פרשת כי תשא לאור המהר"ל: איך ייתכן שישראל חטאו בעגל מיד עם קבלת התורה?!

רגע לפני שיא השיאים של פסגת הרוחניות, בעת שמשה עולה לקבל את לוחות הברית ולהשלים את המהלך של קבלת התורה - חטא העם בחטא העגל. כך נאמר (שמות ל"ב, א'-ד'): "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו... ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

רש"י מבאר כי המונח "בושש" משמעו איחור ועיכוב, כמו "ויחילו עד בוש" (שופטים ג', כ"ה), "כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא, בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המניין הוא" וכו'.

כלומר, טעות בחישוב הזמן וסברה שמשה מאחר לרדת מן ההר, הביאה את העם מפסגת הפסגות של מעמד הר סיני, אל תהומות החטא החמור של עבודה זרה, עד כדי ריקוד מסביב לעגל זהב ואמירת "אלה אלוהיך ישראל".

איך אירעה התדרדרות כה רבה בזמן כה מועט

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק מ"ח שואל: "הנה לפנינו שאלה עצומה מאד, איך תיכף שמיד 'סרו מהר מן הדרך' (שמות ל"ב, ח'), ועשו להם עגל מסכה? ודבר זה שאלה גדולה מאד, כי אין ספק שעם המעלה הגדולה, אין ראוי דבר זה שימצא".

בדרך כלל, שינוי באדם בכלל והתדרדרות רוחנית בפרט, מתרחשים באופן הדרגתי. כך מצינו בגמרא מסכת שבת דף ק"ה עמ' ב' "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה". הכיצד ייתכן כי חל בעם מהפך כה קוטבי, בבת אחת, ובעת שהעם הגיע לפסגת הפסגות של רמתו הרוחנית, חטא העם חטא כה חמור?

הדבר הראשון שאדם חושב מלמד על ליבת מחשבתו

השאלה מתעצמת לאור העיקרון לפיו הדבר הראשון שאדם עושה, אינסטינקטיבית, מלמד על מהותו העצמית. כלומר, ככלל, אדם נתון לתהליך של השפעה מסביבתו הפיסית והחברתית ומתאים את עצמו אליהם. אבל, מה שהוא עושה כדבר ראשון - אינו נובע מהשפעה סביבתית אלא נובע ממהותו העצמית והפנימית כהווייתה. כך למשל, הדבר הראשון שאדם חושב עליו בבוקרו של יום כשהוא פוקח את עיניו - מעיד על מה שחשוב לו ביותר ומצוי בנבכי הכרתו. שאר המעשים שיעשה הם כבר פרי השלכות סביבתיות ולא נובעים מפנימיותו. ובלשון המהר"ל בספרו "גבורות ה'" פרק ל"ה "כל עצם הדבר הוא ראשון למה שבמקרה. מה שבמקרה מאוחר" (בחסידות מקובל כי התשובה הראשונה שעולה על שפתיו של אדמו"ר בעת שהוא משיב לחסידיו, משקפת מעין "רוח הקודש", ונובעת מן הסייעתא דשמיא המיוחדת של מי שמנהיג קהל לתת עצה נכונה וברכה נאמנה. לעומת זאת, המשכם של דברים שיוצאים מפיו הם כבר תולדה של שיקול דעת ומחשבה המונעת מהשפעה סביבתית).

על פי עקרון זה מבאר המהר"ל בספרו "באר הגולה" באר ב' את דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף ל"ב עמ' א' כי "דיני נפשות חוזרים לזכות ואין מחזירים לחובה". כלומר, כאשר בית הדין מגיעים למסקנה כי יש לזכות נאשם, אין הם חוזרים בהם ממסקנתם הראשונית, גם אם יש להם כעת מחשבה שנייה בדבר. רק בעת שבית הדין מגיעים למסקנה ראשונית כי יש להרשיע נאשם, יש מקום להפוך בזכותו ולחשוב שנית בלא להיצמד לנטיית הלב הראשונית. למה?

המהר"ל מבאר כי הטעם לזה הוא, שהמחשבה הראשונה של אדם מבטאת את המהות העצמית שלו. ממילא, מכיוון שנטיית הלב הטבעית הנכונה של דיין צריכה להיות להציל ולזכות, ואילו ההרשעה נעשית רק כשאין מוצא בלית ברירה ובלב כבד, הרי שאם נטיית הלב הראשונית הובילה לזיכוי - הדיין מילא את חובתו וייעודו ופעל נכון. אל לו לבטל זאת מכוח מחשבה שנייה, שהיא כבר משהו סביבתי, לא טבעי וזר לחשיבה העצמית. ובלשונו: "הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה בבית הדין, ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם, לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה ולבטל הזכות".

ובכן, חטא העגל הוא הדבר הראשון שבני ישראל עשו מיד אחרי מתן תורה.

לפי עיקרון זה נמצא כי מעשה זה מבטא את מהותם הפנימית של בני ישראל כהווייתה. הכיצד? 

טענת היוונים שלישראל יש בתוך תוכם תנגודת לקב"ה

למעשה, זו הייתה טענתם של היוונים כלפי עם ישראל בזה שאמרו (בראשית רבה ב', ה') "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". מדוע דווקא על קרן השור ולא על נייר? ומה פשר אמירה זאת? המהר"ל בספרו "נר מצוה" מבאר כי היוונים ביקשו להוכיח לישראל כי אין להם חלק באלוקי ישראל מכך שהמעשה הראשון שעשו לאחר קבלת התורה היה חטא העגל. דבר זה הוכיח לטענתם כי ישראל ואלוקים הם שני הפכים, שאינם יכולים להתחבר. מחמת כך דווקא בנקודת הממשק הם התרחקו זה מזה, כמו שני מגנטים, שבהם יש קטבים המושכים זה את זה ויש קטבים הדוחים זה את זה.

ובלשון המהר"ל: "וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מה' מצד עצמיותם של ישראל, שאילו היה לישראל חיבור לגמרי אל הקב"ה מצד עצמיותם ומהותם, לא היו עושים את העגל כדבר ראשון מיד לאחר שלקחם ה' לעם".

על כן אמרו היוונים "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", שכן הדבר שאדם עושה ראשון מלמד על ליבתו ומהותו. חטא העגל שנעשה כתגובה ראשונה למציאות של מתן תורה לימד אפוא לטענתם כי אין המדובר בתהליך של התדרדרות הדרגתית הנובע מקושי לשמור על מתח רוחני גבוה לאורך זמן, ומנפילה אקראית כתוצאה ממלחמת החלק הרוחני שבאדם בחלק הגשמי שלו. העובדה שהחטא אירע מיד מלמדת לשיטתם כי מדובר בתנגודת מהותית, המתבטאת מיד ויוצרת ריאקצייה כבר בנקודת הממשק הרוחנית הגבוהה ביותר. ומכאן כי אלוקים וישראל - הם תרתי דסתרי כביכול, ואין להם חלק זה בזה, בשום נקודת זמן.

וזה שאמרו "כתבו על קרן השור" ולא אמרו כתבו על נייר, כי הקרן היא חלק בלתי נפרד מהשור עצמו. ממילא רצו להמחיש ולומר כי "החטא הזה - דבר עצמי להם, ולא דבר שארע במקרה, ולכך אין להם חלק באלוקי ישראל".

חטא העגל כתוצאה של עיתוי?

הטענה קשה ומשכנעת. הקושי רב. מה התשובה לכך? כיצד אירע חטא כה חמור דווקא בעיתוי הזה?

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק מ"ח מסביר כי ישראל והקב"ה חד הם אלא שהשעה שבה אירע החטא הציבה אותם בפני ניסיון חמור, שמבחינת כללי הבחירה החופשית של האדם, כמעט ובלתי אפשרי לעמוד בו. נפרט.

הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו

ככלל, האדם ניחן ביכולת בחירה בין טוב לרע, ומלחמתו העצומה כל חייו היא לבחור נכון.

יכולת בחירה זו היא תכלית הקיום של האדם וממילא אין הוא מאבד אותה בשום מצב. אדם שהופך למופשט ורוחני אינו מאבד את יכולת הבחירה, שכן ככל שעלה ונתעלה כן מתעצם יצרו כנגדו ו"אין אפוטרופוס לעריות". אדרבה, כגובה הפסגה כן עומק התהום הפעורה תחתיה. על כן אמרו חז"ל (סוכה דף נ"ב, עמ' א') "כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו". ובלשון המהר"ל "יותר דבק ההעדר, כאשר יש מדרגה עליונה לאדם". אדם העולה ונוסק לגבהים רוחניים, ניצב עדיין בפני צורך לבחור ואינו מאבד את הבחירה בין טוב לרע, שכן הקב"ה מעצים מיד את יצרו כדי שלא תיפגם יכולת הבחירה שלו, וממילא כגודל האדם כן גודל הפיתוי שבפניו הוא נמצא.

בהתאם לכך מובן, כי בעת שבני ישראל קבלו את התורה והגיעו למדרגה העליונה שלא הגיעו אליה שאר הנבראים, גדל והתעצם גם הפיתוי שנוצר כדי לשמור על מאזן הבחירה.

הנפילה נובעת מתהליך העלייה

בהתאם למבואר יש להבין כי חטא העגל לא קרה בבת אחת אלא נבע מתהליך. לא תהליך של נפילה - אלא תהליך של עלייה. קבלת התורה הייתה פסגה שבה עלו בני ישראל לשיא רוחני ומופשט. כדי לשמר את הדרגה הזו גם בימים של חול, לאחר חלוף ימי החג של רוממות הרוח, היה צריך "לרדת מההר" ולקחת איתם משהו שייתן לדברים ביטוי שיש בו ממשות פיסית. לשם כך עלה משה למרום כדי להוריד את הלוחות, שבהם חקוקים דברי אלוקים על גבי דבר מוחשי. ההבניה של דבר אלוקים השמימי באופן שיהיה חקוק בסלע ארצי, היה תהליך של יצירה שארך ארבעים יום (דברים ט', י"א), כשם שתהליך יצירת הוולד והחדרת נשמה אלוקית בישות גופנית, אורך ארבעים יום.

במשך תקופה זו עברו ישראל תהליך רוחני מקביל של הפנמה והטמעת הדברים בתוכם. בתהליך זה של עלייה מתמדת - צמח במקביל כוחו של הפיתוי והנטייה ליפול.

הפיתוי חזק מהאדם וההעפלה היא המונעת נפילה

כשאדם מעפיל לפסגות רוחניות הפיתוי מתחזק. למעשה, הפיתוי חזק מהאדם כפי שאמרו חז"ל בגמרא קידושין דף ל' עמ' ב': "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". העזרה שה' נותן היא בכך שניתנה לאדם תורה לעמול ולעסוק בה, כפי שנאמר בגמרא שם: "אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו". כלומר, מה שמונע מן האדם ליפול מדרגתו הוא המשך ההעפלה במעלה ההר הרוחני.

כלומר, כשאדם מגיע לפסגה הוא מפסיק לטפס ואז הוא מועד ליפול. זו נקודת תורפה משברית של התהליך. ברם, משניתנה תורה אין חשש כזה, שכן התורה אין סופית והטיפוס אינו מפסיק לעולם. העיסוק האינטנסיבי בתורה לא חדל לרגע וזו ההצלה מן החטא.

נקודת התורפה

בתום ארבעים היום סברו בני ישראל כי משה בושש לרדת וחל עיכוב. זו נקודת זמן שבה העלייה הרוחנית הגיעה לפסגה וההעפלה הרוחנית פסקה. אין לאן להמשיך לטפס. אבל, מצד שני, תהליך קבלת התורה לא הושלם ועוד לא היו בידם לוחות הברית שקבלתם היא המשך התהליך של קבלת התורה, המאפשר את הבלעת התורה בהוויה הפיסית. בנקודת זמן זו - היו בני ישראל חשופים לחטא הנובע מפיתוייו של יצר הרע, שהם עוצמתיים במיוחד כשהאדם בשיאו הרוחני, ומצד שני לא היה להם אמצעי מגן של התעמקות בתורה האין סופית ועלייה נוספת ומתמדת כי "היה זה קודם שקבלו הלוחות, ולא אחר שקבלו לגמרי הלוחות, שאז לא היה שולט בהם השטן, כי התורה מבטלת ליצר הרע כפי שאמרו חז"ל במסכת קידושין דף ל' עמ' ב' "אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע), משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא - נמוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ".

המאבק על שני הטפחים שבתווך

על ייחודיותה של שעת החטא עמד הירושלמי במסכת תענית פרק ד' הלכה ה', בו מבואר כי חטא העגל אירע ממש במקביל לשעת נתינת הלוחות מהקב"ה למשה, בדיוק באמצע התהליך. "בעת הנתינה ממש, לא לפני זה, ולא אחר זה". באותה שעה משה אחז בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים ובתווך היו שני טפחים, שלא הוטתה הכף לאן יגיעו. כך מתואר שם: "הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים. והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה טפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחזור בו מנתינתן והיה משה תופסן בכח, שנאמר (דברים ט', י"ז) 'ואתפוש בשני הלוחות'. גברה ידו של משה וחטפן מהקב"ה. ועל כך שבחו הקב"ה שנאמר (שם ל"ד, י"ב) 'לכל היד החזקה'".

התורה טרם הועברה לאדם להוציאה מהכוח אל הפועל

דברים נשגבים אלו פרש המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" שם, כי נקודת הזמן שבה אירעה הנפילה היא בעת שבני ישראל כבר קיבלו את התורה והעפילו לפסגות מצד אחד, אך הקב"ה עדיין אוחז בתורה כך שהיא מופשטת ורוחנית, וטרם "הורדה" והועברה כולה לבשר ודם, שיוכל להפנים אותה גם בהווייתו הגשמית ולהוציאה מהכוח אל הפועל.

המהר"ל מבאר כי חז"ל באו לומר ש"בשעה שעשו העגל, כבר התחיל קבלת התורה, ולא היה עדיין גמר קבלת התורה. ועיקר קבלת התורה התחיל לצאת אל הפועל, ולא יצא אל הפועל לגמרי. וזה שאמר כי היו שני טפחים ביד הקב"ה- אלו אותן שני טפחים העליונים, שהם גמר קבלת התורה והם נותרו עדיין ביד הקב"ה, שכן לא היה עדיין גמר הנתינה. ושני טפחים מהלוחות היו ביד משה והם שני הטפחים התחתונים, שהם התחלת קבלת התורה. ושני הטפחים האמצעים הם עיקר הקבלה. והיה חטאם בזמן עצם הנתינה. כי אם לא נתן להם כלל, לא היה השטן מתגרה בהם, כי עיקר הגירוי מצד עצם הנתינה. ואילו היו הלוחות כבר בידם לא היו חוטאים כי כבר ניתנו הלוחות להם והשטן לא היה שולט בהם. אבל כאשר היתה עצם הנתינה, ולא נגמרה - היה שולט השטן". נבאר.

חטא העגל בגמר העלייה ובטרם קבלת התורה

אילו לא היו מקבלים תורה כלל – הרי שיצרם היה "על אש נמוכה".

אילו הסתיים תהליך קבלת התורה – הרי שהתבלין שבתורה היה משקל נגד לאש הגדולה של היצר.

חטא העגל נעשה בזמן שהחל תהליך קבלת התורה אך עוד לא הושלם. לפסגה רוחנית העפילו וממילא פיתויי הנפילה היו עוצמתיים מאין כמותם, ומצד שני ב"חלון הזמן" שבו היו מצויים, עדיין לא הושלם התהליך ותורה מוחשית לדבוק בה ולהמשיך להעפיל - אין.

בדרך כלל, אדם לא מתדרדר במהרה מפסגות רוחניות. אבל, בני ישראל באותה עת לא היו מאוזנים. לא היה שיווי משקל. משמאלם יצר כביר ומימינם - אין תורה.

קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא

הדבר הראשון שאדם עושה אכן מסמל את מהותו האמיתית. אבל, כלל זה נאמר כאשר אדם מצוי בנקודה שבה הוא מאוזן, מימינו תורה ומשמאלו יצרו ובשעה שכזו הוא בוחר ראשונה במה שנטיית ליבו הטבעית מושכת אליו. שונה היה הדבר בעיתוי שבו חטאו ישראל, שבו לא היה כל איזון בין תורה ליצר. בהינתן חוסר איזון זה נמצא כי הטעם לכך שישראל נפלו לא נבע מהתנגדות פנימית שלהם חלילה לתורה או לקב"ה. אדרבה, מהזוהר חלק ג' ע"ג עמ' א' למדנו כי "קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד הוא" (הקב"ה וישראל והתורה אחד הם), אך החטא נבע מחוסר האיזון שבו הנפילה כמעט בלתי נמנעת. נוצר מצב של אסון צפוי מראש, עד כי היו צריכים רחמי שמיים כדי למנוע אותם מליפול בו. על כן שאל משה (שמות ל"א, י"א) "למה ה' יחרה אפך בעמך?"

נמצאנו למדים כי הקב"ה יוצר אצל כל אדם נקודת איזון בין דרגתו הרוחנית לבין יצריו, כדי שתהיה לו יכולת בחירה בכל רגע נתון. בהינתן איזון זה אין אדם סר מהר מן הדרך. ובהינתן איזון זה נמצא כי הדבר הראשון שאדם עושה מעצמו ילמד על מהותו הפנימית ועל נטייתו הטבעית בתוך אותו מצב מאוזן. בזמן חטא העגל נוצר מצב לא מאוזן. מתן תורה החל ובכך העלה את מפלס היצרים העומדים כנגד האדם המתעלה רוחנית, אך מתן תורה טרם הסתיים והיו חסרים "שני הטפחים האמצעיים" שבהם האדם מסוגל להפנים ולהבליע את התורה בהוויה הפיסית. משלא הושלם תהליך קבלת התורה לא היה מה שיעמוד כנגד היצרים הגואים ונוצרה נפילה מהירה וחטא העגל. תפקידנו אפוא להישמר מכל משמר מחוסר איזון שכזה בין יצרים לתוכן רוחני.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט