סליחה, אשתי היקרה. אני טועה בלי סוף ואוהב אותך עוד יותר

"שקרן!"

"אני שונאת אותך!"

"אתה לא חושב עלי בכלל!"

"תמשיך לעשות הצגות, אבל אני כבר לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה. כל ערב פסח הזה אני רק מחכה שתראה משהו, סימן, רמז, שאתה חושב עלי. אני אשתך! נשארת רווק...".

"אבל...".

"דיייייי!!!!!!! לא רוצה לשמוע אותך".

דוד היה עם דמעות בעיניים כששחזר את הסיטואציה. "אתה לא יודע מאיפה זה נופל עליך. הר געש שמתפרץ בלי שליטה. זה לא שיכולתי לומר משהו או לעשות משהו שירגיע. מבחינתה אני שקרן, צבוע, רשע, ואין לי סיכוי בכלל לתקן את ה'עוול' שעשיתי, שאפילו לא הבנתי בדיוק מהו...".

הוא היה מתוסכל עד עמקי נשמתו.

"למה היא פנתה אליך עם כל הכעס שלה? אם היא לא נותנת לך סיכוי, היא היתה אמורה להתעלם ולא 'לספור' אותך בכלל. היא דאגה להשמיע באוזניך את התסכול הרב שלה, ולא היתה מסוגלת שתתעלם או לא תדע מה עובר עליה. למה זה חשוב לה כל כך?", שאלתי אותו.

"אני מבין מה אתה רוצה לומר", אמר לי דוד. "אבל זה לא הוגן. אין לי מה לעשות באותם רגעים. זו סיטואציה בלתי אפשרית. מצד אחד, אם אני מתנצל - אני רק מרגיז אותה יותר. ואם אני מסביר שהיא מפרשת דברים לא נכון, ולא היתה כוונתי בכלל למה שהיא חוותה, היא מסוגלת לקבל דום לב מרוב פיצוץ של תסכולים. אין לי מה לעשות!".

"מה היה הכי חשוב לך באותם רגעים?", שאלתי.

"שהיא תבין שהיא לא לבד כאן. שיש צד שני. שתיתן לי לדבר. שתראה גם אותי כאן, ותבין שאני לא אמור לספוג את כל הקיתונות של רותחין האלה...".

"אולי זה מה שהכעיס אותה כל כך...".

"מה?", דוד לא האמין למה שהוא שומע. "מרגיז אותה שיש הצד שלי? אתה שומע מה אתה אומר? שיש לי אישה שתלטנית שלא מסוגלת ולא רוצה לשמוע את הצד של בעלה. מה היא רוצה? לדרוך עלי וזהו?", זה כבר היה יותר מידי בשבילו.

"חס וחלילה. אולי מרגיז אותה שמה שהיה חשוב לך באותם רגעים הוא שהיא והיא והיא. שהיא תבין, שהיא תיתן לך לדבר, שהיא תראה עוד צד. אולי אם היה קודם כל לפני הכל חשוב לך שאתה תבין, שאתה תנסה לשמוע מעבר למילים שלה. שתבין מה עומד מאחורי התסכול הגדול שהיא מבטאת בצורה שלכאורה איננה נתמכת בעובדות - אבל היא מתוסכלת! ואתה עסוק בלהסביר לה שהיא טועה ולא רואה אותך! אתה עושה בדיוק אותו הדבר. אתה לא יכול ולא רוצה לשמוע מה באמת עומד מאחורי התסכול שלה. אתה לא מצליח להסביר לי עכשיו, יומיים אחרי על מה המהומה. אז למה אתה מצפה? שהיא תעשה את מה שאתה לא?".

* * *

הסיטואציה הנ"ל היא כמובן פרי דמיונו של כותב המאמר, וקיצונית בהחלט, אך מבוססת על אלפי סיפורים ועובדות מציאותיים לחלוטין.

אנחנו, כולל אני, עסוקים בכל מאודנו רק בלצאת הצודקים, לצאת אלה ההגיוניים כאן, או שלא טעו, כך שכשהצד שכנגד כועס או עצוב - אנחנו נוכל לטפוח לעצמנו על השכם ולהסביר לעצמנו כמה השני הוא זה שלא מבין או לא צודק.

כעת, בערב פסח, עם כל הלחצים מכל הכיוונים, עם הילדים שיושבים לנו על הוורידים ודואגים ללכלך את שניקינו, עם האשראי שעובר בכל חריץ שהוא רק מריח וגורם לרף הלחץ והמתח לעלות, עם תכנוני הביקורים וההשוואות משני צידי המשפחה, ועוד ועוד – המוח שלנו עסוק מאוד בלהיות בקונטרול ולא לפספס כלום. לא לפספס להיות צודק, חכם, מובן, רהוט ומנוסח, כך שכל תסכול או אמירה לא שמחה תיתקל בחומה בלתי עבירה של צדק מוחלט שמונח לנו בכיס.

אולי יציאת מצרים היא הסמל לכך שלא עלינו מוטלת המלאכה. שאנחנו יכולים לשחרר קצת, להרפות. הקב"ה יושיע אותנו מבלי שתהיה לנו חרב ביד. הוא יעשה את העבודה. יוריד לנו מן, יעטוף אותנו בעננים של חום ואהבה ויציל אותנו מיד פרעה וכוחות הרשע מבלי שהאחריות עלינו. עלינו מוטלת האחריות להקשיב. לנסות להכיל קושי, כאב וכעס. תסכול ועצבים יכולים לתת לנו הזדמנות להיות שם בשביל השני באמת, ולא רק להילחם.

סליחה, אשתי היקרה. אני טועה בלי סוף ואוהב עוד יותר. זהו לא רק משפט שאני אומר לה, אלא מעוניין שתאמרו גם אתם. בשינויי זכר ונקבה, בשינויי חשיבה ובהסרה של שלשלאות תחושת השליטה והצדק הכובלות אותנו כל כך. שנהיה חופשיים לסלוח, למחול, ולאהוב למרות הכל. שנהיה בני חורין!

חג שמח.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.co