לאיה קרמרמן נמאס מהדאגה, אז היא מנסה לפטר אותה. שיחה דאגנית

לאחרונה שמעתי סיפור על חסיד, אחיו של האדמו"ר האמצעי של חב"ד, שהשקיע את כל הונו בקניית יער של עצים לתעשיית הבנייה. יום אחד פרצה שריפה ביער וכילתה אותו עד היסוד. כשבאו מכריו לביתו כדי לספר לו את שקרה, הם מצאו אותו רגוע לחלוטין. בוודאי הוא לא יודע על החדשות, הם חשבו בליבם ובעדינות ניסו לספר לו על האסון. הוא קטע אותם: "שמעתי על השריפה לפני כחצי שעה". "איך אתה רגוע כל כך, אתה לא מודאג?", הם שאלו אותו. ענה להם החסיד: "דאגתי לפני חצי שעה, כששמעתי על השריפה". הוא המשיך בשאלה לאחד מהחברים: "אתה לא מודאג?". "למה שאהיה מודאג?", תמה החבר. "בגלל הבן שלך, זוכר כמה דאגת?", פירש החסיד את השאלה. גיחך החבר: "אתה שואל אותי על משהו שקרה לפני עשר שנים?". הסביר החסיד: "אני הבנתי שאם לא אהיה מודאג מהשריפה הזאת בעוד עשר שנים, למה אני צריך להסתובב עשר שנים עם הדאגה הזאת עלי? למה לא לשחרר אותה עכשיו?".

נראה אותך משחררת

אני: את עדיין כאן?

היא: ברור שאני כאן. מפתיע אותך? זו אשמתך. את לא משחררת אותי.

אני: צודקת. את יכולה ללכת מפה? נמאס לי ממך. את יודעת, את די משביתת שמחות.

היא: תקשיבי, פינקת בקומפלימנט. תודה. בשביל זה אני פה.

אני: כן? זו המטרה שלך? להעכיר את האווירה? להטיל עננה על שמחות?

היא: למה רק על שמחות? על החיים בכלל! ממש לא משנה לי אם את ערה בלילה כי התחפושת של הבנות לא מוכנה או כי אחד הבנים לא מסתדר עם המורה. מבחינתי היינו הך. הכול טוב. נהפוך הוא, כל המרבה הרי זה משובח. העיקר שלא תישני. מתה על העיגולים השחורים מתחת לעיניים.

אני: את מקסימה. מתי תלכי?

היא: החלטה שלך. לצערי הרב זה לא תלוי בי, אבל כל עוד את נותנת לי מקום אני חוגגת. לא יודעת מי הפך אותך לדאגנית כזאת, אבל את מה זה מפנקת אותי. אני מרגישה שיש לי מקום של כבוד בלב ובמחשבות שלך.

אני: כן, אה?

היא: תקשיבי, את משהו. אני מדברת עם דאגות אחרות, ששוכנות בלב של אחרים, הן לא מתוחזקות כמו שאת מתחזקת אותי.

אני: האמת, בגלל זה החלטתי שאנחנו עושות שיחה. אני מרגישה שאת שם, כל הזמן. שיש בי בור קבוע עם השם שלך, דאגה, וכל הזמן הוא מתמלא. לא משנה מה התוכן, כי הוא מתחלף. כל פעם מתמלא מחדש, במושא דאגות אחר. ואת? שם! כמו מלכת אנגליה מנופפת לשלום, נהנית ממעמדך הרם. פעם זו החתונה של שרי, פעם חברה הריונית חולה בקורונה, פעם זה ילד שהיה עם פרצוף חמוץ לרגע, פעם זו אמא שלי. נושאים שונים, בור קבוע, מלא, מתמלא או מתחלף. אף פעם לא ריק או סתום.

היא: לאן מובילה השיחה הזאת? אני מבינה שאת מבסוטה מהעבודה שלי. זו שיחה של העלאה במשכורת?

אני: לא. אני רוצה שתתפטרי.

היא: לא אפשרי. אני חברה בכירה בוועד המנהל, ולא כמו בהסתדרות המורים, אני עובדת גם ביולי-אוגוסט. חזקים החודשים האלה. את יודעת כמה מדאיג השילוב של ילדים, חופש, שמש ובריכה? וואו, תענוג. מזל ששמת כיסוי ראש, כי רק מהחופשים ייצאו לך שערות לבנות. יודעת שאומרים שצבע לשיער זה מסרטן, נכון?

אני: אז ככה את עובדת? לא משנה על מה נדבר, את תפחידי אותי ואני אדאג?

היא: קללללל. את כזאת מטרה נוחה, אמאל'ה, את מודאגת מכל שטות. עם הקורונה בכלל העבודה שלי נהייתה בדיחה. את יודעת ממה הכי נהניתי? כשחיטאת שלוש פעמים את הירקות והפירות. יו, התפוצצתי מצחוק.

אני: אני שמחה שאת משועשעת. האמת היא שאני כבר פחות. קצת נמאסת עלי. עייפתי מלדאוג. איך אנחנו נפרדות לשלום? לא בכעס, חלילה, אבל יאללה, תני לי להשתחרר ממך.

היא: לא יכולה.

אני: אין דבר העומד בפני הרצון.

היא: סבבה, לא רוצה. אבל גם לא יכולה.

אני: למה?

היא: אלה חוקי המשחק. אמרתי לך, זה תלוי בך. רק את יכולה להפסיק לדאוג. אבל אני? נראה לך שאני אעזוב מרצון את החממה המפנקת שלך?

אני: אני עייפה, התשת אותי, נמאס לי לדאוג.

היא: בטוח שרק עייפה? אולי חסר לך ברזל? ויטמין D את לוקחת? העור שלך באמת קצת דהוי.

אני: די. עופי.

היא: תעיפי אותי. נראה אותך. נראה אותך משחררת את כל הדאגות. וואי וואי, כמה זמן פנוי יהיה לך.

אני: עופי.

היא: לא כזה פשוט. יש לי אחיזה חזקה, כבר קיבלתי קביעות. מה נראה לך, שאני טירונית פה? גברת, את סופר דאגנית. לא ברור לי כל כך למה, כי את אומרת שיש לך אמונה, אז בכנות, זה לא הכי מסתדר לי. בלי להעליב כמובן.

אני: תסבירי.

היא: את מאמינה באלוקים, נכון?

אני: כן, מה הקשר?

היא: את לא אמורה להאמין שכל מה שהשם עושה זה לטובה?

אני: חכמה בלילה. מה שהשם רואה שהוא לטובה זה לא תמיד מה שאני בעיניים המצומצמות שלי מבינה שהוא לטובה.

היא: אז את קטנת אמונה. זה מה שאת אומרת?

אני: כן. ההסתרה הזאת גדולה עלי. יש לו תוכנית, זה ברור לי, רק שהדרך שהוא בוחר להגיע למטרה לא בהירה לי. המהלכים שלו מכאיבים לפעמים, גם אם המטרה מקדשת אותם. איך בעולם שלו, שכולו הפוך, אפשר לא לדאוג, איך?

היא: נו, אז מה את רוצה ממני. אמרתי לך שאת צריכה אותי.

אני: אבל אני לא רוצה אותך. אני לא רוצה כל הזמן לחשוש. אני כן רוצה להאמין באמונה שלמה שהשם דואג לי ויחסוך ממני ביזיונות ותיקונים שלפחות לי נראים מיותרים.

היא: אז שאלה לי אלייך. זה עובד בשבילך? זה שאת מודאגת? כל הזמן? ושוב תודה.

אני: לא. את יודעת מה זה בעיקר גורם לי? להתרחק מאנשים. כי אני יודעת שמי שייכנס ללב שלי, יכניס איתו דאגה. אז אני מתרחקת ונשמרת. כי כשאני אוהבת, אני לא שולטת כמה הלב והדאגות שלי פתוחים, רצים ומתרוצצים בתוכי.

היא: והעובדה שאת מודאגת משנה משהו?

אני: תגדירי משנה.

היא: העובדה שאת מודאגת משנה את המציאות? או שזה רק גורם לך לטחון בראש את כל הקטסטרופות האפשריות?

אני: אֶהההה. האמת היא שלא. זה לא משנה.

היא: והעובדה שאת מודאגת גורמת לה' להתנהל אחרת? לדעתך הוא זקוק לדאגות שלך כדי לנהל את העולם?

אני: גם לא.

היא: בקיצור, אני לא כזאת שימושית.

אני: את עושה מעולה עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

היא: לעג לרש.

אני: ניפרד כידידות?

היא: תלוי בך.

אני: אמן.

היא: אולי אחרי פסח? אם תתעסקי עכשיו בלא לדאוג, לא תספיקי לנקות את הבית ולהוציא את החמץ.

אני: את החמץ.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".