פרשת יתרו לאור המהר"ל: מהו ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם?

יתרו הציע הצעת ייעול למערכת המשפט שניהל משה, ונאמר בתורה (שמות י"ח, כ"א-כ"ג): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עליהם שֹרי אלפים שֹרי מאות שֹרי חמשים ושֹרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו איתך. אם את הדבר הזה תעשה וציווך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".

מה החידוש הגדול בעצת יתרו ומדוע לא ראה זאת משה

ובכן, מה היה החידוש הגדול שחידש יתרו? ממה נפשך: אם סבר משה כי יש ערך מוסף בכך שהוא עצמו ידון את העם בכל דבר ועניין, כיצד התקבלה עצתו של יתרו? מאידך גיסא, אם אפשר להאציל סמכויות לדיינים אחרים ואין בכך כדי לפגום במאומה, הרי שלא ברור מדוע היה צריך את יתרו שיחדש זאת, שהרי פשיטא כי כך ראוי לנהוג כדי לייעל את מערכת עשיית הדין ולמנוע עינוי דין?

יתירה מכך, כאשר יתרו ביקש לפרוש חזרה לביתו, הפציר בו משה להישאר ואמר לו (במדבר י', ל"א): "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים".

מבאר הרשב"ם: "ידעת ונתת על לב צרכינו בעת חנייתנו במדבר, וגם היית לנו לעיניים לתת לנו עצה טובה כפי שנאמר בפרשת יתרו, דוגמת עיניים היית לעיור". מכאן כי כולם היו עיוורים ורק יתרו ראה את מה שכולם לא היו מסוגלים לראות. למה?

מהותו של יתרו - העצה שנתן

זאת ועוד, ביחס לפרשה זו אומרים חז"ל (שמות רבה כ"ז, ח'): "שבעה שמות היו ליתרו... יתרו, שייתר פרשה אחת בתורה, שהיא פרשת 'ואתה תחזה מכל העם'".

מדרש זה מעורר תמיהה, שכן שמו של אדם מלמד על מהותו. ובכן, האם העובדה שיתרו נתן פעם אחת עצה טובה מגדירה את כל מהותו הפנימית ומתבטאת בשם שניתן לו לדורי דורות?

מדוע קשים גרים לישראל כספחת

המהר"ל בהקדמתו לדרוש על התורה מבאר את התופעה של יתרו לאור באור מושג הגרות בכללותו, שכן "יתרו נקרא הגר הראשון שהוא יתר ותוספת על ישראל". בהקשר זה מביא המהר"ל את דברי הגמרא ביבמות דף מ"ז עמ' ב': "אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת". בפשטות המילה ספחת מתארת נגע בעור, והראשונים מבארים אמירה קשה זו בכמה אופנים.

רש"י פירש: כי קשים גרים לישראל מפני שאינם בקיאים בדקדוקי מצוות וישראל למדים מהם.

תוספות כתבו: "משום שאין השכינה שורה אלא רק על משפחות מיוחסות", כמו כן הביאו דעה נוספת לפיה: "ביותר הוזהרו ישראל על הגרים שלא לצער אותם", ויש חשש כי לא יעמדו בציוויים חמורים אלה.

אולם, המהר"ל מציין "לפי דעתי אין צריך לכל זה". הסברו של המהר"ל למונח ספחת אינו נגע בעור אלא נספח ותוספת שלא הייתה מלכתחילה ואינה מעיקר הדבר. ובכן, מה קשה בכך שיש תוספת שלא הייתה במקור? 

ספחת היא תוספת הפוגמת בדמות הצלם

המהר"ל מבאר כי האדם בצלמו ובתבניתו הוא שלם "אין תוספת עליו ואין גרעון בו כלל".

מום הוא פגם בשלמות הצורה. פגם עלול להיגרם בשני אופנים: האופן האחד, כאשר חסר לאדם איבר מסוים. האופן השני, כאשר יש לו איבר נוסף ומיותר, כפי שציינו חז"ל כי "כל יתר כחסר דמי".

המונח ספחת מבטא אפוא מום, שכן כל תוספת פוגמת בשלמות הצורה.

גרים כספחת - כי הם מבטלים צורת ישראל מצד עצם צורתם

המהר"ל מבאר כי "ישראל נקראים בתואר "אדם", והגֵר הוא תוספת עליהם".

"לכך נקרא הגר ספחת, שהיא תוספת הטפלה לאדם ומבטלת את עיקר תואר צלמו עד שאינו נחשב אדם שלם". כלומר, עצם קיומה של תוספת שלא הייתה במקור גורעת משלמות הצורה המקורית, כפי שאצל אדם מום מתבטא הן בחיסרון של איבר, והן בתוספת של איבר לדמות המקורית.

ברם, מבחינה מהותית יש להבין, במה נפגם הצלם של עם ישראל, בכך שמתווסף גר לשורותיו?

התוספת מלמדת על ההגדרה של העיקר

המהר"ל מבאר כי "כאשר ימצאו גרים בישראל הם נוספים עליהם נמצא כי כאילו ישראל חסרים, כי הם מבטלים צורת ישראל, ממה שהם ראויים מצד עצם צורתם שבחר בהם ה'". במה מתבטלת צורת ישראל? משיב המהר"ל, כי לכאורה "אין ספק שכל הטוב שזוכים לו ישראל נובע מכך שהם בני אברהם יצחק ויעקב, או מצד זה שהם העם אשר בחר בו האלוקים. והגרים מבטלים דבר זה".

כלומר, לכאורה ניתן היה לסבור כי היהדות היא "לאום" כשאר האומות, וייחודו של עם ישראל בהיותם צאצאים ביולוגיים של שלוש האבות, או שניתן היה לסבור כי מעלת ישראל נובעת בהיותם העם שקיבל תורה מסיני. ברם, כאשר מצטרף גר שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב, ואשר אבותיו לא קיבלו תורה מסיני והנה גם הוא מקבל את התואר "יהודי" ואינו שונה במאומה מיהודי מדור דור, אות הוא כי סגולת ישראל אינה תלויה במקורם הגזעי או בלאומיותם. הצלם הלאומי מתבטל אפוא בכך שניתן לצרף גרים, והגדרת ייחודו של עם ישראל מחייבת חשיבה מחדש.

הדמיון הכללי מדגיש את נקודת השוני

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" (פורים, עניין ו') ביאר כי כדי שנוכל להבחין בין שני דברים, יש לבודד את נקודת ההבחנה, ולבטל כל שוני אחר. כך למשל, כאשר אנו רוצים ללמד ילד להבחין בין צבעים שונים עלינו להשתמש בעצמים שאין ביניהם שום הבדל אחר מלבד הצבע. אם ניקח עגבנייה אדומה ומלפפון ירוק ונלמד את הילד: זה אדום וזה ירוק, עלול הילד לחשוב בטעות שלעגבנייה קוראים אדום ולמלפפון קוראים ירוק. רק אם ניקח שני דברים שהמבדיל ביניהם הוא רק הצבע יבין הילד ששינוי השמות מתייחס אל שינוי הצבעים בלבד, ולא אל שינוי העצמים.

כך מבהיר הרב הוטנר את הדין ביום הכיפורים לקחת שני שעירים זהים, שביניהם נערך גורל: אחד לה' ואחד לעזאזל. לפי ההלכה שני השעירים הללו לה' ולעזאזל, צריכים להיות "שווים בקומה, במראה, ובדמים" (מחיר רכישתם), כי "דווקא כאן, במקום ההבדלה המוחלטת במלא תקיפותה - נמצאת לנו עבודת ההשוואה במלא דקדוק חומרתה, כי לפי גודל הריבוי של השטחים החיצוניים אשר השוויון תופס בהם, כן לעומת זה, הולכת היא הבדלת ההגרלה וחודרת למעמקים יותר גנוזים". לאמור, כאשר אנו באים להבחין בין שני הפכים בנקודת הליבה שבה הם שונים ומנוגדים זה לזה, עלינו להראות שבכל שאר הפרטים הם זהים, וכך יובן ההבדל בנקודת השוני האמיתית.

השוני בין ישראל לעמים אינו חיצוני

הרב הוטנר מוסיף ומבהיר כי "השעיר הקדום לשני שעירי יום כפור הללו, הוא האיש השעיר הראשון, הלא הוא 'עשיו איש שעיר'. ההבדלה בין השעיר הזה ובין אחיו, יעקב, צריכה לחדור לשכבה העמוקה ביותר השרויה מתחת לכל מיני הדמיון וסוגי השוויון השולטים בכל השטחים העליונים הצפים על גביו של עומק הבדלה זה. הכתוב צווח ואומר (מלאכי א', ב'-ג'): 'הלא אח עשו ליעקב... ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי'. כלומר, תהומיות ההבדלה שבין עשיו ליעקב מתבררת דווקא לנוכח עוצמת ההכרה באחווה ובדמיון שביניהם".

אכן, ה' אומר לרבקה (בראשית כ"ה, כ"ג): "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו" ומבאר רש"י: "אלו אנטונינוס ורבי". הפסוק בא לציין את ההבדל והשוני שבין תאומיה של רבקה, כפי שאומר רש"י: "מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו". היה לכאורה ראוי להביא כדוגמא לשוני זה את המן הרשע, או את טיטוס הרשע וכיו"ב, ולהציבו כניגוד מוחלט לרבי יהודה הנשיא. לעומת זאת, הדוגמא של אנטונינוס אינה מייצגת, שהרי במדרש נאמר כי הוא "לא היה עושה מעשי עשיו, אלא היה צדיק ומזומן לחיי העולם הבא". אין זאת אלא, שאדרבא, היא הנותנת, ההבדל האמיתי בין עשיו לבין יעקב ניכר ביחס למי שבכל אורחותיו האחרים דומה לו ונראה כאחיו התאום.

הרב הוטנר ציין על כן בספרו "פחד יצחק" (חנוכה מאמר ו', י)  כי האומות ניסו לתרגם את התורה ליוונית, שכן "מחיקת ההבדלה בין חכמת התורה לשאר חכמות, היא ממילא גם מחיקת ההבדלה בין ישראל לעמים".

אין אומתנו אומה אלא - בתורתה

הגרים מוגדרים כספחת (תוספת) הפוגמת בהגדרת צלם האומה כלאום ומחייבת הבחנה בנקודת השוני היחידה הקיימת. ובכן, מהי נקודה זו? מהי נקודת ההבדל בין יעקב לעשיו מהי ההגדרה של עם ישראל, אם אינו מאופיין כלאום, ונספחים אליו גרים שאינם בני אברהם יצחק ויעקב, ושאבותיהם לא נבחרו ע"י ה' בהר סיני? המהר"ל מבאר כי ההבחנה היא בנקודת ההבדל שבין שעיר לה' לבין שעיר לעזאזל. שניהם שעירים זהים. השוני אינו בשעיר, אלא בתכלית קיומו. בדומה לכך, ההבדל בין ישראל לעמים מתבטא בדבר אחד בלבד - קבלת עול מלכות שמיים.

חידושו של יתרו שהמהות אינה תלויה במקור ובחיצוניות

בהתאם לכך מבאר המהר"ל את חידושו של יתרו. מי שקיבל תורה ממשה, סבור היה כי סגולת התורה נעוצה בכלי הקיבול שלה, ויש סגולה מיוחדת ללמוד תורה ממשה עצמו שישב לדין וילמֵד כיצד ליישם את משפטי התורה בכל מקרה ומקרה. אבל, יתרו היה גר. הוא ראה את אשר עיני האחרים לא יכלו לראות, כי סגולתו של עם ישראל קיימת גם אצל גר, שאינו מבני אברהם יצחק ויעקב ושאבותיו לא נכחו במעמד הר סיני. דין אחד לישראל ולגר, אם אך קיבל עליו תורה ומצוות. ספחת זו מלמדת על המהות. אם כן נמצא כי הכלי אינו משפיע על התוכן. לכן, אפשר להאציל סמכויות ותורת ה' היא תורת אמת שלגביה נקבע "קבל האמת ממי שאמרה". אדרבה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה". ממילא, דין תורה מתקיים גם כשהוא נלמד ומיושם מפיהם של אנשים שאינם מגיעים לדרגתו של משה בעצמו.

שמו של יתרו ומהותו מתבטאים אפוא בעצה שנתן, שכן דווקא מכוח היותו הגר הראשון אחרי מתן תורה, יכול היה לחדש כי יש עיקר ויש נספח המלמד כי המהות לא תלויה במקור ולא בשום סממן חיצוני.

הנה כי כן, כאשר משווים שני דברים כמעט זהים בולטת נקודת השוני. יתרו היה הגר הראשון והוא הבחין בנקודת ההבדל בין ישראל לעמים. היהדות אינה לאומיות ואינה יחוס, ולכן דין הגר הנספח לעם ישראל כדין כל יהודי. נקודת ההבחנה בין ישראל לעמים אחת היא, כדברי הרב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (מאמר ג') "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". ממילא, תורת ה' אינה תלויה בלימודה דווקא מפיו של משה רבינו עצמו. הכלי אינו משפיע על התוכן ומכאן עצתו של יתרו שאפשר ללמוד גם מפיהם של שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט