זו לא היסטוריה: העבדות עדיין קיימת בעולם. תופעה

מדי בוקר, הרבה לפני עלות השחר, משכים בִּילַל למלאכת יומו. הוא אוכל את שיירי המזון המעופש שהותיר לו האדון - ארוחה דלוחה שבקושי יש בה כדי לקיים את גופו הכחוש - ויוצא לדרך. השמש המפציעה תופסת אותו מוליך עגלה רתומה לחמור אל הבאר המקומית, שם הוא ימלא שני ג'ריקנים בני 60 ליטרים וייצא לסיבוב החלוקה היומי שלו. הלוך וחזור יצעדו בּילל והחמור - מהבאר, אל בתיהם של הלקוחות האמידים המסוגלים לשלם עבור השירות שהוא מעניק. המסע המפרך נמשך לאורך קילומטרים רבים והוא יעסיק אותו עד רדת החשיכה.

עבודתו של בילל לא נעשית בחינם. בכל תחנה משלמים לו - אבל הכסף יעבור לידיו של האדון. עבודת הסבָּלות נמשכת עמוק אל תוך הלילה, אבל גם לאחר שתסתיים לא יֵדע בילל מנוחה. כעת עליו לבצע עבודות ניקוי ושירות עבור האדון עד שיעלה על יצועו בסביבות חצות כדי לאגור כוחות לקראת יום נוסף של עבדות המצפה לו בעוד שעות מעטות.

התיאור שזה עתה קראתם, לא לקוח מטקסט עתיק המתאר את תנאי העבדות אי-שם בימי הביניים. זהו תיאור עדכני של מציאות המתקיימת בימים אלה ממש במדינת מאוריטניה שבמערב אפריקה. ברוכים הבאים לעולם העבדות המשגשג והפורח גם בשנת תשע"ה. קשה להאמין, אבל גם בימינו, בעידן המחשב, הסלולר וכל יתר נפלאות הטכנולוגיה המתקדמת, עדיין ישנם בני אדם המוחזקים בתנאי עבדות ממש כבימי קדם.

מאוריטניה: 40 אחוז עבדים

"עבדות איננה היסטוריה", מבהירים אנשי האגודה האמריקאית למען ביטול העבדות, "עבור מיליוני בני אדם החיים היום בעולם, עבדות היא מציאות שרירה וקיימת לתוכה הם מתעוררים מדי בוקר".

קחו למשל את אחמֵידי אל חליבה. לפני מאות שנים נמכרו אבות אבותיו של חליבה לעבדות, ומאז הם ובניהם ובני-בניהם משועבדים למשפחות השבטים הבֶרבֶרים השולטים במאוריטניה. סביר להניח שגורל דומה היה נופל גם בחלקו של חליבה עצמו אלמלא נמלט מבעליו בתשס"א, הסתנן מתחומי המדינה ויצא מעבדות לחירות.

במאוריטניה מתחלקת האוכלוסייה לשניים: השליטים בהירי-העור המכונים "בִּידנים"; והעבדים כהי-עור המכונים "חרִיטים". מעריכים כי מיליון עבדים כאלו חיים במאוריטניה והם מהווים כ-40 אחוז מהאוכלוסייה במדינה. למרבה הפלא רק מעטים מהם בוחרים להימלט אל החופש והדרור. היתר משלימים עם גורלם וחיים חיי עבדות, משום שמחנכים אותם מגיל צעיר להאמין שחובתם היא להישאר משועבדים לאדוניהם כל ימי חייהם.

חליבה מספר שאין לו זיכרונות טראומתיים מרגע כניסתו לחיי עבדות מכיוון שזו המציאות לתוכה נולד. "אנחנו משפחה של עבדים שעברה בירושה מדורי דורות ומעולם לא הכרתי מציאות אחרת", הוא מספר, "רק בגיל חמש התחלתי לשים לב לכך שאני שונה מהאחרים". הוא הבחין בכך שאנשים קוראים לו בשם המשפחה של אימו אך לא של אביו. במאוריטניה נישואי עבדים אינם תקפים ועל כן מבחינה חוקית הוא נחשב "שתוקי" (ילד בלי אב מוכר). "אני זוכר שפעם אחת ניסיתי לשחק עם כמה ילדי 'בידן' שהיו בני גילי. הכו אותי וגערו בי. אמרו לי - 'אתה עבד. אסור לך לשחק עם ילדים כמונו!"

חיי העבדות של חליבה התחילו בגיל שש כאשר הוטל עליו להשגיח על עדר הבקר של אדונו. "בחורף הייתי חייב להוביל את הבהמות לכל מקום שבו ירד גשם. בקיץ עבדתי כל היום בחווה של האדון תחת שמש קופחת".

חליבה מספר כי מעמדו של העבד נחות משל הבהמה והיחס אליו הוא בהתאם. אלימות פיזית היא חלק בלתי נפרד מחיי העבדות. "היו מכים אותי בממוצע פעם בשבוע או שבועיים. אם לא קמתי בזמן - הוכיתי. אם לא טיפלתי בבהמות כראוי - הוכיתי. על עבירות חמורות יותר, כמו התחצפות לבתו של האדון או בריחה של פרה מהעדר, היו זורקים אותי לכלא". בכלא מוחזקים העבדים הסוררים בתאים זעירים והם עוברים סדרה יומית של מכות והשפלות כדי "לחנך" אותם מחדש. פעמיים נזרק חליבה לכלא והשלים עם גורלו, בפעם השלישית החלו מחשבות בריחה לצוץ במוחו.

הפרט המדהים ביותר בתמונת העבדות המצטיירת במאוריטניה, הוא שאין שום מחסום פיזי המונע את בריחתו של העבד בכל רגע נתון. העבד אינו כבול בשרשראות, הוא לא סגור מאחורי סורג ובריח, ואינו נתון במעצר. למרות זאת בודדים בוחרים באפשרות הבריחה. כפי שהסביר אחד העבדים הנמלטים בראיון לעיתון 'ניו יורק טיימס': "עבדות היא בראש ובראשונה מצב נפשי. העבד נולד כדי להיות עבד, בדיוק כשם שהגמל נולד כדי להיות גמל. העבד רואה את זה כמצב טבעי ואינו חושב שהדבר נתון לשינוי".

"אם נולדת חריטי, גידלו אותך מגיל צעיר להיות עבד", מסביר חליבה, "העבדות נמצאת אצלך בראש. הסורגים שאתה צריך לפרוץ בדרך לחופש הם אלו שנמצאים בתוך עצמך".

סיפורו של חליבה הוא רק קצה הקרחון בתופעת העבדות הגלובאלית. קשה להאמין, אבל לפי הנתונים שאספה האגודה האמריקאית למען ביטול העבדות, מספר העבדים המצויים כיום בעולם גדול יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. האו"ם מגדיר את העבדות כמצב של "שליטה מוחלטת באדם אחר לצורך ניצולו הכלכלי, בדרך כלל תוך הפעלת אלימות ושלילת חירותו האישית". על פי ההגדרה הזו יש כיום בעולם לא פחות מ-27 מיליון עבדים.

לטענת אנשי האגודה, מספר העבדים בימינו גדול יותר ממספרם של כל העבדים השחורים שנשלחו מאפריקה לאמריקה בתקופת העבדות הידועה-לשמצה במאה הי"ח. על מימדי שוק העבדים הקיים בימינו ניתן לעמוד מהירידה הדרסטית שחלה בשנים האחרונות במחירי העבדים. לפני 150 שנה, בעל שדה טבק בדרום וירג'יניה היה צריך לשלם עבור עבד משובח סכום השווה ל-38,000 דולר (בערכים של ימינו). היום ניתן לרכוש עבד תמורת 40 דולר בלבד (!).

פקיסטן: מתבוססים בטיט ובלבנים

תופעת העבדות איננה מוגבלת לאזור מסוים של כדור הארץ. היא קיימת בכל רחבי תבל - החל מ"עבדי החובות" בפקיסטן המשועבדים לאדונים באמצעות חובות כבדים שירשו מאבותיהם ושאותם יורישו ללא ספק לבניהם אחריהם, עבור דרך "נערי הגמלים" הבנגלדשים המוחזקים כעבדים במדינות המפרץ הפרסי, וכלה ב"עבדי השוקולד" בחוף השנהב. בכל המקומות הללו סחר העבדים היא תופעה קיימת החוצה גבולות ומדינות. אפילו לתוככי ארה"ב, כך מעריך ה-CIA, מוברחים מדי שנה 20,000 בני אדם המוחזקים בתוככי המעצמה הדמוקרטית המובילה בעולם בתנאי עבדות.

המומחים מבדילים בין סוגי עבדות שונים. יש "עבדות רכוש" שבה אדם נתפס, נולד או נמכר לצמיתות באופן שהוא נחשב רכושו של האדון. עבדות זו נוהגת היום בעיקר בצפון ומערב אפריקה ובכמה ממדינות ערב. סוג אחר הוא "עבדות חוב" - צורת העבדות השכיחה ביותר. כאן האדם משעבד את גופו תמורת הלוואה כספית, אך אורכו ואופיו של השעבוד אינם מוגדרים מראש. תיאורטית עשוי עבד כזה להשתחרר לאחר פירעון חובו. ברם הדברים מסודרים באופן שבפועל גם עבדות שנמשכת עשרות שנים אינה מקטינה את החוב המקורי. סוג שלישי הוא "עבדות חוזה" שבה מעניקים לאדם חוזה המבטיח לו כביכול מקום עבודה מסודר במפעל או בבית חרושת במדינה זרה, אבל כאשר הוא מגיע למקום מתברר לו שהוא מוחזק בתנאי עבדות ואין לו אפשרות לעזוב את המקום או לחדול מהעבודה. צורה זו שכיחה בדרום מזרח אסיה, ברזיל, כמה ממדינות ערב, וחלקים מתת-היבשת ההודית.

העדויות והסיפורים המתארים את העבדות המודרנית מזכירים בצורה מדויקת ומצמררת את תיאורי שעבוד מצרים כפי שהם מופיעים בחז"ל. למשל, מי שרוצה להבין לעומקו את משמעות הטיט שבו התבוססו בני ישראל בארץ מצרים (ולכוון טוב יותר בעת אכילת החרוסת...) מוזמן להכיר את הנעשה בתעשיית הלבֵנים בפקיסטן.

מעריכים כי מאז שנות השישים מועסקים בפקיסטן 750,000 בני אדם בתנאי עבדות שבה הם נאלצים ללבן במו ידיהם מאות-מיליוני לבנים בשנה. את הלבנים שורפים העבדים ב-7,000 כבשנים פרימיטיביים המפוזרים בכל רחבי המדינה. משפחות נואשות הרעבות ללחם, מתפתות לעבוד בתעשייה הזו ההופכת אותו לעבדים. ביום מוצלח מסוגלת המשפחה ללבון בסביבות 1,400 לבנים וכל זאת תמורת משכורת עלובה של 2 דולר ליום. למרות העבודה האינטנסיבית ממשיכים חובותיהם של אותם פועלים לתפוח מכיוון שהמעסיקים מנפחים את החוב ובמקביל גובים מחירים מופקעים תמורת מזון ולבוש שהם מספקים למשפחה. המשפחות העניות עובדות כיחידה אחת, כולל ילדים רכים. למרות זאת מרבית המשפחות צוברות חובות שאין להן סיכוי ריאלי לפרוע.

לעיתים קורה שאחד מבעלי הכבשנים חושד כי משפחה מסוימת מתכננת לברוח. במקרה כזה הוא עשוי לקחת את אחד מילדיה כבן-ערובה. כדי להטיל אימה בקרב העבדים נוהגים בעלי הכבשנים להגיע מפעם לפעם ולהרוס ללא כל סיבה את הלבנים הטריות שבהן הושקע יום שלם של עמל מפרך, מנהג המזכיר באופן מצמרר את עבודת הפרך במצרים. ומה קורה כאשר ההורה מת? החוב עובר בירושה לילדים, מה שמבטיח דור נוסף של יצרני לבנים משועבדים.

באופן פרדוקסלי, ההיסטוריונים טוענים שדווקא בימי הביניים הצטמצמה מאוד תופעת העבדות, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם שיתאים לכך. העבדות התחדשה לפני כחמש מאות שנה כאשר ימאים פורטוגזים מצאו בחופי מערב אפריקה מאגר בלתי נדלה של ילידים מקומיים שאפשר ללכוד בקלות ולמכור לעבדות במקומות אחרים. עוד קודם לכן נהגו השבטים האפריקניים לחטוף אלו את אלו ולמכור את השבויים לעבדות אצל סוחרים ערבים שהעבירו את הסחורה האנושית למדינות ערב או לאירופה. אלא שהפורטוגזים הכניסו תנופה חדשה לסחר העבדים והפכו אותו לתופעה בעלת מימדים בינלאומיים.

בסביבות אותה תקופה שבה גילו הפורטוגזים את הפוטנציאל האנושי של מערב אפריקה, התגלה באמריקה צמח קנה הסוכר. לסוכר היה ביקוש עצום באירופה, והפורטוגזים ביקשו לנטוע אותו על שטחים נרחבים ביבשת אמריקה, אלא שחסרו להם ידיים עובדות כדי לעסוק במלאכה המורכבת והמייגעת של גידול קנה הסוכר. הפתרון לכך נמצא בדמותם של העבדים הכושים. וכך התפתח מה שמכונה "הסחר המשולש" - אוניה טעונת עבדים הייתה מפליגה מאפריקה לדרום אמריקה, שם פרקה את מטענה האנושי והעמיסה תחתיו קנה סוכר. מכאן הייתה האוניה מפליגה לאירופה ובכסף שהרוויחה הייתה שבה לאפריקה כדי לרכוש מטען נוסף של עבדים, וחוזר חלילה. בדרך זו חצו מיליוני עבדים כושים את האוקיינוס האטלנטי בדרך לחיי עבדות קשים במטעי הסוכר בברזיל וביתר מדינות דרום אמריקה.

מדרום אמריקה התפשטה העבדות לצפון אמריקה. גם כאן היה המניע כלכלי. תושבי דרום ארה"ב עסקו בגידול טבק וכותנה - שני יבולים הזקוקים למספר רב של ידיים עובדות. חקלאות זו אינו יכולה להיות רווחית ללא כוח עבודה זול, וכך מצאו יותר ויותר עבדים את עצמם נשלחים לדרום ארה"ב. עבדים אלה הוגדרו כחסרי זכויות אנוש בסיסיות - האדון היה רשאי למכור אותם, לפרק משפחות, להטיל עליהם כל מלאכה שחפץ בה, ובעצם להתייחס אליהם כאלו היו בהמות משא דו-רגליות ותו לא.  

ארה"ב: שוק עבדי השוקולד

מעניין לציין שפריחת העבדות בארה"ב, באה במקביל לדעיכת העבדות כמעט בכל מקום אחר בעולם המערבי. שינויים בכלכלה האירופאית הקטינו את הצורך בעבדים, ובמקביל גברה ההכרה בתיעוב המוסרי שיש בשעבודו של אדם. בבריטניה, שניצבה בשעתו במרכז סחר העבדים הבינלאומי, הופסק המסחר בעבדים כבר בשנת תקס"ז. העבדות עצמה נמשכה עוד כמה שנים אבל בחצות הלילה של ה-1 לינואר 1838 שוחררו כל העבדים ברחבי האימפריה הבריטית.

בארה"ב הייתה מגמה הפוכה. עד לפני 140 שנה היו בארצות הברית של אמריקה, "ערש הדמוקרטיה המערבית", לא פחות מארבעה מיליון עבדים, שהיוו כ-15 אחוז מקרב כלל האוכלוסייה. האמריקאים לא המציאו כמובן את העבדות - כבר בימי קדם הוגדרה ארץ מצרים כ"בית עבדים" ובתקופות מסוימות שליש מכל תושבי אימפריות יוון ורומא היו עבדים.

ברם, פריחת מוסד העבדות בארה"ב שהתגאתה במסורת נאורה ודמוקרטית של הקפדה על זכויות אדם היוותה אנומליה יוצאת דופן. עד שנות החמישים של המאה הי"ט עוד התנהל מול הבית הלבן שוק עבדים פעיל. בפסק דין מפורסם, 'דרד סקוט נגד סנדפורד', אף התייצב בית המשפט העליון בוושינגטון לימינם של בעלי העבדים כשביטל חוקים לשחרור עבדים בנימוק שהדבר מהווה פגיעה בלתי נסבלת ברכוש הפרט...

בארה"ב העבדים היו חיוניים בכמה ענפי גידול רווחיים כמו סוכר, קקאו, קפה, טבק וכותנה. חשבו ששחרורם יפגע אנושות בכלכלת מדינות הדרום. חישוב זה היה מוטעה שכן השימוש ההולך וגובר במכונות תעשייתיות הפך את העבדות לנטל מוסרי וכלכלי כאחד. בסופו של דבר הוביל הוויכוח על העבדות לפרוץ מלחמת אזרחים עקובה מדם. מדינות הצפון ביקשו להעביר בכוח הרוב תיקון לחוקה האמריקאית שיוציא את העבדות מחוץ לחוק. מדינות הדרום הודיעו בתגובה כי הן פורשות מהברית ומקימות קונפדרציה נפרדת. הנשיא אברהם לינקולן סירב להכיר בחוקיות המהלך הזה והורה לצבא להשליט את מרותו בכוח. חבית חומר הנפץ האמריקאית התפוצצה. לאחר שש מאות אלף הרוגים (!!) הסתיימה המלחמה בניצחונו המוחלט של הצפון. בסיום המלחמה אושר התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית האוסר באופן מוחלט את העבדות בכל רחבי המדינה.

אך למרות כל זאת העבדות לא נעלמה מן העולם, והיא אף הפכה לרווחית יותר מאי פעם. כלכלנים חישבו ומצאו שבשעתו היה עבד מכניס לאדוניו רווח שנתי בשיעור 5 אחוז בלבד, ואילו היום עשויה התשואה השנתית על עבד להגיע ל-800 אחוז בשנה. זו הסיבה לכך שלמרות שכל מדינות העולם חתומות על אמנה בינלאומית האוסרת עבדות באופן מוחלט (אפילו סעודיה חתמה על אמנה זו בשנת תשכ"ג) בפועל ישנם 27 מיליון בני אדם החיים בתנאי עבדות במדינות שבהן יש לשלטון אינטרס להעלים עין מן התופעה. מעריכים כי העבדות המודרנית מגלגלת הכנסה בסך 13 מיליארד דולר לשנה.

אחד התחומים שבהם עדיין שכיחה העבדות הוא בקטיף פולי הקקאו. מסתבר שהשוקולד הממתיק לנו את הפה נקטף לא אחת בידי ילדים שנאלצים לעבוד 12-14 שעות ליום, ללא כל תשלום, בלי לקבל כמעט מזון ושינה, ותוך מכות והתעללויות תכופות. בשנת תשס"ג חתמו חברות השוקולד הגדולות בעולם על התחייבות לעקוב אחר תנאי העבודה של קוטפי הקקאו ולוודא שהם אינם מנוצלים לרעה. בשנת תשס"ה הגישו קבוצה של ילדים שהועסקו בתנאי עבדות בקטיף הקקאו במדינת חוף השנהב תביעה ייצוגית נגד יצרנית השוקולד 'נסטלה' בטענה כי לא עמדה בסיכומים ובהתחייבויות עליהם חתמה. התיק עדיין נידון בערכאות וטרם התקבלה ההכרעה.

במדינה האפריקנית הזעירה בנין נמכרים בכל שנה עשרות אלפי ילדים לעבדות. הילדים - לעיתים בני ארבע בלבד! - מועסקים בעבודות מפרכות בתנאים איומים. מקס, ילד בן 11 שחולץ לאחרונה מעבדות כזאת, מספר כי אילצו אותו לכרוע על הקרקע לצורך חציבת סלעים. "מי שמתנהג טוב לא מקבל מלקות. אותי הלקו פעמיים מיד אחרי שהגעתי". למרות הפצעים שספג בברכיו נאלץ הילד להמשיך ולעבוד ללא הפוגה וללא תשלום.

בחודש שעבר חולץ מקס יחד עם 73 ילדים נוספים והוחזרו, כחושים ויגעים, לפקידי שלטון שהמתינו להם על הגבול, אולם כל המעורבים בדבר מודים כי מבצעי הצלה מסוג זה אינם נחשבים אפילו טיפה בים. על פי ההערכות כ-200,000 ילדים נמכרים לעבדות במטעי קפה, מכרות יהלומים או פשוט כמשרתי בית.

איפה ההורים בתמונה? לעיתים מרמים אותם. מבטיחים להם שהילד יקבל תעסוקה מכובדת בעיר הגדולה ואז "מוכרים אותו למדיינים". לעיתים ההורים מודעים למשמעות האמיתית של העסקה - אך העוני המחפיר בו הם חיים לא מותיר מקום רב לחמלה.

סוחרים מסתפקים בתשלום עלוב של 35$ לילד, לעיתים בתוספת מתנות זולות כמו פנסים, אריגי בד או בקבוקי ג'ין. הם עצמם מוכרים את הילדים תמורת למעלה מ-400$, מה שהופך את העסקה למשתלמת ביותר. הילדים נשלחים לשלוש שנות עבדות ולאחר מכן הם זוכים להפוגה קצרה. רק בתום שלושה מחזורי עבדות, כלומר 9 שנים מפרכות, משתחררים הילדים כשהם שבורים ורצוצים.

גופים ממשלתיים מתקשים לבער את התופעה, שהפכה כמעט לנורמה מקובלת באזורים מסוימים. פיליפ דואמל, פעיל במאבק נגד סחר הילדים, מסביר שהתופעה כבר הכתה שורשים עמוקים. "לעיתים מספרים להורים שהילדים יילקחו למשפחות שידאגו לחינוכם. לפעמים הסוחרים מודים שהילדים יעבדו אך טוענים שהם יקבלו תנאים טובים ויוכלו לבנות לעצמם עתיד טוב יותר. הכול, כמובן, שקר. הילדים מנוצלים ואחר כך פשוט נזרקים בתנאים נוראיים".

דרפור: נערים תמורת אקדח

בראש אחד מן הארגונים המובילים בעולם בתחום המאבק בנגע העבדות, עומד ד"ר צ'רלס ג'ייקובס, יהודי שומר תורה ומצוות מארה"ב. את ערב חג הפסח תשס"א לא ישכח ד"ר ג'ייקובס לעולם. שבועיים לפני החג הוביל ג'ייקובס משלחת של פעילים הומניטאריים וחברי קונגרס אמריקאיים במסע לליבו האפל של אחד ממוקדי העבדות הגדולים בעולם: חבל דרפור בדרום סודן.

במסגרת מלחמה אכזרית המתנהלת כבר עשרות שנים, נחטפו בין עשרים למאה אלף (יש כאלו שאף מכפילים את המספר) סודנים דרומיים ונמכרו לעבדות. חלקם התגלגלו עד למדבריות לוב. ההיצע המוגבר הביא לירידה דרסטית במחירים: בשלב מסוים ניתן היה להחליף רובה אוטומטי אחד תמורת 6-7 עבדים צעירים, מציאה של ממש.

באמצעות תקציבים שגויסו בארה"ב הפעיל ג'ייקובס מערך של סייענים מקומיים שהצליחו לפדות קרוב ל-3,000 עבדים. כעת הגיעו ג'ייקובס ואנשיו כדי להתרשם אישית מתוצאות מבצע ההצלה. היה זה ביקור לא-חוקי שכן ממשלת סודן הרשמית היושבת בחרטום סירבה לשתף פעולה עם מאמצי החילוץ. מטוסם של חברי המשלחת האמריקאית נחת אפוא על מסלול נחיתה מאולתר ומאובק אי שם בדרום סודן. משם נעו חברי המשלחת לעבר הנקודה שבה רוכזו העבדים המשוחררים תוך שהם מלווים באבטחה כבדה של צבא המורדים הסודני.

במקום נידח הנקרא 'באהר אל גאזל', בלב מחוז העבדים הסודני, פגש ג'ייקובס בניצולים שבתחילה התייחסו אליו בחשדנות, משום שחשבו שמדובר בעוד סוחר עבדים שבא לשעבד אותם. מתוך שיחות שקיים איתם נודע לג'ייקובס שלסוחרי העבדים המוסלמים היה עיקרון מצמרר המוכר לכל מי שקרא פעם בהגדה של פסח: כאשר היו סוחרי העבדים פושטים על כפר סודני הם היו משאירים את הבנות בחיים, ואילו הבנים הומתו והושלכו ליאור הזורם בקרבת מקום...

השמש נטתה לערוב וחברי הקבוצה היהודית מיהרו להדליק נרות ולקבל את השבת בלב הסוואנה האפריקנית. ג'ייקובס לא יכול היה להתאפק, ובמחווה סמלית מרגשת, חילק לעבדים המשוחררים מצות. הכושים המקומיים לעסו בכובד ראש מהמאפה המוזר שכמוהו לא ראו מימיהם והאזינו ברוב קשב, בשעה שהרופא היהודי סיפר להם סיפור ישן נושן על אלוקים שהעניש בידו החזקה את המשעבדים הרשעים ועל עם עתיק יומין שיצא מעבדות לחירות.

מאוחר יותר מצא את עצמו ד"ר ג'ייקובס כשהוא יושב בחשיכה תחת שמים אפריקניים זרועי כוכבים, מאזין לפכפוכו החרישי של אחד מיובלי הנילוס, מהרהר באבות אבותיו שישבו בלילה דומה לא הרחק משם, בארץ גושן, ומבין בצורה מוחשית מאי פעם את דבריו של בעל ההגדה: "ואלו לא הוציאנו הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"...

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.