הזדעזעתם מהמערכון על הרב קנייבסקי? אני נחרדתי ממשהו אחר

בעוד רבים וטובים, חרדים ודתיים, מסורתיים ופחות, הזדעזעו מחיקוי דמותו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א בתוכנית סאטירה, שרמתה ואיכות חומריה נמצאים עמוק מתחת לפני הים או בעגה האקטואלית - לא מגרדים את אחוז החסימה, אני בחרתי להזדעזע דווקא ממשהו אחר.

ואסביר...

כילד, בשנות השמונים המאוחרות, גדלתי בכפר מעורב. כזה שחיו בו דתיים, חילונים, ומעט, ואנחנו בתוכם - חרדים.

תמיד ידעתי שיש הבדל בינינו. שאנחנו שונים. לא, לא יותר טובים. אבל שונים. כלומר, חיים בשתי צורות חיים שונות. ידעתי שאם השכנה ממול - זו שהכיסוי ראש היחיד שכיסה את שערותיה היה הצבע האדמדם משהו שדאגה לטפח - נותנת לי ממתק, אצטרך לאתר על גבי העטיפה את סמל ההכשר, ולהתייעץ עם אמי אם "אנחנו אוכלים את ההכשר הזה?"

אבל זהו. לא הרבה מעבר לזה. ברור היה לי שאם ארצה לשחק עם איתי - בן גילי נטול הכיפה - זה יהיה רק בחוץ, במגרש, או ברחבה האקראית שבין לול התרנגולים הישן לרפת. לבית שלו, כך היה לי ברור - לא אוכל להיכנס "כי יש להם טלוויזיה".

בזה פחות או יותר הסתכמו ההבדלים בינינו, בשכלי ובהבנתי לפחות. גם החברות החילוניות של אמי שהיו "קופצות" לשתות קפה של בוקר על דא ועל הא, לא גרמו לי, כילד, להבין שיש "אנחנו" ויש "הם". יש "אותנו", כולנו, עם כמה שינויים, בולטים יותר או פחות.

שנאה? הסתה? פילוג? לא היו בלקסיקון המילים שחדרו לאוזניי ולתודעתי. שלא לדבר על מלחמת אחים, ובטח שלא זלזול ביקר ובקדוש. להפך, ידעתי שיש המגיעים שלוש פעמים ביום לבית כנסת, יש פחות, ויש שבכלל לא, אבל כולם מכבדים. כולם "מאמינים" ברמה כזו או אחרת.

ככה גדלתי. תמים משהו, אבל אלו היו שנות השמונים. אולי גם התשעים.

היום זה שונה. אלו לא רק הבדלים טכניים של "אנחנו" ו"הם". את הניחוח החריף של שוני וזרות שהגיע לרמה שניתן גם למשש ולא רק להריח, אנחנו פוגשים בכל מקום: בתקשורת לסוגיה, בשיח היומיומי, בפוליטיקה, בבג"ץ, ואפילו... אצל השכנים הנחמדים שרק לפני 20 שנה ישבו אצלנו בבית ושתו קפה על דא והא.

התקשורת מסיתה וההסתה מחלחלת. חיקוי דמותו של מרן שר התורה מעולם, אבל מעולם, לא היתה יוצאת לאור - גם לא במחשבה - אז, לפני עשרים שנה.

אבל היום, כשהציבור הכללי הולך ומתרחק, הולך ומתנתק, בולע בשקיקה את ההסתה וקונה את כל "החתולים" שהתקשורת מוכרת לו ב"שק" מזויף של דאגה לילדי המגזר המסכנים שגדלים בבתים צפופים בלי אפשרות ללמוד ולהתפתח, וכשהרחוב החילוני מדבר בגלוי על שנאתו לדת ולחרדים, ומייקר כל מי שהאג'נדה שלו מסתכמת בשנאת חרדים (ראו ערך איווט ליברמן ושות'), וכשילדי שנות האלפיים לא יודעים שיש מושג של כיבוד הורים, ולומדים בבתי הספר על מתן תורה כמו על איזו אגדה מארץ עוץ - מה הפלא אם כן שיש חיקוי זול ומבזה של גדול הדור? - ככה זה כשאין קשר לדורות קודמים, כשאין כבוד לדמויות הוד תנ"כיות, וסבא או סבתא הם רק בובות עם חיי מדף קצרים שאוטוטו נגמרים.

אבל רגע, לא שכחנו משהו?

מה עם מיליוני תינוקות שיכלו להיות "של בית רבן" אבל הם "נשבו"? מה עם מיליוני ילדים יהודים שלא יודעים "שמע ישראל"? מה עם מיליונים שמתעוררים כל בוקר ולא פותחים את היום ב"מודה אני"? עם רבבות של יהודים שחושבים שהמכבים הקדושים היו איזו נבחרת באליפות ישראל, ושדוד המלך ובנו שלמה הם "גיבורי האגדות מהתנ"ך"? מה איתם? למה הם לא מזעזעים אותנו? עם זה, כנראה, אנחנו בסדר. לזה התרגלנו.

אבל אם שמותיהם של דמויות התנ"ך היו נהגות בפיהם ביראת כבוד, וסבא וסבתא היו משמשים עבורם חוליה מקשרת לדורות קודמים עד מתן תורה, לבטח לא היו חושבים ללעוג על דמותו של גדול בישראל. אני בטוח בזה. גדלתי שם, בשנות השמונים. זה לא קרה. למרות ש"הם" היו שונים מאיתנו.

וזו האמת היחידה שצריכה להיאמר על ידי מסבירנים חרדים שמדברים בתקשורת. עם זה אף שדרן - מוכשר ו"אוכל חרדים" ככל שיהיה - לא יוכל להתנצח. כי את ההבדל בין גדול הדור לפוליטיקאי או שופט הם פשוט לא מבינים.

"כשם שמצוה להזדעזע מדבר הנשמע כך מצוה שלא להזדעזע מדבר שאינו נשמע" - זו הפרפרזה המדויקת ביותר ל"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע..."

הכותב הינו עיתונאי ופובליציסט, כתב עיתון 'משפחה'.