איה קרמרמן
איה קרמרמן על הגעגוע שיש בו כוח לזכור שיש אמת פשוטה, תורה שמה
השבוע הבנתי שבלי משים, הגעגוע לא רק נמחה אלא השאיר חלל שהפך לבור ריק אין בו מים. כזה שנכנסו אליו נחשים ועקרבים
- איה קרמרמן / בשבע
- פורסם ב' אדר התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)
לגעגוע יש מקום משלו בלב. כשהוא צף, הוא זורק אותך למקום אחר ולזמן אחר. לפעמים הוא מתעורר, מכה בחוזקה, מערער, הגוף מתכנס בערגה כואבת. לפעמים געגוע הוא כמו בריזה חמה, מלטפת את הפנים, רכה, מעלה חיוך מלא נוסטלגיה על הפנים וחולפת. חכם מי שאמר שרחוק מהעין רחוק מהלב. יש רגעים שבהם הגעגוע פשוט מתפוגג, נשכח. הלב לא זקוק לו יותר. משחרר. יש מקרים שבהם דעיכת הגעגוע זה הדבר הכי טוב שקורה. הקלה מסערה שחלפה. רפיון והחלמה. לפעמים היא תוצר של שכחה ומרחק ממשהו שכלל לא התכוונת להתרחק ממנו, ואין לך רצון לשכוח אותו או להפסיק לחפש ולכמוה אליו. זה בדיוק מה שקרה לי לאחרונה. נשכח מליבי הגעגוע. אבל השבוע השם החזיר אותו, הוא ידע שאני זקוקה לגעגוע שפשוט נשכח מכורח הנסיבות מאחור.
תעירו אותי כשייגמר
במשך שנה פחות שבועיים הבית הפך לבית מלון, מסעדה, בית ספר, ישיבה, חוג בלט, חוג ציור ומכון כושר. הוא גם הפך לבית כנסת. בהתחלה עשינו מזה חגיגה. סידרנו כיסאות, עזרת גברים ועזרת נשים, סטנדר לחזן. חגיגה. כל כך נהניתי להיות קרובה לאקשן, שעוד רגע ביקשתי עליית מפטיר. כשיצאה השמש שמחנו. נמצא פתרון יצירתי ולידנו נפתח מניין רחוב. התפרצות נוספת גררה אחריה התכנסות ביתית, פחות מלאת התרגשות. כנראה שזה מה שהשם רוצה. אז נוריד את הראש, נתבודד, נתחבר מחדש, נצטמצם לאחד מול אחד עם בורא עולם. בעצם, מה יכול להיות יותר טוב? הרי בסופו של דבר זה מה שהשם רוצה מאיתנו, הוא רוצה את הלב. אז הלב יכול להיפתח גם בבית. בכל מצב אפשר לראות את הטוב, והמנטרה הביתית הפכה להיות - אם אנחנו לא יכולים לשנות את המצב, אז לפחות שיהיה פה כיף.
מה שלא שמתי לב אליו במסע ההישרדות האינסופי הזה הוא שנרדם לי הגעגוע לחיים נורמליים בכלל, ולהיות בהתכללות של קדושה בפרט. השבוע הבנתי שבלי משים, הגעגוע לא רק נמחה אלא השאיר חלל שהפך לבור ריק אין בו מים. כזה שנכנסו אליו נחשים ועקרבים. בשבוע שעבר הרגשתי שהנחשים כל כך הרעילו אותי בארס שלהם, שכל מה שלבי חפץ זה להתחפר במחילה, להיכנס למיטה ולהתכסות עד מעל הראש בפוך עבה, מנותקת מרעשי העולם. רציתי ללחוש להשם שהרמתי ידיים. הפסדתי במלחמה. אני מבינה שלא משנה כמה מאירת פנים אהיה, כמה מתונה, כמה לבבית, נכשלתי נחרצות. המציאות גדולה מכל ניסיון עלוב שלי לקצר את הגשר בין הקטבים. אי לכך ובהתאם לזאת, בבקשה תעיר אותי כשכל זה ייגמר.
מה הדרמטיות הגדולה, אתם תוהים? תנו לי לעצור ולהסביר מה זה אומר להיות בעל תשובה בימינו. להיות בעל תשובה זה להיות בצד הלא נכון של הקורונה. אם ללא ספק אפשר להכריז על החרדים כמפסידים הגדולים של תקופת הקורונה, אז אליהם צריך להוסיף את בעלי התשובה. כל יום בעלי התשובה מקבלים טלפון זועם מחבר עבר או מבן משפחה שפורק עלינו את הכעס שלו על החרדים. זה בכלל לא מעניין אותו אם אסביר שמרבית החרדים הם כמוני כמוהו, שומרי הנחיות, אם הילדים שלי לומדים ליבה מול הזום ואם לא אהיה נוכחת בחתונה של הבן של החברה הכי טובה שלי בגלל הקורונה. מבחינת העולם עברנו לצד הלא נכון. לצד החוגג והמתגודד. לצד מפר ההנחיות. לצד מפיץ המחלות. לצד הקיצוני ביותר, מאה שערים סטייל. עברנו. סוף פסוק. מרבית האנשים לא מבדילים בין שחור לשחור, כשם שהם לא מבדילים בין כיפה סרוגה אחת לאחרת.
תוסיפו לזה את הבור מלא הנחשים הפרטי שנמצא בלב שלי, זה שהצליח להתנקות עד שהיצר הרע שב ומשיב את הדעות הקדומות, את הסלידה טרום ימי התשובה שפומפמה לתוכי בכל הזדמנות. מתברר שלצערי, יש בה עדיין נקודת חיות. בתקופה האחרונה היא בוטשת בי. אני מוצאת את עצמי בין הנהון מול כל מיני כתבות שנאה נגד חרדים ובין לב נצבט לנוכח חילול השם הגדול שמשתולל פה כמגפה. אפילו כתבה שעסקה בפוליטיקאים שמזייפים תמונות שלהם במטבח גרמה לי לחנק. הכתבה הסתיימה עם כמה תמונות המשוות בין תמונות של חרדים בהלוויות לתמונות של עוגות פרג. חרדים או פרג? מי שמצליח לענות על התשובה הנכונה יזכה בפרס. אני מוצאת את ליבי חצוי תמידית בין שנאה לאהבה, בין אכזבה לענווה, בין הפטיש לסדן, בין אהבת השם לשנאת פרג.
הכוח להמית נחשים
כאמור, בתוך הכאב, השם חיפש אותי מתחת לפוך, הוציא והזכיר לי את ששכחתי. זה קרה כשהשבוע יצא לי, בפעם הראשונה מזה כמעט שנה, להיכנס לבית כנסת. נקדים ונאמר לפרוטוקול שכמובן הכול היה בכפוף למגבלות. מהרגע שבו דרכו רגלי בעזרת הנשים הריקה בשעת הנץ ועד שיצאתי מבית הכנסת המסכה שימשה לי כמגן וכטישו. התעטפתי בקולות התפילה הקדושה. בכל קדיש ייללתי כמו ילדה שנפלה וקיבלה שפשוף כואב בברך. כשנפתח ארון הקודש בהיתי בספרי התורה ולא האמנתי כמה מזל יש לי. אחרי שלמדתי עם הבת שלי את פרשת תרומה, הרגשתי כאילו אני ניצבת מול קודש הקודשים.
ביקורי השני בבית הכנסת היה בשבת. באתי עם בנותי כדי לזכות לשמוע את עשרת הדיברות נקראות מתוך ספר התורה ולהתפלל על החולים שיבריאו כמו במעמד הר סיני ממש. הרגשתי התרוממות רוח אמיתית. הרגשתי חיבור. הרגשתי בהתעוררות הגעגוע. געגוע שיש בו כוח להמית נחשים. געגוע שיש בו כוח לזכור שיש אמת פשוטה. יש מתנה, תורה שמה. היא נקייה. זכה. היא הצינור לחיבור עם המקור, שכולו טוב וחסד. היא לא קולות הרקע הצורמים בווליום מחריש אוזניים. היא לא הפוליטיקאים שמוציאים שם רע למגזר שלם (שרובו שומר על ההנחיות) כי הם מקדשים קנסות. היא לא מפרי הנחיות. היא לא חוסמי כבישים ומבעירי פחי זבל. היא לא. היא צנועה ושקטה וטעמה טעם גן עדן. כמה חבל שהיא מתחבאת עכשיו בקרן רחוב, כי אני ממש מתגעגעת.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com
הטור פורסם בעיתון "בשבע".