פרשת ויקהל לאור המהר"ל: יעקב הוא בריח התיכון שבמשכן

התורה מלמדת על המשכן שהוקם מתרומת בני ישראל ונאמר (שמות ל"ו, ל"א-ל"ג): "ויעש בריחי עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחת. וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי המשכן לירכתיים ימה. ויעש את הבריח התיכון לברוח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה".

כלי המשכן נעשו מזהב, כסף ונחושת. לאחר ביזת מצרים וביזת הים ברור כיצד היו בידי בני ישראל. אבל, מניין היו להם במדבר עצי שיטים, שמהם נעשו עמודי המשכן (הבריחים) בכלל ועמוד התווך המרכזי (הבריח התיכון) בפרט? מדובר בעצים בעלי אורך עצום, שאינם גדלים בין ליל. מהיכן לקחו עצים שכאלה במדבר?

בשאלה זו התקשו חז"ל והבהירו כי בני ישראל הכינו קרשים אלו מבעוד מועד, לאור ציוויו של יעקב אבינו שראה בנבואה שיוקם המשכן במדבר. חז"ל (מדרש תנחומא תרומה ט') דרשו "כשאמר הקב"ה למשה לעשות משכן אמר לו (שם כ"ו ט"ו): 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים'. ועשית קרשים לא נאמר אלא ועשית הקרשים (בהא הידיעה) - אותן שהכין להם אביהם. 'עומדים' - מוכנים, שעמדו הכן עוד קודם לכן".

הבריח התיכון הובא ע"י יעקב עצמו

עצי השיטים נשתלו ע"י בני ישראל במצרים, לאור הוראתו של יעקב אביהם. אבל, את הבריח התיכון במשכן - הביא עמו יעקב בעצמו מארץ ישראל ברדתו למצרים. כך מצינו במדרש שם: "מהיכן היו הקרשים? יעקב אבינו בשעה שירד למצרים אמר לבניו: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם שתעשו לו את המשכן. עימדו וטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן. והבריח התיכון בתוך הקרשים ירד עם יעקב אבינו למצרים".  

מדוע ציווה יעקב על בניו כי יטעו ארזים במצרים? מדוע לא הסתפק בציווי לפיו קודם יציאתם ממצרים, ייקחו עימם ארזים מעצי המקום?

בנוסף, מדברי המדרש עולה כי הבריח התיכון של המשכן נתרם ע"י יעקב אבינו עצמו, מאות שנים קודם לכן. ובכן, מדוע דאג יעקב להביא בעצמו את הבריח התיכון ולא סמך על בניו שיטעו עצי שיטים גם לצורך בריח זה, כפי שעשו לשאר עמודי המשכן?

מהמדרש משמע כי מרכזו של המשכן חייב לבוא מיעקב עצמו.

ובכן, למה? מה הקשר בין יעקב אבינו למשכן?

יעקב בריח תיכון באחדות עם ישראל

המהר"ל בספרו "גור אריה" שמות כ"ה, ה', מבאר "דבר זה דבר נפלא מאוד, שהיה ראוי ליעקב אביהם דווקא להיות לו חלק בקרשים, כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל, שהוא מאחד את כל ישראל".

תכונתו של יעקב היא "יחד שבטי ישראל". יעקב הוא האב המאחד את כל פלגי העם המורכבים משבטי ישראל. על כן, במשכן השייך לכלל ישראל הביא יעקב אבינו בעצמו את הבריח התיכון, המאחד את המשכן. הבריח התיכון המאחד בין הקרשים השונים, חייב היה לבוא דווקא מיעקב שכלל את כל השבטים כאחד והוא השורש שממנו נבעו כולם. משום כך יעקב הוא זה שהביא עמו בריח זה. ברם, מה הקשר בין איחוד שבטי ישראל ע"י יעקב, לבין הבריח התיכון המאחד את קרשי המשכן?

קרשי המשכן ביטאו את שבטי ישראל

המהר"ל מבאר כי אכן, קרשי המשכן מסמלים את בניו של יעקב, והם היו ביטוי להוויה של כל שבט ושבט, ולכן את הקרשים היה על השבטים לטעת. ואכן, במשכן היו קרשים כמניין שבטי ישראל.

ברם, מתעורר לכאורה קושי שהרי במשכן לא היו רק שנים עשר קרשים אלא ארבעים ושמונה קרשים? על כך משיב המהר"ל כי היו ארבעה קרשים כנגד כל שבט ושבט שכן כל הוויה רוחנית המתגשמת ויוצאת מן הכוח אל הפועל מתפצלת לארבע שכן, כידוע, לכל מציאות גשמית יש ארבעה צדדים. כך מבאר המהר"ל בספרו "גבורות ה'" פרק ס', כי "כל דבר שהוא בא מן העולם הרוחני העליון לעולם הזה יש בו ריבוי והוא מחולק לארבע, שהוא מספר הריבוי כנגד ארבע צדדים שיש לכל הוויה גשמית, כפי שמצינו (בראשית ב', י') "ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", כי כל דבר שבא מעולם הנבדל (העולם המופשט) כמו הנהר שהוא יוצא מעדן להשקות הגן, הוא אחד למעלה וכשהוא בא אל עולם הטבע, שהוא עולם הריבוי (בדברים גשמיים יש לכל דבר ממשות נפרדת), ייפרד לארבעה ראשים".

יעקב מבטא קדושה והפשטה ועל כן אחדות

על תכונת יעקב לאחד בין כוחות מנוגדים עמד המהר"ל בהרחבה בספרו "גור אריה" על בראשית כ"ח, י"א והבהיר את דברי הגמרא במסכת חולין דף צ"א עמ' ב'. הגמרא שם דנה ביחס למתואר בתורה אודות יעקב הלן בהר המוריה ומקבץ אבנים לשים מראשותיו. והגמרא מקשה כך:

פסוק אחד אומר (בראשית כ"ח, י"א): "ויקח מאבני המקום". "אבני" לשון רבים - משמע כי היו אלה אבנים רבות.

פסוק אחר אומר (שם שם, י"ח) "ויקח את האבן" - משמע כי הייתה זו אבן אחת?

"אמר רבי יצחק: מלמד שהתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו, וכולן נבלעו באחת".

מקשה המהר"ל: "מה ריב היה לאבנים שאין בהם דעת?"

ותשובת המהר"ל היא כי "מעלת יעקב נפרדת ומיוחדת מאוד, שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נקרא ה' בתואר 'קדוש יעקב' (ישעיהו כ"ט, כ"ג), על שם שהיה יעקב קדוש ונבדל. ודבר שהוא קדוש ונבדל (מופשט מחומריות) הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד.

ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ואין בו ריבוי וחלוקה כלל אלא רק אחדות".

כלומר, יעקב ביטא קדושה. התכונה של דבר קדוש היא, שהוא מופשט מכל דבר גשמי, וממילא מבטא אחדות, שכן ההפרדה בין גופים שונים קיימת רק בהוויות פיסיות. לכל הוויה גשמית יש כאמור ארבעה פנים, ואילו להוויה הרוחנית יש מהות אחת. האבנים אשר הניח יעקב למראשותיו ביטאו מציאות גשמית ובה יש מטבע הדברים מחלוקת. לא מלשון ריב, אלא מלשון חלוקה ופיצול בין זוויות והוויות שונות של המציאות הפיסית. לעומת זאת, ראשו של הצדיק הוא דבר שכלי שיש בו אחדות ואין בו ריבוי. לפיכך בממשק עם יעקב נבלעו כל האבנים לאבן אחת והקדושה שלו ביטלה את הפיצול ששרר ביניהן.

כל מה שיעקב מצטרף אליו - נעשה אחד

יעקב היה קדוש וקדושתו השפיעה על סביבותיו. גם עצמים גשמיים התעלו והתאחדו כאשר שמו של יעקב נקרא עליהם. בהתאם לרעיון זה מבאר המהר"ל את מהותו של הבריח התיכון במשכן ואת הסיבה שהוא חייב היה לבוא מיעקב עצמו. יעקב ביטא כאמור קדושה מופשטת וממילא אחדות ואחידות. פיצול יש רק בהוויה פיסית ואילו במציאות רוחנית, טהורה ומופשטת מכל ממד גשמי, שוררת אחדות מלאה. על כן, כשם שיעקב הביא לאחדות בין האבנים, כך גם אצל בני יעקב "כשהם מצטרפים אל יעקב, ושֵם יעקב נקרא עליהם, הם גם כן אחד, שאין חילוק בהם. כלל הדבר, כל מה ששֵם יעקב מצטרף לו - נעשה אחד".

מכיוון שחז"ל הכירו במעלת יעקב שהוא שורש החבור והאחדות, פירשו חז"ל כי בעוד שאת הקרשים נטעו השבטים בעצמם, שהרי הם מבטאים כל שבט ושבט, הרי שאת הבריח התיכון המבטא את החיבור של השבטים לא יכלו השבטים עצמם לטעת, שהרי הם נבדלים זה מזה ומבטאים הוויה גשמית עם ארבעה היבטים – כמו כל חפץ גשמי. היה על יעקב עצמו להביא בריח זה עמו, שכן בריח זה מבטא את האחדות והחיבור שבין כל הבריחים השונים למהות אחת, ואחדות זו לא שוררת בהוויות הפיסיות אלא רק אצל יעקב שכל מהותו רוחנית מופשטת וממילא אחדותית.

הנה כי כן, נמצאנו למדים:

לכל מציאות גשמית יש ייחודיות משלה. היא עצמה נפרדת לארבע פנים שונות, ולנקודות השקפה מזוויות שונות. על כן, לכל שבט ושבט יש ייחודיות והמשכן שהוא ביטוי לכלל שבטי ישראל חייב היה לתת ביטוי לפן הייחודי הנפרד של כל שבט ושבט. אבל, יש לעם ישראל אב רוחני קדוש. לדבר מופשט ורוחני אין פנים שונות והוא יחיד מיוחד ואחיד. בהתייחסות למהות הרוחנית העם מתאחד וזהו הבריח התיכון המלכד את השבטים השונים וקובע כי "יחד שבטי ישראל".

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט