פרשת כי תישא
כיצד הצליח היצר הרע להכשיל את בני ישראל בעבודה זרה מהר כל כך?
על חיסון של גבר, על כוסות שמתנפצות ועל התגובה של אדיסון לשריפה של מעבדתו ולאובדן כספו
- הרב אברהם יצחק
- פורסם כ' אדר התשפ"א |עודכן
תומאס אלווה אדיסון (צילום: shutterstock)
בעל שאל את אשתו אחרי שחזרה מחיסון לקורונה: "איך את מרגישה?".
השיבה האישה: "אני מרגישה שאין לי חשק לכלום. לא לכבס, לא לבשל, לא לשטוף כלים, פשוט בא לי כל היום לשבת על הספה ולא לעשות כלום".
הבעל הניח את ידיו על ראשו וקרא: "יואו, נראה לי שנתנו לך בטעות חיסון של גבר...".
בשביל לצחוק זה נחמד. אבל האמת, שחוסר טעם לדברים הוא לאו דווקא תסמין של קורונה, וגם לא רק תופעה כלל-גברית. זה קורה לכולם.
אך חשוב להכיר את הסכנה שבדבר, כי פעמים זה עלול להיות מסוכן אף יותר מן הקורונה, אם לא לומדים להתמודד עם זה כראוי.
אז בואו נדבר על זה.
* * *
פרשתנו מספרת, בין היתר, על המעשה המזעזע ביותר שעשו ישראל מיום היותם לעם.
המעשה של "חטא העגל".
לשם המחשת חומרת המעשה, חז"ל (שבת פח) דימוהו לכלה, שביום חופתה הגיעה לאולם המפואר (המלא מפה לפה, לא כמו בתקופת הקורונה...), אך במקום לקבל קידושין מחתנה, היא הפנתה לו עורף ובחרה את אחד המוזמנים כבחיר לבה...
כך, ישראל נקראו "כלה" (דברים רבה ב', ל"ז), ובמעמד הר סיני - יום החופה - הביטו בעין אחת אל החתן - הקב"ה, ובעינם השניה כבר פזלו לשדות זרים - לעגל הזהב, לעבודה זרה...
במאמר מוסגר. על רגע זה אמר ה' לישראל: "לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד', ט') - למרות שעינכם השנייה פזלה לעבודה זרה, אוהב אני אתכם באותה עין שהביטה בי... (שיחות הר"ן, קכ"ג).
לענייננו. חז"ל (שבת קה) אומרים: "אומנותו של היצר הרע: היום אומר לו 'עשה כך', ולמחר אומר לו 'עשה כך', עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד".
מתבאר, שאין בכוח היצר הרע להכשיל את האדם מיד בעבודת אלילים, אלא רק אחר דרדור ממושך, שהיום יחטא בזה ומחר בזה, ורק אז בעבודה זרה.
אם כן, צריך להבין: מאחר שלא מצאנו אצל ישראל תהליך של דרדור מתמשך בסמוך למעמד הר סיני, היאך הצליח השטן להכשילם מיד בעבודה זרה?
עוד צריך להבין. אמנם ה"ערב רב" עשו את העגל והחטיאו בו את ישראל (רש"י, שמות ל"ב, ד'), אך עדיין קשה, שהרי אפילו השפחות שבישראל חזו מראות אלוקים יותר מגדולי הנביאים (מכילתא, שמות ט"ו, ב'), וכמוהם ודאי גם הערב רב, אז איך יתכן שאותו ערב רב הידרדר באחת לשפל עגל שכזה?
* * *
תומאס אלווה אדיסון היה אחד הממציאנים הגדולים בהיסטוריה. על שמו רשומים למעלה מאלף פטנטים, שרק אחת מהן היא נורת החשמל.
לשם ההשכלה, אדיסון לא המציא את נורת החשמל, אלא היה הראשון שהצליח להאריך את משך להט החוט, ועל כן ההמצאה זכורה על שמו.
בקיצור, יום אחד המעבדה שלו עלתה בלהבות...
האמת, שכבר היה לו עבר עם התלקחות חומרים.
בגיל שתים-עשרה הוא החל לעבוד ברכבת כמוכר ממתקים, ומהכסף שהרוויח בנה לו מעבדה קטנה. את חלק מהחומרים הכימיים הוא אחסן ברכבת, ובמהלך אחת הנסיעות התלקח אחד החומרים.
הקרון עלה באש, ואדיסון פוטר מעבודתו.
כשמספרים על ממציא בסדר גודל כזה שמעבדתו נשרפה, קרי: כל חייו ירדו לטמיון...
אדיסון כבר לא היה צעיר כשנשרפה מעבדתו, וכל קרוביו ומכריו חששו מאוד לבריאותו, לכן הם הקדימו להזעיק לזירה פסיכולוג ורופא: פסיכולוג - שידע לטשטש את הבשורה, ורופא - למידה ובכל אופן הוא יבין מה מדברים איתו...
אולם אדיסון הקדים את הצוות הרפואי. הוא עוד הספיק לראות את לשונות האש חורכות את כל עמלו רב השנים...
אך בשונה מהאחרים, אדיסון חייך.
"הנה, הוא מאבד את זה...", התלחששו כולם.
ואז שמעו אותו אומר לעצמו: "נשרפו הטעויות. עכשיו ההזדמנות להתחיל מהתחלה!"...
לאיזה תעצומות נדרש אדם כדי להביט בחורבן חייו ולהגיב באופן שקול ובקור רוח שכזה.
עוד אירע, שאדיסון קיבל מענק של 4 מיליון דולר אחר שפיתח מערכת תאורה חשמלית, והפסיד אותם על ניסיון לפתח שיטה לזיקוק עפרות ברזל.
תגובתו אחר הפסדו הייתה: "טוב, נו.הכסף הלך, אבל האופן שבו הפסדתי אותו היה כיף אמיתי!"...
אז למדנו משהו על התמודדות עם משברים?
* * *
הכתיבה על ממציאן מלומד השרתה עלי השראה פילוסופית, ועוררה אותי לשאלה הבאה: הלוא אם אטול כוס מהמדף ואניחה על הרצפה, ודאי לא יקרה לה מאומה. אז מדוע אם היא תיפול מהמדף על הרצפה היא תתנפץ?
נו, מה התשובה? פשוט. הנפילה מן הגובה גוררת חבטה, והחבטה יוצרת זעזוע שגורמת לנזק.
בראבו. עכשיו תתרכזו ושימו לב.
לכל אדם יש ימים שהוא מרגיש מרומם, למעלה - "על המדף", אולם ישנם גם ימים שהוא מרגיש מעוך, למטה - על הרצפה, ועל הפנים...
פעמים שהגורם לירידה במצב הרוח הוא רק זמן או מקום, וזה לא נורא. זה יעבור - גם לגבר מצוי!
אך הסכנה היא, כאשר אדם מאשים את עצמו בהרגשתו הזיפתית, אם בשל מעשה שלילי שעשה או באי עשיית טוב כמצופה ממנו. הלקאת עצמו תדרדר אותו לעצבות, ומשם הדרך אל האבדון.
הסוד הוא, שנפנים שכזה הוא האדם: פעמים על המדף ופעמים על הרצפה. רק כך נוכל להישאר בפוקוס גם בעת כישלון ולהתמודד בתבונה, ללמוד מן הטעות ולהאריך לעצמנו להבא את חיי המדף.
כאשר אדם נלחם בעצמו, ומזדעזע מעצמו: איך יתכן ש"אני" נפלתי, מעדתי, נכשלתי... אתם זוכרים מה קורה לכוס שחווה נפילה שגוררת זעזוע?
יפה מאוד. היא מתנפצת... וכך יקרה גם לנפשו!
לפיכך מזהיר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר, מאמר נה): "על האדם להיזהר מאוד אם אירעה לו איזו "ירידה" ממדרגתו (ולמי אין ירידות, רח"ל), שלא תגרם לו "התדרדרות" מחמת הירידה וירד מטה מטה, ועליו להתחזק מאוד לשמור על שיווי משקלו שלא יהא אובד עצות ו"נבהל" מירידתו, כי אז יוכל היצר להפילו לבאר שחת, אלא יתאמץ לא לאבד את עשתונותיו ולהחזיק מעמד במצבו לבל ימשיך בנפילתו, ואז יש תקווה שיחזור ויתעלה למצבו הקודם ולמעלה מזה".
* * *
זה מה שאירע בחטא העגל.
כאשר הטעה השטן את ישראל שמשה רבנו נפטר (שבת פט), הם נבהלו, ובשעה שאדם מאבד עשתונות ואובד עצות, או אז כוחו של היצר הרע חזק "להפילו בפעם אחת לדיוטא תחתונה" (שיחות מוסר, שם).
אך גם מאשליית הרוממות יש להיזהר.
תחושת האור של "חיי המדף" עלולה להשלות את האדם שהוא כבר מושלם והכל טוב, ומתוך כך הוא עשוי להרפות מעבודתו העצמית על חולשותיו.
הערב רב לימדונו, שמראות אלוקים ו"אורות" לא יועילו בשעה שזהב העגל מסנוור...
רק לימוד מוסר ועבודה עצמית!