איך מתמודדים עם חוסר יציבות?

אני אמא ל-5 ילדים קטנים. כל מצב הקורונה מלחיץ אותי מאוד, וחוסר היציבות מבלבל אותי בתור אמא וגם כאישה. אני מוצאת את עצמי בדילמות מול בעלי, ויש חילוקי דעות בנושא הילדים. בעלי מאפשר את הבלגן עם הילדים ללא שינה בזמן וללא סדר יום... ואני חושבת שזה לא טוב. מה מומלץ לטובת ילדי? ולשלוות נפשי?

תקופה זו מבלבלת מאוד, ומציפה אותנו בכל המישורים. העצה הכי טובה היא קודם לדבר עם בעלך, ולהסביר לו את רגשותיך ותחושותיך.

כמה חשוב הסדר בבית. זה משפיע על היציבות לילדים, ובפרט בגיל הרך, כאשר יש סדר יום - הילד יודע לקראת מה הוא הולך: תפילה, ארוחת בוקר, לימוד, יצירה, משחק וכו'.

הכי מומלץ שיתוף והתייעצות עם הבעל: מה הכי חשוב לך שנעשה בתקופה זו? איך הילדים יזכרו את תקופת הסגר / הבידוד – כחוויה, או חלילה כתקופה של לחץ באוויר ומתח בין ההורים?

ניתן לקחת את הימים להעצמה ולראות אותם עם פנס מיוחד .לכל ילד לתת את המחמאה שמגיעה לו, ולעודד, ולהעצים. כך נקבל ילדים עם עוצמה רגשית ויכולת ביטוי גבוהה.

במשפחה שמתרגלת לשוחח ולתת מחמאות, האווירה נעימה וזורמת, אין ביקורת שבאה כתוצאה מראיה שלילית ויש יותר הבנה הדדית וכימיה בין ההורים והילדים.

חשוב לזכור - בני זוג שחיים ביניהם מתוך הבנה והסתכלות חיובית אחד כלפי השני מקרינים בבית שלווה עוצמתית, וביטחון עצמי גבוה לילדים. כתוצאה מכך, הילדים גדלים עם ביטחון עצמי גבוה, ומעורים בחיי החברה בצורה טובה מאוד.

(רבקה בר שלום מטפלת רגשית בפסיכודרמה)

 * * *

אני מתלבטת אם ללכת לטיפול רגשי, לא יודעת אם זה נכון או לא נכון. איך אדע אם אני צריכה טיפול?

כולנו מתמודדים במהלך חיינו עם קשיים, משברים ואתגרים, ותוהים מתי כדאי להתמודד באופן עצמאי ומתי לפנות לטיפול נפשי. התשובה אינה חד משמעית. אנשים שונים זה מזה במידה בה הם נכונים לקבל עזרה, במידת התמיכה החברתית הזמינה עבורם ובמידה בה הם מעוניינים להפוך את המשבר או הקושי הנפשי למקור להרחבת ההכרות שלהם עם עצמם. עם זאת, באופן כללי ניתן לומר כי במקרים מסוימים מומלץ לפנות לטיפול נפשי:

מצוקה נפשית מתמשכת - דיכאון, חרדה, וכן הלאה נוטים להתקבע ולהביא לא רק למצוקה אלא גם לפגיעה בהיבטי חיים נוספים ולתחושת ייאוש וחוסר אונים, אשר בתורם מחמירים את המצוקה המקורית.

פגיעה תפקודית - כאשר מצוקה נפשית או קשיים התנהגותיים גורמים לפגיעה בתפקוד הרגשי (התפרצויות זעם, התקפי בכי), ההתנהגותי, התעסוקתי או הבין אישי.

התמודדות עם משבר - אובדן, טראומה, חולי, גירושים, פיטורים וכן הלאה מציבים בפנינו אתגר השוחק את הכוחות והמשאבים הנפשיים.

דפוסי התנהגות הרסניים - לכולנו יש דפוסי התנהגות המקשים עלינו ועל סביבתנו, אך כאשר דפוסים אלו פוגעים בנו ובסובבים אותנו בצורה משמעותית, כדאי לפנות לטיפול נפשי. למשל, במקרים של קשיי התמדה במקום עבודה, שימוש בחומרים ממכרים, אימפולסיביות וכן הלאה.

תקיעות - אנשים רבים פונים לטיפול מתוך תחושה שהם "תקועים" בתחום הזוגי, בקריירה או בהיבטי חיים אחרים. במצבים אלו הטיפול מסייע בהבנת מקור הקושי והתגברות עליו.

קשיים בין אישיים - יכולים להתבטא במגוון היבטים שביניהם קושי ביצירת זוגיות, עימותים בין אישיים, קשיי התמודדות עם סמכות, בדידות חברתית ועוד. במצבים אלו טיפול נפשי מאפשר עיבוד של המקור לקשיים, רכישת מיומנויות בין אישיות טובות יותר והרחבה של היכולת ליצירת ושימור קשרים בין אישיים.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

 * * *

במהלך התפילה עולות לי מחשבות רבות, ולצערי אינני מצליחה להתרכז בה. אני מוצאת את עצמי נתקלת באותה תופעה גם לפני שאני מנסה להירדם. אשמח להבין מה שורש הבעיה, וכיצד עלי להתמודד איתה?

ראשית עלינו להבחין בין שתי מערכות עצבים בגוף, המערכת הסימפתטית והמערכת הפאראסימפתטית.

הראשונה תפקידה להכין את האדם למצבי סכנה. היא מאפשרת לגוף להיות כל העת במצב דרוך.

אמת היא כי אנו מצפים שהיא תפעל כך רק בשעת סכנה אמיתית, אבל ממבט חטוף נראה כי כל שגרת יומנו מנוהלת כך. אנו נוטים לעורר את תפקודה של המערכת הזו בקרבנו במהירות, וכל אימת שאנו מצויים במציאות זרה ולא מוכרת לנו - אנו חשים איום וצורך הישרדותי.

לעומתה קיימת המערכת הפאראסימפתטית, האחראית על עוררות מערכת הרגיעה בגוף. היא מונעת מהגוף עומס מחשבתי, מרפה את השרירים ומרגיעה את קצב הלב.

הודות למידע זה, נקל להבין מדוע היא נכנסת לפעולה רק בשעת תפילה - מאחר שבעת הזו אנו במצב של ניתוק מהסובב ומהתחושות שהוא מעורר בנו.

במצב מעין זה אנו שמים לב יותר מקרוב לכל בליל המחשבות שמצויות בנו, תודות למערכת הסימפתטית ולוקח לנו זמן עד להתרכזות המלאה, עד שהמערכת הפאראסימפתטית נכנסת לפעולה.

אותו הדבר מתרחש במוחנו טרום שינה. זהו מצב הרפייתי, אם כי חלקים מהמערכת הסימפתטית עדין בעוררות, ומשפיעים עלינו למעשה בכל מצב בו נרפה נחשף לבליל המחשבות וההסחות הקיימים, בנו עד לשלב בו תכנס ההרפיה המושלמת לתוקפה והמערכת הפאראסימפתטית תחל פעולתה.

לפיכך ראוי לפני התחלת התפילה לעורר את מערכת הרגיעה, את החלקים המבקשים קרבת ה' בתוכנו, להרפות את השרירים באמצעות נשימה - ורק אז להתחיל בתפילה ולחוש בהבדל הניכר. ואולי זה פירוש נוסף למאמר חז"ל שחסידים הראשונים היו שוהים קודם התפילה.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)