סיון רהב מאיר: זו אהבה, או אהבת דגים?

למעלה מ-5,000 נפטרי קורונה בישראל, ואנחנו לא מספיקים להספיד אותם כראוי. הנה קטע קצר לזכר אחד מהם, ויהיו הדברים לעילוי נשמת כולם: הרב ד"ר אברהם טברסקי היה פסיכיאטר נודע, מומחה להתמכרויות, שחיבר יותר מ-60 ספרים והציל אלפים בארץ ובחו"ל מהחיים בצל הסמים והאלכוהול. הסיפור שלו על "אהבת דגים" היה אחד המפורסמים בהרצאותיו: "שאלו פעם בחור צעיר: למה אתה אוכל את הדג הזה? והוא ענה: כי אני אוהב דגים. ובכן, הוא אוהב את הדג ולכן הוא מוציא אותו מהמים, הורג אותו ומבשל אותו. בחור צעיר, אתה לא אוהב את הדג אלא את עצמך. וכיוון שהדג טעים לך – אתה מוציא אותו מהמים ואוכל אותו.

הרבה ממה שאנחנו מכנים "אהבה", זו בעצם "אהבת דגים". לפעמים כשזוג צעיר מתאהב, זה רק אומר שכל אחד מחפש למלא את הצרכים האישיים שלו. זו לא אהבה כלפי האחר, אלא האדם האחר הופך אמצעי לסיפוק הצרכים שלי. אהבה נצחית, לעומת זאת, לא עוסקת במה שאני אקבל אלא במה שאתן. הרב אליהו דסלר אמר על כך: 'אנשים עושים טעות כשהם חושבים שהם מעניקים לאלה שהם אוהבים. הם אוהבים – את אלה שהם מעניקים להם'. אם יש משהו שארצה ללמד את הדור הצעיר זה שאהבה אמיתית היא נתינה ולא קבלה".

לזכר דיאנה

כשאומרים "שדה קרב" חושבים על חזית בצפון או בדרום, אבל שדה הקרב הוא לפעמים בתוך הבית, בסלון. הרצח הנורא של דיאנה רז בידי בעלה זעזע רבים, והזכיר לי שני ביטויים חריפים של חז"ל בתלמוד:

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג". את המשפט הזה אומר רבי שמעון בר יוחאי, והוא מזכיר לנו כי היחסים בתוך הבית הם התשתית של החברה. מלחמת גוג ומגוג נשמעת כמו איום קטלני, אבל לפי רבי שמעון בר יוחאי, התרבות בתוך הבתים שלנו, כלומר היחסים בין בני הזוג, הקשר עם הילדים, הכבוד, השפה, האווירה – מהותיים אפילו יותר. המלחמה באלימות בתוך המשפחה צריכה להתנהל ברצינות לפחות כמו מלחמה מול אויב חיצוני.

"קורות ביתו של אדם מעידים בו". בסוף בסוף, לא הפוסטים בפייסבוק מעידים מי אנחנו, ולא התדמית החיצונית. מי שמעיד מי אנחנו באמת – הם קירות הבית. שם אנחנו הכי אמיתיים. שם, לצערנו, כשאחרים לא רואים, יכולות להתרחש טרגדיות.

כולנו קצת מאבדים את זה בתקופה הזו, כולנו על הקצה. צריך לפקוח עיניים ולהיות ערניים ורגישים, וגם לדעת לבקש עזרה ולהגיש עזרה מבעוד מועד.

לזכר דיאנה רז ז"ל.

אפשר גם אחרת?

היום מלאו ארבע שנים לפטירת הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, שחסר לי במיוחד בימים האלה. הנה שני סיפורים קטנים עליו, שמראים שאפשר גם אחרת:

לפני כמה שנים, בעשרת ימי תשובה, שינה הרב את מנהגו הקבוע לערוך את מנהג הכפרות ברמת השרון וביקש לנסוע לבני ברק. "יש כעת הפגנות של ארגון צער בעלי חיים נגד מנהג הכפרות בתרנגולים. אם נקיים את המנהג כאן, יערכו הפגנה מול בית הכנסת ברמת השרון, וזה יגרום רעש ובלגן מיותר", אמר.

(וכאן יש סיפור בתוך סיפור, רגישות על גבי רגישות: הוא חזר מאותה נסיעה לבני ברק בשעה מאוחרת. הנהג שהסיע אותו סיפר: "הורדתי את הרב מתחת לביתו וראיתי שהוא מסתבך עם סגירת דלת המכונית, כאילו נאבק איתה בשקט. יצאתי אליו והוא הסביר: אנשים כבר ישנים, אם אטרוק את הדלת אני עלול להעיר אותם. אני מנסה לסגור אותה באופן הכי שקט שאפשר").

מתברר כי גישה כזו, משפיעה גם על הצד השני: בהלווייתו של הרב צעדתי יחד עם עשרות האלפים שהגיעו מכל הארץ. "את יודעת", אמר לי אחד מוותיקי רמת השרון, "אנחנו כל כך רגילים למלחמות של דתיים וחילונים, ששכחנו שאפשר גם סתם לכבד. כבר לפני שנים שמתי לב שתושבי העיר לא נוסעים בשבת דרך הרחוב של בית הכנסת של הרב. וזאת רמת השרון, כן? אבל אנשים מעדיפים לעשות עיקוף ולא להיכנס לרחוב רבנו תם, אלא להסתובב דרך רחוב גולומב. לדעתי זה אומר הרבה".

גם לדעתי. הבעיה היא שרבים מתעקשים לעתים בדיוק על הגישה ההפוכה: לפעול בכוח, בדורסנות, בעקשנות. לעשות דווקא. לחשוב כל הזמן מה הזכויות שלי ולא מה החובות שלי כלפי הזולת. לדבר כל הזמן על פגיעה ברגשות שלי, בלי לחשוב על פגיעה ברגשות של האחר. ביום הזיכרון של הרב, שני הסיפורים האלה מעלים שאלה: אולי אפשר גם אחרת?

לזכרו.