איה קרמרמן: להיות עם אותו בן אדם 26 שנים זה לא הרס עצמי. זו המתנה של החיים

בחמישי שעבר התעוררתי באחת וחצי בלילה. הגוף שלי נשטף בפרץ אדרנלין שלא הרגשתי המון זמן. זה היום נגילה ונשמחה בו. הרגשתי הלימה מדויקת עם המשפט.

היום, בשקיעה, נריה, הבכור של ליאת חברתי אהובתי, יעמוד תחת החופה ויקדש את הודיה. מסתבר שעליה התפללנו כל השנים. ההתרגשות והשמחה קטעו לי את החלומות ונפרדתי בהשלמה מהשינה. אין לכם מושג איזה סיוט זה שהמוח מנגן באמצע הלילה, בלי הפסקה, "נריה שלנו מתחתן, דילילהלהלליי".

פרט להתרגשות שנבעה מלראות ילד שאני מכירה מגיל בוטן מתחתן, לחתן ילד בקדושה זה לראות תפילות מתגשמות. זה להיות במחיצת השם יתברך שלוחש באוזן "הקשבתי לך, אספתי את דמעותיך, נעניתי לתפילותיך. צדקת, הוא גם שלי. אני מלווה אותו בדיוק כמוך, יד ביד. הנה, דאגתי לו, תראי את החיוך, הביטי בבגרות שלו. הילד שלנו הופך לאיש, לשלם, לבעל". מכירים את הניסוי הזה שמוסיפים סוכריית מנטוס לבקבוק קולה והכול מתפוצץ? נראה לי שככה הלב מרגיש כשמחתנים ילד. הקולה היא ההתרגשות והמנטוס הוא ההודיה. דימויים של אחת וחצי בלילה.

"להתחתן? את קוברת את עצמך"

תקופת הקורונה אתגרה את הזוגיות שלנו והעלתה את נושא האלימות במשפחה מעל פני השטח ביתר שאת, ומצוין שכך. הגיע הזמן שהסירחון הזה יצוף קבל עם ועדה, יוציא מהמחשכים את הנשים הפגועות ויטופל עד ליסוד. אין אישה בעולם שצריכה לעבור ולו את הקטנה והצנועה מבין הרעות החולות בספקטרום האלימות. אם למדנו משהו מהקורונה, זה שכשרוצים הכול אפשרי. רצו למצוא חיסון לקורונה - והנה הוא מוגש לפנינו, בתוך פחות משנה. למה? כי כל המשאבים הופנו אליו. כמו שווירוס מידבק מאדם לאדם, כך גם האלימות. כשכל משאבינו יופנו למגר את תופעות האלימות, נמצא דרך להתמודד איתן ולבערן.

למה אני מחברת בין שני הקצוות הללו? למה להעכיר את האווירה? למה לחבר בין היום הכי מרגש שמכיל תקווה לחברות, לאהבה, לזוגיות ולשנים ארוכות של בניין עדי עד, ובין אלימות? כי אין ברירה. כי כששמים דברים על השולחן, לא את הכול נעים לשמוע. כי מערכון ב'ארץ נהדרת' ביקש להביע עמדה בנושא והדהד הלאה. בדרכם הסאטירית ביקשו כותבי המערכון להעביר לכולנו מסר מצמרר. במערכון נתנו לכלה במסיבת הרווקות שלה אקדח במתנה, כדי שתשמור אותו לימים קשים. התגובות למערכון הציפו את הרשתות החברתיות, הגיעו גם מפי אנשי תקשורת והכאיבו לי. אני מרגישה צורך לא לעשות את החיבור הכואב בין נישואין לאלימות, אלא דווקא להפריד ביניהם.

גדלתי בתל אביב של פוסט שנות ה־70. גדלתי עטופה באימהות, מורות ומנהלות חזקות, דעתניות, לוחמות ומשפיעות. גדלתי במקום שאומר: תפתחי את עצמך. תשלטי בעתיד שלך. אל תיתני לשום דבר ולאף אחד להכתיב לך או לשלוט בחלומות שלך. את עצמאית וכך את צריכה להישאר. תגדלי להיות הבוס של עצמך. כולנו מכירים את ההתבטאויות האלה. הן אמורות לשדר חוזק וללמד נשים להעריך את עצמן, אך בדרך דנות לכישלון זוגיות ונישואין בריאים.

בגיל 18 פגשתי את בעלי שיחיה. בגיל 21, כשהוא הציע לי נישואין, כולם חשבו שנפלנו על השכל. התגובות הקשות לא איחרו לבוא. את קוברת את עצמך. את הורסת לעצמך את החיים. מה, תהפכי עכשיו לאישה הקטנה שנתמכת בבעל שמפתח את עצמו על חשבונך? והגרוע מכול - תיכנסי עכשיו למטבח ותבשלי בשבילו? מיותר לציין שההיסטוריה הוכיחה אחרת, גם ובעיקר כשנכנסתי למטבח, רחמנא ליצלן. נהפוך הוא, בעלי תמך בחלום האימהות הטוטאלי שלי, עבד קשה ואפשר לי לקחת צעד אחורה מהקריירה ולגדל ילדים בפול ווליום.

לא זכיתי לראות זוגיות בין הורי, אבל התברכתי לראות וללמוד מהי זוגיות בריאה וארוכת שנים. הסבים והסבתות של בעלי ושלי היו דוגמה נפלאה. אז מתוך ההתבוננות ומתוך ניסיון של 26 שנים, אני יכולה להגיד שהחיבור בין נישואין לאלימות הזוי ומחריד כמו להגיד למישהו שטס לחו"ל "איזה שיר אתה רוצה שנשמע בלוויה שלך? כי אתה יודע, המטוס יתרסק". אין פה התניה של אם תתחתני - תחטפי. זה לא או אישה חזקה או אשת איש. אין פה אחד על חשבון השני. הפוך, דנה ויס, הפוך. נישואין הם הקרקע הפורייה ביותר שיש לאדם לצמוח מתוכה, בעזרתה ובזכותה.

להתגעגע גם באותו חדר

להיות עם אותו בן אדם 26 שנים זו המתנה של החיים. זה לגדול יחד, יד ביד. זה להוריד את עצמי בשביל לדחוף אותו למעלה, כשהוא לא מצליח להתרומם לבד. זה לנטוע שורשים יחד, זה לזכור שהשם ברא את האדמה שנותנת מטובה ללא הרף, אבל גם היא זקוקה לטיפול ולדישון. זה ללטף כשצריך, לשתוק כשהכי קשה, להעמיד במקום כשנדרש. וכשעושים את זה, תמיד לזכור שהכוונה היא להיטיב, להרים, לחבר, לא להשפיל ולא להכאיב. לאלו אין מקום, בשום מקום, לא רק בבית. זה לזכור שבזוגיות אין מפסידים ומנצחים. אין שני צדדים למתרס. יש צד אחד, מלוכד. כשהוא מפסיד אני מפסידה, כשאני מפסידה הוא לא מנצח, אלא מפסיד איתי יחד. "והיו לבשר אחד" זה לא גרפיטי באיילון. יש דרך אחת לנצח, כשאנחנו אחד. אחרת שנינו הפסדנו לפני שהתחיל דיון או ויכוח.

להיות 26 שנים יחד זו הנחמה הכי גדולה שיש. זה לדעת שיש מישהו שנושא אותי על כתפיו, כי הוא לא רוצה שאתלכלך מהבוץ. זה לסמוך על מישהו עם הלב שלי, עם הילדים שלי, ולדעת בביטחון מוחלט שהוא יעשה הכול כדי לא לפגוע בהם. זה לזרוק עליו את כל החולשות ולדעת שהוא לא ישתמש בהן נגדי, אלא יעזור לי להיפטר מהן. זה לצחוק ולהתגעגע גם כשאנחנו באותו החדר. זה לכעוס ולשפוט לכף זכות גם כשאנחנו על אותה ספה. זה לדבר על הכול, זה לא לשמור בבטן. זה לסלוח מלכתחילה. זה להבין שכל ריב או נתינה מצמיחים אותי כבן אדם.

זה להגן ולשאוג כמו לביאה על כל מי שפוגע באהובי. זה ללמוד ולהתרגל להיות נתמך רגשית במישהו במאה אחוזים כשלימדו אותי בדיוק ההפך, וליהנות מכל רגע, כי אני יודעת שיש לי כותל. זה לא לפחד להגיד: אני חלשה, תחזיק במקומי. זה לדעת שמישהו מתפלל בשבילי על הדברים שאני לא מעזה לבקש למעני. זה לקום בבוקר ולחשוב על האחר, על השמחה שלו, על הבריאות שלו, על הגדילה שלו. זה ההפך ממה ששלי שלי ומה ששלך שלך. זה ללדת יחד ילדים ולגלות איך הפנים שלהם מורכבות משנינו. זה להחזיק יד כשקשה ועוד יותר חזק כשטוב. זה להזדקן יחד, לקבל את הקמטים שבצידי העין ולזכור בדיוק מאילו רגעי נחת ודאגה הם נחצבו. זה להיות עד לחיים שלמים שחקוקים בלב. על כל הטובות האלה תוסיפו את הקדושה והכלים שהשם יתברך מביא איתו כשבוחרים לעשות עם הזוגיות חסד ולהכניס לתוכה את הבורר הטוב בעולם.

זו זוגיות. אלה נישואין. מי שלא שם בנתינה ובקבלה האין־סופיות הללו מסלף, מבלבל, מעוות, מעקם ומשבש את הוראות היצרן. אם אתם לא שם בהכלה, בחברות, בכף הזכות ובצמיחה ההדדית והמשותפת, בהכנסת ה' למשוואה, אתם לא במקום הנכון. צאו, או תעבדו כדי לתקן. לא רק כי זו קדושת הנישואין האמיתית, אלא כי אהבה היא המתנה הכי גדולה שיש, ואין סיבה שלא תקבלו את ההפי־אנד שאתם חולמים ומתפללים עליו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".