם היו ממליצים לו להתחבר אליהם. אלו לאו דווקא דברים שלא קרו קודם, אך הקורונה מגדילה את הבעיות, וגם ההורים נחשפים אליהן יותר, משום שהם רואים אותן מקרוב".

איך נדע מתי יש לנער שלנו בעיה אמתית ומתי אפשר להבליג?

"צריכים להבין שיש מצבים שהם אמנם לא מלכתחילה, אבל הם עדיין נחשבים נורמליים ולא כדאי להיבהל מהם", מחלק ביליצר, "כך למשל אם בחור קם בשעה מאוחרת מאוד בבוקר, אפילו אחרי חצות. זה וודאי לא מלכתחילה ולא נשאף לשם. אבל אם לאחר מכן הוא מתחיל יום מסודר, עם תפילות, שמיעת שיעורים בטלפון, שיחות עם חברים והתנהלות הגיונית, אז נראה שהמצב אצלו סביר. לעומת זאת, אם מישהו קם בשעה מאוחרת, אך לאחר מכן הוא בעצם לא עושה כלום, אלא רק נמרח, אולי אף שוקע בדיכאון או ממשיך לשכב במיטה בחוסר מעש – זה עלול להעיד על כך שאין כאן רק  קימה מאוחרת, אלא בעיה מהותית הרבה יותר. זה מה שבאמת עלול להיות מסוכן עבורו וזהו הדבר שצריך להדאיג אותנו. אגב, זה המקום לציין שהורים לא תמיד מכירים את החיים בעולם הישיבות. לכן הם לפעמים יכולים להתייחס לחלק מהמצבים שלכאורה אינם בעייתיים ככאלו שמהווים אסון, וכן להיפך – לחשוב שמצבים סבירים, בזמן שהם ממש לא מקובלים. לכן עם כל נורה אדומה שנדלקת כדאי תמיד להתייעץ ולשאול".

ומה לדעתך גורם לכך שחלק מהבחורים נפגעו מהקורונה וחלקם מצליחים לתפקד כמעט כרגיל?

"זו שאלה קשה. אני חושב שאחד הדברים שגורמים לבחור לפתח את האופי שלו זה כאשר הוא גדל בבית מלא באמונה ובשמחת חיים. בית כזה מעניק לו מצב רוח, ועוזר לו להתמודד גם עם מצבים פחות פשוטים. האווירה בבית היא הראשונה שמשפיעה על בחירותיו של הבחור.

"מעבר לכך, יש בתים בהם כמעט לא נותנים לילדים הזדמנויות לבחירה והמסלול בהם ברור ומוכתב מראש. הילד יודע מראש לאיזה תלמוד תורה או מוסד הוא ילך, עם מי הוא יתחבר והיכן הוא ימשיך ללמוד בישיבה קטנה וגדולה. בבתים כאלו אין מקום לשיקול דעת או לוויכוחים. יש מצבים קיצוניים בהם אפילו לא נותנים לילד להחליט  מה הוא יאכל לארוחת בוקר. בחורים שגדלו ככה מוצאים את עצמם כשהם מאוד מסכנים בתקופת הקורונה, וקשה להם להתמודד עם הזמן הפנוי שנוצר ועם היכולת שלהם לבחור ולהחליט, כי זה דבר שמעולם הם לא הורגלו אליו.

"יש גם את נושא הלימוד בקפסולות שהשפיע על הבחורים לא מעט. בתחילה היו מהם שמאוד שמחו, כי הם ראו בכך הזדמנות לשוב למסגרת אחרי תקופה כל כך ארוכה בה היו בבית. אלא שאחרי שחלפו הימים הראשונים התגלו גם הבעיות, ובחורים רבים חשו קושי גדול בכך שלא יכלו לצאת מהחדרים. גם כאן ההתמודדות משתנה כמובן מבחור לבחור. הכרתי מישהו שדווקא תכנן לפני הקורונה לעבור לישיבה אחרת, כי הוא לא הסתדר, אבל המתווה הזה של החזרה לקפסולות, היה לטובתו, כי הוא התיידד עם אחד החברים בחדר שעזר לו למצוא את מקומו בישיבה בה הוא לומד, והוא נשאר בה. מצד שני, יש לא מעטים שהמצב דווקא הרע איתם, כך שאין כללים בנושא".

מחפשים פיתרון

המצב כבר קיים בשטח. מה כעת ניתן לעשות? יש פתרונות?

"אין פתרונות קסם", מקדים ביליצר, "אבל אני רוצה להדגיש שוב את נושא השמחה. כתוב בגמרא: 'שרוי בלי אישה כשרוי בלא שמחה', ונשאלת השאלה מה לגבי בחורים שטרם התחתנו? איך יצליחו לשמור על שמחה? התשובה היא שבאותם ימים שטרם החתונה יש השפעה ישירה בין השמחה של ההורים לשמחה של הילדים, ומאוד חשוב לדעת את זה. 

"דבר נוסף שאנו רואים במקורות שלנו הוא חינוך לאחריות. ביקרתי פעם אצל המרצה הרב ראובן לויכטר, ובדיוק הבן שלו שיחק בביצים חיות – זרק אחת ותפס שתיים. הרב לויכטר פנה אל הילד ואמר לו: 'תמשיך לשחק כמה שאתה רוצה, אבל תזכור שזו אחריותך'. אחריות אמתית היא לתת לילד להיות אחראי על מעשיו, לתת לו להבין שגם אם משעמם לו, זה עסק שלו ולא שלנו. רק הוא זה שאמור לנהל את חייו ואת הזמן שלו. אם נבהיר זאת לילדינו בעודם קטנים, זה יעזור להם מאוד גם בהמשך. מאידך, נדרש מאתנו להכיר את הגיל ולהיות מודעים לכך שזה שהנער מנסה לחקור ולבדוק גבולות, לא אומר שהוא בהכרח רוצה לעזוב את הדרך או לבעוט בנו. לפעמים הוא בסך הכל בודק ומתנסה. ועל כל פנים, אנחנו לא שולטים בחיים של הילדים שלנו. בסופו של דבר הבחירה היא בידיהם ואיננו יכולים לבחור או להחליט עבורם. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא לכוון אותם ולהתפלל עליהם".

ביליצר מדגיש כי "יש מצבי קיצון בהם באמת יש צורך בטיפול מעמיק, אבל אלו אינם רוב המקרים אלא רק מיעוט. הרעיון הוא שאם יש אדם חולה יש לשלוח אותו לרופא, אבל אם הוא בריא וסובל מבעיה, הוא לא צריך רופא, אלא מספיק מישהו שיעזור לו וייתן לו עצה נכונה. הגבול בין הדברים הוא מאוד דק, לכן חשוב שכהורים נהיה מודעים ורגישים למצבם של בני הנוער שלנו".