"לא האמנתי שאחרי כמעט 13 שנה הפכתי לאמא"

קשה למצוא זמן פנוי לשיחה אצל נטע בראנץ. היא עסוקה בטיפול בבנה הקטן בן שבעת החודשים. הקטנצ'יק דורש לא מעט, אך נטע מקדישה לו כל רגע בשמחה ובאהבה. גם כשאנו מוצאות סוף-סוף זמן פנוי לשיחה, היא מדגישה: "אני מקווה שפלג-חיים לא יפריע לנו בשיחה, הוא לא רגיל שמתעלמים ממנו".

פלג-חיים, התינוק המתוק שנולד לנטע וליוחאי בראנץ, לאחר קרוב ל-13 שנות ציפייה, מגרגר ברקע, הוא נשמע נינוח. "הוא הנס האישי שלנו", לוחשת נטע בהתרגשות. "האמת היא שזמן רב התלבטתי אם לשתף בסיפור הניסי והמיוחד שחווינו. אני בדרך כלל לא בעד סיפורי הצלחה של נשים שנפקדו אחרי שנים. לא כי אינני שמחה בשביל אחרות, אלא כי אני חושבת שלכל אחת הנתונים שלה, ואי אפשר להשוות ולהגיע למסקנות. הסיבה שהחלטתי בכל זאת לשתף , היא כי כדי לתת כוח לזוגות אחרים שמתמודדים. אני זוכרת שבעבר הייתי שומעת סיפורים כאלו ולא מאמינה שיבוא יום בו גם אני אפרסם את הנס שלי. אז הנה, בא היום, גם אני זכיתי".

"בוכים וממשיכים"

סיפורה של נטע מתחיל לפני כמעט 13 שנה. "התחתנו בגיל 20, זוג צעיר ומאושר שלא העלה בדעתו אלו אתגרים עומדים לעבור עליו. האמת היא שדווקא נכנסתי להריון יחסית במהירות, אבל הוא לא היה תקין ונאלצתי לעבור תהליך כואב של הפסקת הריון. בשנה שלאחר מכן הגיע שוב הריון, אך הוא הסתיים בהפלה. בהמשך נדרשתי לעבור ניתוח מסוים ובמהלך כל אותה תקופה לא יכולנו אפילו לנסות. גם לאחר מכן לא הגיעה הבשורה המיוחלת".

איך מרגיש זוג צעיר שכל כך משתוקק לילד, אך לא זוכה?

"אין מילים שיכולות לתאר את התחושות", כואבת נטע, "אלו תחושות שאף פעם אי אפשר להתרגל אליהן. בפרט שבאותם ימים התחלנו טיפולים, ובכל פעם מחדש, אחרי כל כך הרבה תקוות וציפיות, הגיעה שיחת טלפון מהמחלקה: 'מצטערים מתוקה, גם הפעם זה שלילי', וכל פעם מגיע הטלפון הארור הזה שוב ושוב.

"בתחילה ניסינו להתייחס לתהליך כמו דבר טבעי. ידענו שיש לא מעט זוגות שעוברים התמודדות דומה ולא הרגשנו שונים מאחרים, אבל כשעברו עוד ועוד שנים, זה הפך להיות מתסכל וכואב בהרבה. כל כך קיווינו, כל כך ציפינו, אבל דבר לא קרה. בשלב מסוים, דווקא לפני ההיריון של פלג-חיים, כמעט הרמנו ידיים. זה היה אחרי שתי הפלות נוספות ומכאיבות שהגיעו ברצף. בראשונה עוד הצלחתי להחזיק מעמד, אבל בזו שאחריה כבר הרגשתי שבר כל כך עצום. זה כבר היה אחרי שהגענו לבדיקת דופק והיה נראה שהכל עומד להיות בסדר. הסתגרנו שנינו בבית במשך כמה ימים ולא ידענו להיכן להמשיך. באותם ימים כבר חשבנו על אימוץ, אפילו הגשנו טפסים, ובעלי העלה את האפשרות שאולי לא כדאי שנמשיך עם הטיפולים, כי זה רק מסכן אותי ולא מוביל לשום מקום".

מה עזר לכם באותם ימים? מה בכל זאת נתן כוח להמשיך?

"הדבר היחיד שעזר לנו הוא האמונה, וזו לא קלישאה. רק האמונה הפשוטה בהקב"ה שלא ישכח אותנו ובוודאי גם אנחנו נזכה בסופו של דבר לחבוק ילד משלנו. פשוט האמנו, בלי לחשוב איך זה יקרה ובאיזה אופן. כמו שאומרים - אמונה טהורה".

באותה תקופה, כפי שמציינת נטע, המליצו להם לפגוש את הרב חיים איידלס המתגורר בתל אביב. "האמת היא שבעלי היה כל כך מתוסכל מכל מה שעברנו, שלא היה לו כוח לפגוש אף אחד, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו והתחננתי אליו שננסה. מהר מאוד התגלה שצדקתי. מהרגע בו פגשנו את הרב איידלס, הוא הפיח בנו הרבה תקווה. הוא עודד אותנו ובעיקר הבין את המצב שבו אנו מצויים ועד כמה אנו שבורים ומיואשים. דווקא מתוך המקום הזה הוא הצליח לרומם אותנו, הוא גם נתן לנו בקבוק יין ואיחל לנו שנזכה לקדש בברית של הבן שלנו על היין הזה, ואכן כך היה".

"אל תגידו כלום, פשוט תשתקו"

נטע עוצרת לרגע ומבקשת לעבור לדבר על נושא כאוב - תגובות החברה. יש לה הרבה מה לומר על כך. "אני מאמינה שאף אחד לא רוצה לצער או לפגוע, אבל בסופו של דבר זה בדיוק מה שקורה. אני יכולה לכתוב אנציקלופדיה על כל התגובות ההזויות ששמענו במשך השנים, חלקן ממש מזעזעות וחסרות רגישות מינימלית. כך למשל היה מישהו שניגש לבעלי ואמר לו שכבר מותר לו לסלק אותי לפי הגמרא, כי אנו נשואים יותר מעשר שנים ללא ילדים. היו גם השיחות הסטנדרטיות של חברות או בנות משפחה שקיטרו על הקושי עם הילדים והתינוקות, בזמן שהן שוכחות שיושבת לידן מישהי שכמהה לחבק תינוק משלה, ותמיד הגיעו גם הסבתות או הדודות המבוגרות שניסו לדחוף עוד סגולה או לנזוף בנו: 'אתם לא רוצים ילד? למה אתם מחכים?' כאילו שזה תלוי בנו. יש גם את אלו שלא אמרו כלום, אבל המבטים שלהם דקרו אותנו שוב ושוב".

ומה באמת תוכלי להגיד לאנשים שיש בסביבתם זוג שמתמודד? איך הכי נכון להתייחס אליו?

"הטיפ העיקרי שלי הוא לא להגיד כלום. אל תתעניינו ואל תציעו רופאים וסגולות. אפשר לשער שהזוג בדק וניסה הכל, קשה להאמין שתצליחו לחדש לו, אבל לפגוע בו ולצער אותו אתם עלולים להצליח בקלות. כל זה כמובן בתנאי שהזוג לא בא ומבקש לשתף מיוזמתו.

"אני יכולה להעיד על עצמי שאמנם הכאב הגדול שלי נרפא, אבל יש צלקות שלעד לא יירפאו. ככלל - על כל משפט שאתם חושבים להשמיע באוזני הזוג, כדאי שתחשבו פעמיים. עדיף לא להגיד כלום מאשר להגיד ולטעות".

יש את ההתלבטות הקבועה – אנחנו רוצים לבשר על כך שאנחנו מצפים לילד, ומתלבטים אם לשתף בכך את הגיסה או האחות שעדיין מצפה. מה את חושבת על כך?

"אני מכירה את הנושא יותר מידי מקרוב. בשנים האחרונות הצטרפתי לכמה קבוצות של נשים ממתינות, ושמתי לב שכמעט כולן מדברות על הנושא הזה. נראה לי שאין כאן תשובה חד משמעית, כי מצד אחד זה מעליב כשמנסים להסתיר, אבל  מצד שני זה עלול לפגוע כשמישהי ניגשת ואומרת לך בשיא ההתנצלות: 'חשוב לי לספר לך כדי שלא תיפגעי...' אני חושבת שעדיף להתנהג כמה שיותר רגיל. לא להסתיר, אבל גם לא לספר באופן מיוחד ולא להתעלם".

גם על ההזמנה לשמש כקווטער בברית (מי שמעביר את התינוק מהאמא למוהל) יש לה מה להגיד: "בפעמים הראשונות זה היה בסדר, אפילו שמחנו. הרגשנו שזו סגולה וזה יכול לעזור, אבל בהמשך הכאב היה כל כך גדול עד שהתחלנו לוותר גם על זה".

הריון עם חרדות

בגיל 32, אחרי הפסקה קצרה מהטיפולים, בשל מגוון סיבות, החליטו נטע ובעלה להמשיך. "אלא שהפעם אמרתי לבעלי שאני רוצה להתעקש על משהו שונה, כי אני לא מוכנה לעבור הפלה נוספת. בעצמי לא ידעתי מה אני מחפשת, אבל כשחפרתי באינטרנט נחשפתי לקבוצת פייסבוק של הפלות, ואז שמעתי לראשונה על תרופה בשם 'אספירין'. נשים סיפרו לי שאחרי שהן עברו הפלות חוזרות ונשנות, רק מינון מניעתי של אספירין עזר להן לסיים את ההיריון בהצלחה. חלקן המליצו לי בנוסף גם על נטילת קלקסן – תרופה המיועדת לנשים עם קרישיות יתר, למרות שידעתי בוודאות שאין אצלי בעיה כזו.

"פניתי מיוזמתי להמטולוג פרטי", ממשיכה נטע, "וביקשתי ממנו את התרופות האלו. הוא טען שלא נראה שיש סיבה שאטול אותן, אך בכל זאת הסכים לאפשר לי לנסות. 12 יום אחרי הטיפול הזה הגיעה תשובה חיובית ואחרי כמה שבועות גם נצפה עובר עם דופק".

את תחושותיה באותה עת היא מתקשה לתאר במילים. "גם אני וגם בעלי ניסינו לשמור על קור רוח, לא להתקשר יותר מידי להיריון, לא לפתח ציפיות. פחדנו להתרסק כמו בפעמים הקודמות. הרופאים הדריכו אותנו לגשת לשלוש בדיקות אולטרסאונד ברצף. בכל פעם תועד דופק, ובהמשך גם הודיעו לנו שמדובר ככל הנראה בבן זכר. היינו נוסעים ושב ושוב למרכז לבריאות האישה, מתפללים כל הדרך, בוכים מהתרגשות, וגם כששומעים שהכל תקין – עדיין לא נקשרים לתינוק. כל הזמן חששנו שיקרה משהו.

"בינתיים", מוסיפה נטע, "התגלתה אצלי סכרת הריון, והתחלתי לשנות את התזונה ב-180 מעלות. הייתי מנטרת את הסוכר מיליון פעמים ביממה, לוקחת אינסולין, מגיעה למעקב של הריון בסיכון, שומעת שוב ושוב שהכל כשורה, ועדיין נתונה בסיר לחץ".

שיתפתם באותו זמן את הקרובים לכם בבשורה המרעישה?

"אני יכולה לספור על אצבעות הידיים את האנשים שידעו שאני בהריון. עד לרגע האחרון לא שיתפנו כמעט אף אחד. זה לא היה קשה, כי בזכות הקורונה כמעט ולא יצאנו מהבית".

פלג חיים נולד לבסוף בשבוע 37, תינוק מתוק, עגלגל ורגוע באופן מיוחד. "תינוק של תפילות", אומרת נטע בהתרגשות. "עכשיו הוא כבר בן שבעה חודשים ועד לרגע הזה אני לא מאמינה שאחרי שתים עשרה וחצי שנות נישואין זכינו להיות הורים".

רגע לפני סיום מבקשת נטע לציין שוב את תמיכתו המיוחדת של הרב איידלס. "בעלי הזמין אותו להיות סנדק בברית, אבל הרב אמר שאחרי כל מה שעברנו הוא חושב שעדיף שאבא של הילד יהיה הסנדק. זה אכן מה שהיה, בעלי היה הסנדק של פלג חיים והתחושות בברית היו מרגשות ביותר. אני חושבת שבכלל לא הבנו מה שקורה, לא עיכלנו".

ויש גם דבר נוסף שהיא בטוחה שסייע להם להגיע אל הנס האישי שלהם: "במשך תקופה ארוכה התנדבנו בבית החולים סורוקה", היא מספרת, "מדובר בהתנדבות אחת לכמה שבתות, כאשר הרעיון הוא לארח את בני משפחותיהם של החולים ולאפשר להם לסעוד בצורה מסודרת את סעודות השבת. היינו עוברים בין המחלקות, מזמינים את האנשים לסעוד אתנו וגם דואגים להגיש את האוכל ולערוך את השולחנות. לעתים קרובות גילינו אנשים שנתקעו בבית החולים ברגע האחרון ולא היו להם אפילו מאכלים מינימליים בשביל השבת. האירוח שלנו היווה ממש הצלה עבורם. העבודה לא הייתה קלה, אבל הסיפוק היה כל כך עצום שהוא גרם לנו להתנדב שוב ושוב.

"האמת היא שהיה כאן גם ערך מוסף, כי הרגשנו שאנחנו בעצמנו יוצאים מחוזקים משבתות כאלו. פגשנו אנשים שהתמודדו עם מקרים ממש לא פשוטים, כמו כאלו שהיו עם בן משפחה שעבר תאונת דרכים והטלטל בין חיים למוות. זה עזר לנו לקבל פרופורציות ולהבין שהניסיון שאנחנו עוברים אמנם קשה, אבל ברוך השם אנחנו בריאים ושלמים, ויש לנו כל כך הרבה דברים אחרים שצריכים להודות עליהם".

לאורך כל הדרך הם שמעו על כך שיש בהתנדבות הזו סגולה מיוחדת לפרי בטן. "האחראים על הפרויקט מאפשרים באופן כללי רק לזוגות ללא ילדים לבוא להתנדב",  מבהירה נטע, "כי באופן טכני לא ניתן לעשות זאת עם ילדים. שמענו סביבנו סיפורים מאוד מרגשים על זוגות שזכו לישועות אחרי שהתנדבו במחלקה, ואני יודעת שבימים אלו מחפשים זוגות נוספים, מאחר שכל אלו שהתנדבו כבר זכו לילדים ואינם יכולים להמשיך לבוא.

"אני לא יכולה לדעת מה מתוך כל הסגולות הרבות וההשתדלויות שעשינו הוביל אותנו לישועה", מסכמת נטע, "אבל אני מרגישה שההתנדבות בסורוקה תרמה לנו המון. גם קיבלנו באותה תקופה כל כך הרבה ברכות מחולים ובני משפחותיהם, ששמעו שאנו מצפים לילדים, עד שברור לי שהתפילות שלהם הרקיעו עולמות.

"תמיד יש תקווה", היא מסיימת בהתרגשות, "גם כשנמצאים בשבר הכי עמוק שיש. צריך רק להאמין ולהמשיך להתפלל ולקוות".

מספר הטלפון לזוגות המעוניינים להתנדב בסורוקה: 052-6176135