מה עשה השיכור, שכל ברכותיו התקיימו? סיפור לפורים

מספר יהודים פנו אל ה"בעל שם טוב" הקדוש והתחננו שיפעל לביטול גזירה נוראה שפקדה את קהילתם.

ה"בעל שם טוב" התפלל, התייחד בייחודיו, ולאחר מכן הורה להם: "תיסעו לעיירה פלונית, שם תפנו לפלוני המתגורר בקצה העיירה, ובברכתו תיוושעו!".

מיהרו האנשים אל אותה עיירה, ובהגיעם לשם התעניינו אצל יושבי המקום איה מגוריו של אותו צדיק, פועל הישועות.

העוברים והשבים הפטירו כי אין בעיירתם לא צדיק ולא פועל ישועות, משכו בכתפם והמשיכו בדרכם. רק אדם אחד הואיל בטובו לנסות ולסייע להם לאתר את האדם אותו הם מחפשים.

הם סיפרו לו, שרבם שלח אותם הנה להתברך מפיו של פועל הישועות המתגורר בעיירתם.

"אתם יודעים את שמו, או את אזור מגוריו?", שאל האיש.

השיבו האנשים: "את שמו איננו יודעים, רק רבנו ציין שהוא מתגורר בירכתי העיירה, בבקתה המטה ליפול".

האיש הרהר מספר רגעים, ואז פרץ בצחוק גדול.

"למושקה תקראו צדיק?!", גיחך האיש בקול, "הן צורת אות הוא לא יודע".

"רבנו הורה לנו להתברך מפיו", שחו האנשים, וצחוקו הפך ללעג.

"איך תתברכו מפי אדם שאפילו אינו מתפלל?!", לגלג האיש.

"הראה לנו את הדרך לביתו, ונשוחח עמו", ביקשו האנשים במבוכה.

"לשוחח עמו תבקשו?", קרקר האיש, "הרי הוא תמיד בגילופין! שיכור מועד הוא, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו...".

מבוכת האנשים גברה. היתכן שרבם שלחם להתברך מפי שיכור?

אך חזקה עליהם פקודת ה"בעל שם טוב", והם ביקשו לדעת איה מקום מגוריו. האיש הצביע על שביל עפר שצלל לעומק קו האופק ואמר, שסמוך לקצה השביל כבר ידעו היטב היכן בקתת ה"צדיק".

מתוך סקרנותם הגוברת הם לא חשו בטרחת הדרך, ובדיוק כמו שאמר האיש, בהגיעם אל קצה השביל, חושם הנחו אותם אל היעד.

צחנת שיכורים עלתה באפם, קולות גיהוק נשמעו באוזנם, ומראה השיכור המתגולל בקיאו בערפול חושים הגעיל את רוחם.

הלה הביט בהם בעיניים מזוגגות, פלט גיהוק קולני ומיד שלח את ידו אל הבקבוק. אך הם הרחיקו את הבקבוק ממנו.

"הב לנו ברכה, וניתן לך את הבקבוק", אמרו האנשים.

האיש הניף בקבוק ריק לעומתם ואיים ביד מתנדנדת: "הסתלקו מכאן והניחו לי לשתות".

הבינו האנשים עם מי להם העסק, והציעו לו עסקה.

"אם תברכנו", לחשו לו כממתיקים סוד, "נביא לך יין ישן נושן".

עיניו אורו. יין נושן זה כבר סיפור אחר לגמרי. הוא ברכם בשברי מילים ואותיות, והללו עמדו בהתחייבותם וקנו לו יין משובח.

וראה זה פלא, בשובם העירה התבשרו בישועה שפקדה את קהילתם.

הבינו האנשים שברכת השיכור פעלה את פעולתה, ומיד שמו פעמיהם אל ה"בעל שם טוב", לעמוד על סודו של השיכור הצדיק.

וכה סיפר להם ה"בעל שם טוב": "יהודי זה, עם הארץ הוא. יום אחד גונבה שמועה לאוזניו, שבעיר הגדולה ישנו מעוז בילוי המעניק פורקן לכל יצר, אך ההוללות בו עולה הון רב.

הוא אסף את כל חסכונותיו, ושם פעמיו אל אותו מקום.

בדרכו עבר האיש דרך יישוב כלשהו, ושם שמע קולות צווחה. הוא שאל לפשר הקולות, ובני אותו מקום סיפרו לו, שהם חייבים לפריץ כסף רב, וכעת הפריץ אסר את חשובי עירם והוא מענה אותם.

נכמרו רחמיו של אותו פוחז. הוא סר אל ארמון הפריץ ושילם בכל כספו את חובם, והם שוחררו לביתם.

כיוון שתם ממונו, שב הוא לביתו וויתר על הנאות ההבל.

"מעשהו עורר התרגשות גדולה במרום", חתם הבעל שם טוב, "ומאז קצבו את שכרו, שכל ברכותיו יתקיימו. אל שהשטן קטרג, שמא יבקש הוא על הגאולה ותתקיים בקשתו. לפיכך נמנו וגמרו שהוא ישועבד לשכרות, ובגילופיו יעורפלו חושיו והוא לא ידע להתפלל".

מששבו האנשים אל בקתתו של מושקה, הוא כבר לא היה שם.

וכי מה חשבתם, שהשטן טיפש?

* * *

את המעשה סיפר החידושי הרי"ם, והקביל את מעמדנו בפורים לזה של מושקה.

יום פורים גבוה מיום הכיפורים (תיקוני הזוהר, כא), ובו כל אדם יכול לפעול בתפילתו גדולות ונצורות, שהרי "כל הפושט יד נותנים לו" (ירושלמי, מגילה א, ד).

אלא שאדם שם את כל מעייניו בשכרות, ומערפל את חושיו...