את השאלות שלך – אל תשמור דווקא לליל הסדר. על החזרה בשאלה האמיתית

אגדה ערבית מוכרת מספרת על בדואי ובנו הצועדים יחד במדבר.

"יא אבויא", פונה הילד לאביו. "כן, איבני", אומר האב.

"תגיד, למה השמש עולה במזרח ושוקעת במערב?".

"וואלה, איבני, אני לא יודע", משיב האב.

"ולמה אבויא, השמים כחולים וגם הים כחול?".

"וואלה, איבני, אני לא יודע".

"ולמה אבויא, יש לגמל דבשת?", מתעקש הבן.

"וואלה, איבני, לא יודע", ממשיך האב בשלו.

כעבור דקות ארוכות, כשהמחזה חוזר על עצמו שוב ושוב, הילד אינו מתאפק ושואל: "אבויא, אתה לא כועס שאני שואל את כל השאלות האלה, הא?...".

"בכלל לא, יא איבני", משיב האב בסבלנות, "אם לא תשאל, איך תדע?!".

* * *

הסיפור המוכר מייצר אצלנו לגלוג קל, מתוך הנחה בסיסית שהשאלה היא רק אמצעי להגיע לתשובה, ואם השואל לא בא על סיפוקו וקיבל תשובה מניחה את הדעת, מניין לו שידע ויבין?

אך דווקא ליל הסדר הוא הזדמנות פז לגלות ולהבין גם אנו כי ישנה מטרה חשובה גם בשאלה כשלעצמה. המפתח לחיים בעלי משמעות וצמיחה בלתי פוסקת הוא אולי החיפוש ושאילת השאלות. גירוי הסקרנות הטבעית ודרבון הרצון לחקור, להבין, להתעמק, הוא אבן יסוד מנחה ביהדות בכלל ובפרט בערב זה, בו אנו עסוקים בלשנות מהרגיל- כדי שהתינוקות ישאלו.

איזו שאלה טובה שאלת היום?

מסופר על איזידור רבי, שהיה גאון יהודי מבריק וזכה בפרס נובל לפיזיקה, שנשאל פעם בזכות מה הגיע לאן שהגיע?. הוא לא היסס לרגע והשיב בשתי מילים: "בזכות אמא שלי".

כשביקשו ממנו להסביר, הוא סיפר: "אמא שלי הפכה אותי למדען בלי שהתכוונה לכך בכלל.

כל האמהות היהודיות בברוקלין נהגו לשאול את הבן שלהן כשחזר מלימודיו: 'נו מה למדת היום בבית הספר?', אבל לא אמא שלי. בכל יום כשהייתי חוזר הביתה מבית הספר, היא תמיד שאלה אותי שאלה אחרת: 'איזי, איזו שאלה טובה שאלת היום?'.

ההבדל הזה, הוא שהוביל אותי להסתקרן מהעולם, לחקור, להעמיק ולשאוף גבוה, וזה מה שהפך אותי בסופו של דבר למדען".

* * *

אחד הביטויים הבעייתיים ביותר בהקשר זה הוא "חוזר בשאלה", צמד מילים שבהם נהוג לכנות אדם שהחליט להתרחק מדרך התורה והמצוות. זהו משחק מילים גרוע להיפוך של המונח "חוזר בתשובה", במקרה הטוב, או דמגוגיה זולה ולא הוגנת במקרה הפחות טוב, כיוון שעולה ממנה מסר שקרי, כאילו שאלות נוקבות משויכות דווקא לאדם המתרחק מן האמונה, ואלו המאמינים הינם אנשים שמפחדים ונמנעים משאלות.

למען האמת, אין דבר רחוק יותר מהנחה זו. כל מי שלמד אי פעם בחייו תורה יודע שיסוד האמונה מושתת על חיפוש ושאלות. ההיסטוריה מלאה בדמויות הוד שלא נמנעו מלהציב את השאלות הקשות ביותר, גם להקב"ה בעצמו כמו: "האף תספה צדיק עם רשע?!", ששאל אברהם, "למה הרעותה לעם הזה?!", שהקשה משה רבנו, "מדוע דרך רשעים צלחה?!", ששאל הנביא ירמיהו ועוד. שלא לדבר על לימוד בים הסוער של הגמרא, המורכב משאלות למכביר, וביניהן הלומד מנסה לפלס את דרכו ולעצב לו את מסקנות הסוגיה.

יש אמנם כאלו שנרתעים מלשאול שאלות, ורואים בזה סוג של כפירה. אך למען האמת, שאלה בצורה נכונה, שמגיעה מסיבה נכונה, והיא בגדר "שאלה" ולא "תירוץ", היא דווקא ביטוי עמוק לאמונה בבורא העולם, במשמעות החיים, ובאמת הגדולה הקיימת בתורה.

לדעת לחזור בשאלה

המשמעות של "לשאול" היא להאמין שקיימת היכן שהוא "תשובה". המשמעות של לשאול היא לסרב לקבל את השטחיות ולהסתפק ברובד הגלוי לעין.

יש שרמזו לכך שגם הערך המספרי של המילה "אדם" הוא 45 - שווה למילת השאלה "מה". "ונחנו מה". אולי כדי ללמד על מהותו של אדם כיצור חוקר ומחפש, שחותר לחיבור מלא ושלם ברבדים העמוקים של הנשמה, כשהשאלה משמשת אותו ככלי חשוב בדרך אל היעד הנכסף.

הרב דסלר זצ"ל מביא כי מההגדה ניתן ללמוד את דרכי ההוראה לילדים ודרך חינוכם. לדוגמה הוא מביא את ההוראה באמצעות שאלה ותשובה, ואת הצורך לעורר שאלות מצד הילד - "כדי שישאלו התינוקות". בנוסף הוא מביא גם את עניין ההמחשה - "מצה זו", " מרור זה", המחשה בציורים חיים - "לעולם יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וגם ערכים פדגוגיים נוספים, כמו לפרוט עניין גדול לחלקים קטנים כדי שהבן יוכל להתרכז ולהתבונן בכל פרט בפני עצמו ("דיינו"), ואחר כך "על אחת כמה וכמה" - לעשות קל וחומר מכל החלקים ביחד.

בהגדה ככלי מלמד ישנם גם סיכומים והדגשת העיקר לאחר אריכות הדברים: ("כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו"), הבלטת הנקודות המרכזיות, חלוקה לכותרות (קדש ורחץ...), סימנים (דצ"כ עד"ש באח"ב), הנמקה וחיבור בין הרעיון למעשה ("פסח... על שום מה?", "מצה... על שום מה?"), ועוד הרבה דברים מעין אלו. זוהי "פדגוגיה" על פי התורה. 

* * *

ליל הסדר הוא ללא ספק זמן שבו השאלות נמצאות במרכז.

הרמב"ם פוסק כי "הבן שואל את אביו וכו'... אין לו בן - אשתו שואלתו. אין לו אישה - שואלין זה את זה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו – שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

מפתיע שבכל מצב, גם כאשר הוא יחידי – השאלה חייבת להיות נוכחת.

גם בליל הסדר שחוגגים אותו ממש לבד.

ואף אנו נשאל: מדוע קריטי כל כך לשאול?

המגיד מדובנא ענה על כך בספר המידות, בתובנה עמוקה על נפש האדם: "כמו שלא תערב האכילה ללא הרעבון, כן לא תערב התשובה ללא הפלגת השאלה".

הצבת השאלה מראש מכינה את כלי הקיבול, יוצרת את הצימאון ומחברת את האדם אל התשובה שעומדת להגיע עד שתחדור למקום עמוק יותר בתוכו. תשובה שמגיעה אחרי שאלה תהיה משמעותית יותר מאשר לספר ללא שאלה מקדימה.

הרב וולבה זצ"ל כתב על כך: "למה צריך דווקא לשאול, ולא מספיק בקריאת ולימוד ההגדה?... משום שהרי רצוננו להיגאל בלילה זה, וגאולה מוכרחה להתחיל עם התעוררות נפשית. מי שאינו מתעורר לקראת הגאולה אינו יכול להיגאל, והמתעורר יכול להרגיש שהדברים נוגעים אליו – 'עשה ה' לי'.

"וכך מצינו אפילו ביעקב אבינו ע"ה, שכאשר רצה לחזק בעצמו את מציאות ה' הוא עשה זאת ע"י שאלה: 'מאין יבוא עזרי?', ותשובה שענה לעצמו: "עזרי מעם ה'...".

שאינו יודע לשאול

מעניין שבמפתיע, מי שנמצא בתחתית הרשימה של ארבעת הבנים אינו הבן ה"רשע" אלא דווקא זה "שאינו יודע לשאול".

רבי שלמה אלקבץ שאל: מה הכוונה "שאינו יודע לשאול" הרי אחד כזה לא יודע בעצם כלום?

ותירץ: אין לך ילד שאינו יודע "כלום". כל ילד הוא כבר בבחינת "יודע". הבעיה היא ש"לשאול" הוא אינו יודע, ולמה? כי יש לו פחד ומורא אביו עליו, משום שכאשר שאל בעבר משהו - אז במקום להאיר לו פנים ולעודדו לשאול, האב דחה אותו בכעס ובקוצר רוח, ובכך סתם את פיו. מסיבה זו, בעל ההגדה מביא גם פתרון למצב: "את פתח לו".

המשימה שלנו כהורים וכמחנכים היא ליצור אווירה מאפשרת שמזמינה לשאול, בעידוד ובהארת פנים, ולפתוח שוב את אותו פה שנסתם.

חז"ל הורו לנו שאם אין בן קטן שישאל את השאלות, שואלים המבוגרים את השאלות ועונים לעצמם בנוסח המופיע בהגדה.

איך קבעו חז"ל נוסח אחיד לילדים ולמבוגרים, לעמי הארץ ולתלמידי חכמים? ומה התועלת שהחכם שואל את עצמו ומשיב לעצמו תשובה "ילדוּתית" שכזו?

הגר"א דסלר ענה יסוד עצום: "הטעם הוא משום שממצוַת הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב, ואם אמנם השכל חכם הוא, הלב הוא 'עם הארץ' וגם ילדוּת יש בו. השבת האמת אל הלב דורשת את אותה הלשון ואותו הסגנון ממש כמו הלשון והסגנון שבהם מסבירים לילד. זהו כלל גדול בעבודת ה'". 

עבודת ליל פסח איננה עבודה שכלית בלבד. סביר להניח שלא יתחדשו חידושים "שכליים" מפתיעים למי שקורא אותה מידי שנה בשנה, מלקרוא אותה פעם נוספת מבלי להעמיק בפירושים שונים. אך לא זו העבודה בליל הסדר. 

עבודת ליל הסדר מופנית בעיקר כלפי הלב, כלפי הממד החוויתי ועולם הרגש. זוהי עבודה של הפנמה. דווקא מילים פשוטות בסגנון פשוט יכולות לחדור ללב של כל אחד ואחד, כי "הלב נשאר ילד", כלשונו המדהימה של הרב דסלר.

איך מדברים ללב?

העיסוק העודף ב"שכל" בלילה זה הוא עקר ומיותר.

מהו ההבדל בין החכם לרשע בלילה זה? הרי שניהם כבר שואלים מדוע אוכלים מצה ומדוע שותים יין בלילה זה. ההבדל הוא שהרשע לא יודע איך "ללעוס" את התורה.

הקב"ה נתן לנו שיניים כדי ללעוס בהן, כלומר לפרק דבר גדול לחתיכות קטנות יותר, כדי שנוכל לבלוע וליהנות. כשלועסים תורה שגדולה מאיתנו, מותר ואף צריך ללעוס ולנתח כל דבר, ולהביא אותו למצב שלנו, כדי שנוכל לעכל לפנימיותנו. אבל אסור ללעוס אותו הרבה מידי עד שיאבד את צורתו.

הרשע לועס את התורה. הוא רוצה לברר מדוע אוכלים מצה, לחקור את ההלכה, לברר מה רלוונטי לו. ההגדה עונה לו ב"אף אתה הקהה את שיניו". תוריד לו קצת מהשיניים. ש"ילעס" ויטחן קצת פחות. ואז, מה יקרה? הוא ישתמש יותר בשפתיים.

כשאוהבים מישהו מאד, מנשקים אותו. נשיקה היא ביטוי של רגש. "ישקני מנשיקות פיהו".

בפעולה הזו אני מכסה את השיניים עם השפתיים, ומניח אותן ככה על האדם האהוב. אני בעצם אומר לו בכך: אני לא לועס את מערכת היחסים בינינו, טוב לי עם מה שיש לי ואני מרגיש עם זה שלם.

גם בכך ששותים יין לפני המצה ניתן לראות רמז לכך. את היין לא לועסים. פשוט שותים אותו כמות שהוא. ללמדנו שבאמת יש דברים, או זמנים, שצריך פשוט לקבלם כמו שהם, בלי ללעוס ולטחון יותר מדי, אלא רק לתת להם לחדור היישר ללב, לדבר לרגש.

ואיך מדברים ללב? בשאלה ותשובה, בפשטות, בעדינות, כמו לילד.

"וכאן, הבן שואל".

שואל במשמעות של להרגיש קרוב ולבקש מהקב"ה, כבן שמתחטא לפני אביו, את כל מאוויו ושאיפותיו.

וכאן, הקב"ה עונה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.