פרשת שמות לאור המהר"ל: למה הגאולה שלנו תלויה בשמירת סוד?

משה אשר יצא לראות את מצוקת אחיו היהודים, מצא איש עברי מכה את רעהו ותמה עליו: "למה תכה רעך?" בתגובה אמר לו המכה (שמות ב' י"ד): "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" מששמע זאת משה נאמר: "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". בפשטות הכוונה היא כי נודע דבר הריגת המצרי ע"י משה, על אף שטרם ההריגה פנה משה והסתכל כה וכה, כדי לוודא שאין איש הרואה זאת. אולם, רש"י אינו מסתפק בכך ומביא את דברי המדרש המבאר את המילים "אכן נודע הדבר": "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

מה החטא שמביא על עם ישראל את ייסורי הגלות? משה נוכח כי גילו את סודו.

ובכן, מה יש בו בגילוי הסוד שגורר עונש כה חמור לעם שלם?

התיקון והגאולה באים כתוצאה משמירת סוד

מדברי חז"ל עולה כי לא רק השעבוד נגרם כתוצאה מגילוי סוד, אלא שגם התיקון והגאולה באים כתוצאה משמירת סוד. כך מצינו במדרש במדבר רבה כ' כ"ב: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמותם, שלא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שלהם ולא נפרצו בעריות".

ממדרש זה עולה כי עם שמקפיד שלא להיטמע בין האומות זוכה לגאולה. ברור לנו כי שמירה על שמות נבדלים, לשון נפרדת וטהרת המשפחה מסייעת לשמירה על זהותו הלאומית של העם ומביאה לגאולתו. אולם, לכאורה לא ברור מה נוגע לכך אי גילוי מסתורין.

אכן, דיסקרטיות היא תכונה חשובה, אך בכל הכבוד, האם דבר זה כה חשוב שבזכותו באה גאולה?

הדוגמא שמביא המדרש מעצימה את הקושי. המדרש מבאר ביחס לגילוי המסתורין כי משה אמר לבני ישראל (שמות ג' כ"ב) "ושאלה אישה משכנתה... כלי כסף וכלי זהב", והם ידעו על ציווי זה במשך שנים עשר חדש "ולא גילה אחד מהם למצרים". ובכן, מה כה נהדר בכך שסוד לא דלף לאויב?

ההצלחה במלחמות תלויה בשמירת סוד

חז"ל אומרים כי לא רק גאולת עם ישראל ממצרים תלויה בשמירה על סודות, אלא שגם במרוצת הדורות, במלחמתם באומות העולם, ההצלחה תלויה ביכולת לשמור סוד.

כך מצינו במדרש (ויקרא רבה כ"ו, ב'), כי בדורו של דוד גם תינוקות שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש בתורה ועם זאת היו יוצאים למלחמה ונופלים בקרב, שכן "היו בהם דלטורין" (מלשינים). לעומת זאת דורו של אחאב "כולם עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן מלשינים היו יוצאים למלחמה ומנצחים". המדרש מציין כי שמירת הסוד התבטאה בכך שאיש לא גילה למלך אחאב, שעובדיה החביא מאה נביאי ה' במערה וכלכל אותם. ובכן, כיצד ייתכן כי שמירת הסוד הביאה לגאולה שלא הייתה בדורו של דוד, על אף שמבחינת הזכות האישית בדורו של דוד יש תורה ובדורו של אחאב עבודה זרה?

בדומה לכך מצינו בגמרא כתובות דף קי"א עמ' א' כי הקב"ה השביע את עם ישראל שש שבועות, שבהקפדה על קיומן תלויה הגאולה, ואחת מהן היא "שלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים". מבאר רש"י כי הכוונה היא ל"סוד עיבור השנה" או ל"סוד טעמי התורה".

ושוב יש להבין, מה הקשר בין שמירה על סודות, לבין גאולה מן הגויים וניצחון עליהם בקרב?

גאולתו של אדם תלויה בפנימיותו

לעיתים יש בגילוי סוד הפרת אמון. אך תמיד יש בגילוי הסוד ממד של החצנה ומעבר של האדם מהוויה של עולם רוחני פנימי לעולם חיצוני וגשמי. על כן, גילוי סוד גורם לשעבוד אף אם אין בו ממד של הפרת אמון ומדובר בסוד של האדם עצמו.

סוד סגולת השמירה על סוד

הגשמיות נתונה לשעבוד ואילו הרוח הפנימית חופשית. לכן שמירת הסוד היא הבסיס לגאולה ואילו ההחצנה היא גשמית וגורמת לייסורים ולשעבוד.

בדורו של אחאב שמרו על סודות, ולו מחמת חשש ממשטרו של אחאב. גם במצרים, שמירת הסוד מהמצרים הייתה מחויבת מטעמים מעשיים. שמירת הסוד מביאה לגאולה גם אם אינה מעשה נאצל. שמירת הסוד כשלעצמה גורמת לאדם להתמקד בעולמו הפנימי והרוחני - וזו סגולת הגאולה.

מדוע גורמת ההחצנה לשעבוד ואילו השמירה על סוד וההפנמה מביאים לגאולה?

המהר"ל מפרט בעניין זה משנה סדורה ומרהיבה.

העולם הרוחני פנימי וסודי

עולמו הגשמי של האדם הינו מוחצן. עולמו הרוחני של האדם הינו פנימי וסודי.

ככל שעולמו הרוחני של אדם עשיר יותר, הרי שהוא מופנם יותר ומתמקד בעולמו הפנימי - הרוחני.

עולמו של איש הרוח פנימי הוא ונסתר. לעומת זאת אדם גשמי הוא מוחצן. הכסיל אינו מוצא סיפוק בעולם רוחני, שאין לו, וחווה דברים ע"י שיתופם עם אחרים. "רשות היחיד" שלו פומבית וגלויה.

דיבור הוא החצנה - לכן אדם חכם שותק

רבי עקיבא לימדנו כי "סייג לחכמה שתיקה" (מסכת אבות פרק ג' משנה י"ג). דיבור הוא החצנה. אדם חכם חי את עולמו הרוחני הפנימי וממילא שותק. המהר"ל בספרו "דרך חיים" על מסכת אבות פרק א' משנה י"ז מוסיף ומבאר כי "כאשר ישתוק האדם אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם שני דברים הפוכים: השכל והגוף. לפיכך, אם פועל בו כח הגוף שהוא כח הדיבור - הרי שאין השכל העיוני פועל ויבא לידי טעות. לכן ראוי שישתוק ואז השכל יפעל פעולתו. ומפני זה כל כסיל מרבה דברים, שהשכל והגוף שני הפכים, והחכם כאשר יפעל תמיד בשכלו - אינו פועל בדבור הגופני".

משה שהיה איש רוח - לא היה איש דברים

המהר"ל בספר "גבורות השם" פרק כ"ח מקשה: "משה שהיה לו כל המעלות, ואף שלימות הגוף, כיצד ייתכן שלא היה איש דברים? הן יכולת הנאום היא חלק מהשלימות האנושית? תשובתו של המהר"ל היא, כי משה היה איש רוחני ורחוק מאוד מן החומריות, ואין גשמי ומוחצן יותר מן הדיבור. המהר"ל מוסיף כי ראייה ושמיעה הם חושים פסיביים ואילו דיבור מצריך פעולה כי 'הגשמי פועל בתנועה'. לכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי".

אדם מגושם מרבה דברים

אמרו חז"ל במסכת פסחים דף צ"ט עמ' א' "מרבה דברים מרבה שטות". מבאר המהר"ל "כי הדבור פועל גשמי, כי ברוב דברים ירחק האדם מן השכל". כלומר, כאשר אדם מרבה דברים, מפטפט ומלהג הרי שהוא גשמי ומדבר שטויות.

כך אמר החכם באדם בספר משלי י"ח, ב': "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלוֹת לבו".

מבאר רבנו יונה, כי הכסיל אינו מחפש להחכים אלא "להתפאר ולגלות לבו ועומק מחשבתו, על כן לא יאזין לדברי זולתו".

מגיעים הדברים לכך שהאדם הרוחני מתפלל בלא שישמיע קול.

הגמרא במסכת ברכות דף ל"א עמ' א' לומדת מתפילת חנה דינים רבים בהלכות תפילה. מכך שנאמר "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" למדים חז"ל "מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו".

מבאר המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" (נתיב העבודה פרק ב') "כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדרגה העליונה, כי העליון הוא נסתר".

אדם מגושם אינו שומר סוד

מטבע הדברים אדם המרבה דברים גם אינו יודע לשמור סוד. בספרו "נתיבות עולם" (נתיב התורה פרק ט"ו) מביא המהר"ל את הגמרא במסכת פסחים דף מ"ט עמ' א' כי "ששה דברים נאמרו בעם הארץ" ואחד מהם הוא ש"אין מגלים לו סוד". מבאר המהר"ל "כי החומרי הוא גלוי ואין לו מדרגה נסתרת". כלומר, עולמו הרוחני של "עם הארץ" מוגבל ומצומצם, וממילא הוא מוחצן, דברן, רשות היחיד שלו גלויה, וממילא - אין הוא שומר סוד.

האומות מוחצנות וישראל שומרי סוד

המהר"ל בספרו "גור אריה" מציין כי התכונה של האומות היא החצנה. לעומת זאת תכונת ישראל היא לשמור על פנימיותם בסוד. לכך רמזו חז"ל במסכת חולין דף קל"ג עמ' ב' עת שאמרו "סתם גוי מרבה דברים". מבאר המהר"ל "שמדרגתו של גוי היא חיצונית, לכך תמיד מדבר ואין לו רוח פנימי".

הרוח חופשית משעבוד

המהר"ל בספרו גבורות ה' פרק י"ט מבאר כי אפשר לשעבד רק את החומר אך רוח האדם היא לעולם חופשית. "שאין מקבל שעבוד והתפעלות (שמישהו יוכל לפעול ולשנות אותו) רק הגשם". כלומר, דבר גשמי ניתן לשנות, לצור צורה ואף לכבול. אך דבר רוחני לא נתון למגבלות.

גילוי סוד הופך רוחני לגשמי

מי שמגלה סוד הופך את עולמו הרוחני לגשמי ומגושם, ובכך מכניס עצמו תחת עול השעבוד. ממילא מבאר המהר"ל כי ישראל שהם "נבדלים מן החומרי, ראויה להם המעלה הפנימית אשר אין שם גילוי והֶרגש אשר שייך לגשמיות, וכאשר הם יוצאים ממעלה פנימית זו ומגלים דברים נסתרים, הרי שבזה הם יורדים ממעלתם להיות בהם ענין הגשם, והגשם יש לו השתעבדות".

בגשמיות הפומבית יש שעבוד ומפלה

ככל שעולמו של אדם פנימי יותר ומצוי בתחום הרוח, כך הוא יותר חופשי ובן חורין. אולם, אדם שמרחב ההוויה שלו גלוי ומוחצן הינו גשמי וממילא נתון לשעבוד. המהר"ל מבאר על כן בספרו "גור אריה" כי "הגאולה נמשכת ממדרגה פנימית עליונה, שאינה בגלוי, ומי שמגלה דברים הופך לגשמי ודבק במדרגה תחתונה, שהיא גלויה וחיצונית. לכן, כאשר ראה משה שיש בישראל מלשינים המגלים את סודו כי הרג את המצרי, אמר שראויים הם לשעבוד, שהרי הם גשמיים ומגלי הסוד".

כלומר, מאחר שישראל "נמשכים אחר גלוי הדברים, אמר משה: עתה ידעתי מפני מה הם משועבדים יותר מכל האומות, מפני שהם מגלים סוד, שזו מדרגה שפלה וגשמית החשופה לשעבוד".

האומות גשמיות ועם זאת אינן משועבדות

המהר"ל תמה, מכיוון שהשעבוד חל על מציאות גשמית, אם כן היה ראוי שהאומות יסבלו מגלות יותר מישראל, שהרי הן גשמיות יותר מישראל. מדוע אם כן ישראל גולים בין האומות ומשועבדים להם ולא להפך? ותשובתו היא כי גילוי סוד פירושו לגלות כלפי חוץ דבר שהיה קודם לכן פנימי וסודי. אבל, דבר שמעולם לא היה ראוי להיות פנימי אינו סוד, ואין בגילויו כל החצנה של דבר שראוי לשמור בפנים. אין לגזור גלות על מציאות שכל הווייתה פומבית ומגושמת. הגלות היא נחלתו של מי שנוטל הוויה רוחנית, פנימית וסודית והופך אותה לגשמית ע"י כך שהוא מוציא אותה ומעדיף את רשות הרבים על מרחב ההוויה שלו ברשות היחיד.

נמצאנו למדים כי:

1. ככל שעולמו הרוחני של אדם עשיר יותר, הרי שהוא מופנם יותר ומתמקד בעולמו הפנימי - הרוחני. לעומת זאת אדם גשמי הוא מוחצן וחווה דברים ע"י שיתופם עם אחרים. "רשות היחיד" שלו פומבית וגלויה.
2. הרוח חופשית היא. הגשמיות נתונה לכבלים ולשעבוד.
3. לכן, ככל שעולמו של אדם פנימי יותר ומצוי בתחום הרוח, כך הוא יותר חופשי ובן חורין.
4. אדם שמרחב ההוויה שלו גלוי ומוחצן הינו גשמי וממילא נתון לשעבוד.
5. הרוצה להיגאל מן הראוי כי ילמד צניעות מהי. מן הראוי כי ילמד לשתוק ולשמור סוד.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט