מדוע דחפה האם את בנה אל תוך ערמת שלג?

מאן דהוא חד לי חידה: "איזה דבר הכי אישי לך, ואנשים משתמשים בו יותר ממך?".

כנשוי לא חשבתי הרבה. "כרטיס האשראי שלי", השבתי מיד.

ממבע פניו התוהה הסקתי שהוא רווק, אז התנדבתי להסביר לו בהומור: "כן, גם אני חשבתי שנשים אוהבות צבע ורוד, אבל אחרי החתונה אתה תבין שהן הכי אוהבות צבע כסף...".

מבע פניו לא השתנה, ולא נותר לי אלא לאחל לו את האיחול המתנשא: "כשתתחתן תבין...".

הוא משך בכתפיו ואמר: "בכל אופן, התשובה לחידתי היא: השם שלך!".

אכן, שמו של האדם הוא הכי אישי עבורו, אלא שאחרים משתמשים בו יותר ממנו - אלא אם כן הוא מרבה לדבר עם עצמו, שאז זה כבר לא בדיחה אלא סיפור מורכב הרבה יותר מסתם חידה.

* * *

על פי היהדות, השם הוא לא רק אישי לאדם, אלא הוא מקפל את מהותו בקרבו (עיין בראשית כ"ט, ל"ב והלאה; ברכות ז). שם האדם אף עשוי להשפיע על מאורעות חייו (תנחומא, פר' האזינו סי' ז), וכפי שידוע, שינוי השם עשוי לשנות גורלות לאדם, והיו דברים מעולם (עי' ראש השנה טז; בראשית רבה מ"ד, ט"ו).

להווי ידוע, שקריאת שמות הייתה חכמה בה הצטיין אדם הראשון (פרקי דר' אליעזר, פי"ב). ואמנם, אף שבעבר היו ההורים בוחרים שמות לילדיהם על פי רוח הקודש (בראשית רבה לז, כה), אף לנו, שאין לנו רוח הקודש, ניתנת הארה מאת ה' באיזה שם לבחור (ספר הגלגולים למהרח"ו, הקדמה-כ"ג).

לענייננו. פרשתנו שמה דגש על אחד השמות ששמענו לא אחת, ונמשיך לשמוע עוד רבות לפחות עד שנתחיל שוב את ספר בראשית.

השם הוא: משה. שמו של משה רבנו.  

וכך פותחת פרשתנו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א', א').

אומרים חז"ל (ויקרא רבה א', ג'): "עשרה שמות נקראו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח וכו' (עיי"ש בטעמם)... אמר לו הקב"ה למשה: מכל שמות שנקרא לך - איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה - וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה".

וצריך להבין: א. מה הדגש עכשיו על השם משה, הלוא עד עכשיו הוא נקרא כך ללא כל נימוק?

ב. מדוע מבין שלל שמותיו נקרא הוא דווקא בשם שניתן לו על שם משייתו מן המים?

ועוד נברר, האם יש קשר בין שמו של משה לכושר מנהיגותו הבלתי מעורערת?

* * *

הסכיתו לסיפור מפעים שהגיע אלי.

בשלהי החורף האוקראיני, אי שם בצ'רנוביץ, בירתה של בוקובינה, צעד שלמה בן התשע יחד עם אמו בבוקרו של יום שבת קודש.

זו לא הייתה שבת רגילה. באותה שבת התקיים מבחן ארצי בבית הספר, וזה לא היה פשוט בכלל להתחמק מחילול שבת.

הדרכים היו בוציות מהשלג הנמס, המדרכות שבורות והשלוליות מצויות. האם ובנה צעדו בזהירות ובזריזות, ולפתע, בלי הודעה מוקדמת, הטיחה האם את בנה אל אחת השלוליות הקרות...

שליימלה הקטן נרטב עד לשד עצמותיו והתלכלך כולו, אך לא העז לשאול את אמו לפשר מעשיה. הוא סמך עליה, והמשיך לצעוד עמה יד ביד.

בבית הספר קיבלו את פניהם בבהלה.

"מהרו לביתכם, שהילד לא יצטנן!", דרשה ההנהלה.

היה קשה שלא להחצין את השמחה או לפחות את השחרור של המתח, אבל האם ובנה כבשו את התרגשותם וצעדו חרישית עד לביתם.

בהגיעם הביתה, שאל המשפיע רבי מענדל פוטרפס, שהיה בן ביתם, את האם: מנין היה לה את העוז לזרוק את בנה אל השלג הנמס?

וכה סיפרה האם: "אבי, ר' שלמה רסקין, היה יהודי חסיד פשוט. בתשרי תרפ"ח, חשק לנסוע ללנינגרד כדי לשהות במחיצת הרבי השישי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, אך חשש מפני הבולשת הרוסית.

"אביו, ר' בענצע רסקין, ציוה עליו בגזירת כיבוד אב להסתכן ולבוא אל הרבי, וזה מה שעשה.

"בתום חודש תשרי שב אבי מקורר וחלש. שאלנו אותו מה ראה אצל הרבי, והוא נטל חומש, עלה על השולחן והחל לרקוד.

"הנה, כך רקד הרבי בשמחת תורה", אמר נרגש.

"אני נזכר עוד משהו", קרא בעודו רוקד, "הרבי זעק: על חינוך הילדים יש ללכת עד מסירות נפש!".

"וזה בדיוק מה שעשיתי!", סיימה האם.

* * *

עם ישראל ידוע בכוחו העז למסור את נפשו על קידוש השם. וההיסטוריה מלאה בעדויות על כך.

כולנו רגילים לומר, שאת הכוח למסור נפש קיבלנו מאברהם אבינו (עי' רוח חיים, אבות ה', ג').

אז תרשו לי לחדש לכם דבר שחידש רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בהסברו מדוע נבחר משה רבנו להיקרא דווקא בשמו זה, אשר ניתן לו על ידי בתיה בת פרעה במשייתו מן המים.

הנה דבריו (שיחות מוסר, מאמר ס): "כי משייתו של משה מן המים הייתה על ידי מסירות נפשה של בתיה - שעברה על מצות אביה כדי להציל נפש. וכיון שהצלת משה הייתה על ידי מעשה שנעשה במסירות נפש, נכנס כוח זה של מסירות נפש בגופו ובנפשו של משה רבנו, וכוח מסירות הנפש שהיה למשה רבנו היה על ידי מסירות הנפש של בתיה בת פרעה, ולכן מתייחס השם "משה" לעצם מהותו של משה".

שמעתם? מסירות נפשו של משה לא יוחסה לסבא אברהם, לבנו יצחק או לנכדו יעקב, אלא למסירות נפשה של בתיה בת פרעה במעשה הצלתו!

כי זה הסוד: "על ידי מעשה החסד שנעשה עמו - נכנס אצל המקבל כוח החסד!" (שם).

הביטו וראו, אי אלו תעצומות נפש בידינו לנטוע בנפש ילדינו - ואפילו בנפש זרים הסובבים אותנו - בהתחסדותנו עמם, ובמסירות נפשנו עבורם.

* * *

אדם שעולה לגדולה, לנשיאות וממשלה, מצוי בסכנה רוחנית בשל הגאווה בתחושת ממשלתו.

כך אומרים חז"ל (סנהדרין קג בגרסת היד רמ"ה): "כיוון שנעשה אדם ראש ושר מלמטה, נעשה (מוכשר להיות) רשע מלמעלה, בפמליא של מעלה". גם הזוהר בפרשתנו (דף כג) עומד על לשון הפסוק "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶֽחֱטָא" (ד', כ"ב), שמחמת תחושת הנשיאות "לבו גס בו", וחטא לגביו איננו ממש ספק (עיי"ש).

כדי שמנהיג יינצל מחטאים, נדרש הוא לענווה. לפיכך היה משה רבנו מנהיג צדיק בצורה יוצאת דופן, היות וגם ענוותנותו הייתה יוצאת דופן, כפי שהעידה עליו התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה" (במדבר י"ב, ג').

ניתן לומר, שכח מסירות הנפש שהטביעה בתיה בת פרעה במשה, היא אשר סייעה לו להשיג את ענוותנותו הנדירה, שכן בשביל להיות מנהיג עניו שרועה כל אחד מקהל עדתו "כַּֽאֲשֶׁר יִשָּׂא הָֽאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (שם י"א, י"ב), נדרשת מסירות נפש!

* * *

השבוע נידרש לבחור לנו מנהיג.

בקטלוג המנהיגים הפוטנציאלים אין ולו מנהיג אופציונאלי אחד שאפילו מתקרב למשה.

לפחות נבחר במנהיג שישמור על תורת משה.

שיגן על התורה ולומדיה.