מה גרם לאדמו"ר מבעלז לאכול מצה שרויה בליל הסדר?!

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו', ב').

המפרשים רמזו בפסוק זה דבר נפלא. "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", איזו תורה היא הראויה ועולה כליל לה'? תורה שאין לאדם בה שום טובת הנאה, שלא לומד אותה בשביל להתגדל או להתרברב על אחרים, חלילה, אלא כל כולה לה' כמו קורבן עולה שכולו מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לשמו יתברך, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי (מלאכי א', י"א). תורה שנלמדת לשם שמים היא תורת העולה לפני בורא עולם, ועל זאת צריך כל אדם לשים את לבו.

מספרים שפעם אחת רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זיע"א הגיע לאחת העיירות ונכנס לבית המדרש. באותה העיירה היו האנשים קצת בעלי גאווה, כל אחד היה רוצה להראות את חכמתו וידיעותיו לפני בני אדם, וכשנכנס לשם הבעל שם טוב הקדוש הבחין בלומדים שלומדים את התורה רק בשביל להתגאות ולהראות שכל אחד יודע יותר טוב מהשני.

לאחר ששאלוהו כיצד מתרשם מבית המדרש, השיב להם שהוא רואה שבית המדרש מלא וגדוש בתורה, וזאת מפני שהתורה שלהם ממלאת את בית המדרש, ומיד לאחר מכן הוכיחם על גודל ומעלת לימוד התורה לשם שמים.

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ (תהלים מ"ח, ו'), לא הבינו תלמידי בית המדרש ושאלו את הבעל שם טוב: "רבנו, הרי כעת אמרת לנו שהתורה שלנו ממלאת את בית המדרש, ומדוע אם כן כבודו מוכיחנו?". "היא הנותנת" השיב הרב, "כוונתי הייתה שהתורה שלכם מגיע לכל היותר עד תקרת בית המדרש, בית המדרש כולו מלא מהתורה שלכם, אך היא אינה עולה ומתרוממת לשמים, כי זה תורה שיש בה גאווה ואינה נלמדת לשם שמים".

וזה שרמוז בתורה, " צַו אֶת אַהֲרֹן...זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" תזרז את אהרון על תורת "העולה" - תורה שעולה לשמים ולא נשארת רק בבית המדרש בלי לעבור את התקרה, תורה שנלמדת מתוך מידות טובות, ענוה ודרך וארץ.

***

רבותינו אומרים שהמתגאה ומגביה עצמו ראוי לשריפה, "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", מי שמגביה את עצמו ומתגאה אז חלילה "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" - לשריפה.

המתבונן בדרכי החיים ייווכח לראות שכל ההולך בדרך הגאות והשררה הוא לא נסבל על בריות, וכדברי רבותינו ז"ל (בבא בתרא צח ע"א): האי מאן דיהיר - אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל (מי שמתגאה- אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל), שנאמר (חבקוק ב', ה')  גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה, גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ (משלי כ"ט, כ"ג), מתרחקים ממנו אנשים ולא יכולים להיות בסביבתו, כיון שהוא לוקח את כל ההילה והכבוד לעצמו. ועוד, שהוא הולך בדרך שתלטנית ולכן בני אדם מתרחקים ממנו. אבל אדם שיש לו ענוות רוח ומסתדר עם כל אדם, הקב"ה מגדל ומרומם אותו, אין התורה שוכנת אלא במי שמנמיך עצמו עליה (תענית ז ע"א), דאז הקב"ה נותן לו יותר חכמה דעת ותבונה.

וכבר אמרו רבותינו (סוטה ה ע"א) שלא מצא הקב"ה מקום לתת את התורה אלא על הר סיני שהנמיך את עצמו וחשב שאינו ראוי שהקב"ה עם כל גדולתו והדרו ירד עליו. אמר לו הקב"ה: "סיני, אתה הנמכת את עצמך, חייך שאני נותן את התורה עליך".

זריזות ועצלות לעבודת ה'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ... דָּם לֹא תֹאכְלוּ" (ויקרא ז', כ"ג-כ"ו).

התורה ציותה אותנו לא לאכול את החלב והדם, כיון שמקטירים אותם לה', ויש לשאול מדוע התורה בחרה דווקא בשני החלקים הללו, שאינם חשובים בבהמה, להקריבם לה', והלא מן הראוי להקריב לפניו יתברך חלקים חשובים ומכובדים בבהמה.

אלא רמז נפלא רמזה לנו התורה הקדושה. הדם מסמל את הזריזות והמהירות, דם זורם מהר, ואילו החלב, שזה השומן, מסמל על אדישות ומתינות. ומורה לנו התורה - כל חלב ודם לה', את הזריזות, ומאידך את המתינות והאדישות, צריך לתת רק לעבודת ה' יתברך.

אם יש איזו מצווה ירוץ האדם וימהר לעשותה, ויהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, הוי רץ לדבר מצווה (אבות פ"ד מ"ב), שאינו דומה מצווה שאדם עושה אותה בזריזות והתלהבות למצווה שאדם עושה אותה בעצלה, חלק גדול מהמצווה זה עצם עשייתה בזריזות בחום ובהתלהבות, חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ (תהילים ל"ט, ד').

ומנגד, אם בא לו יצר הרע ומשכנע אותו לעשות עבירה, יתנהג האדם באדישות, "איני יכול כעת, אני עייף, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ויָרֵא אֱלֹקִים..." (מושאל מדברים כ"ה, י"ח).

אך בעוונות הרבים מה עושה היצר הרע? מהפך את היוצרות, לעבירות הוא מזרז את האדם וגורם לו שלא להתחשב לא בגילו ולא בכוחותיו, ומנגד לעשיית המצוות הוא מכניס בו אדישות, ועל כך מזהירה התורה "כל חלב ודם לא תאכלו" אל תשמש בזריזות ובאדישות לצורך עצמך, לצורך דברי היצר הרע אלא תקדישם לה' יתברך לקיום התורה ולשמירת המצוות, בבחינת הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם (אבות פ"ה מ"כ).

***

בחג הפסח מחמירים כל בית ישראל בחומרות יתרות, וזאת כדי להינצל מחשש כל דהו של חמץ, אך עלינו להיזהר ולשים שימת לב גדולה לבל חלילה נתפוס הטפל ונניח העיקר, ולא יצא שכרנו בהפסדנו. לצדיק השר שלום מבעלז זצ"ל, מיסד השושלת, היתה אם מבוגרת. בליל הסדר התקין הרב לאמו מושב לצדו כדי לכבדה, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מושאל ממלכים א' ב', י"ט), לאמא של מלכות (בבא בתרא צא ע"ב).

כשהגיעו ל"שולחן עורך" הוגש לפני הרבנית הצדקת קערת מרק, והיא פוררה לתוכה מצה ואכלה. הזדעזעו החסידים, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ (תהילים מ"ח, ו') וזעקו בליבם "שרויה!", אך לזאת הם לא ציפו. לאחר שהוגש קערת המרק לאדמו"ר, לקחה אמו מצה ופוררה אף לצלחתו, ואמרה: "תאכל, בני, זה טעים". החסידים היו במתח לראות כיצד ינהג רבם, ולהפתעתם הגדולה נענה לה הצדיק בראשו - ואכל!

האדמו"ר הבחין בתמיהתם והסביר: "מה לכם תמהים? שרויה היא חומרה רחוקה (יעוין בשערי תשובה סימן ת"ס ס"ב ובחזו"ע עמוד רי"ח), ואילו כיבוד אב ואם דאורייתא, והוקש כבודם לכבוד המקום (קידושין ל ע"ב), וחששתי מלבייש את אמי בסירובי לאכול ולעבור חלילה על אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כ"ז, ט"ז).

יהי רצון שימי פסח הקדושים העומדים בפתחנו יאירו עלינו כל השנה כולה, וְהַשִּׂיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, ונזכה לראות בקרוב בגאולת ישראל באהבה,  ונזכה בקרוב לראות בגאולת ישראל השלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל (ר"ה יא ע"ב), אמן.