פרשת ויקרא לאור המהר"ל – מדוע המים בוכים?

התורה מצווה לזרות מלח על בשרו של כל קרבן. בפסוק מכונה המלחה זו "מלח ברית", שנאמר (ויקרא ב', י"ג): "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. על כל קרבנך תקריב מלח". ובכן, איזו ברית נכרתה עם המלח?  

מבאר רש"י: "הברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג".  

מקור הדברים בתיקוני זוהר דף י"ט עמ' ב': ביום השני הבדיל הקב"ה בין המים העליונים לבין המים התחתונים ונאמר (בראשית א', ו'-ז'): "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן". ביחס לכך אומר הזוהר, כי היו המים התחתונים בוכים ואומרים: "אנן בעיין למהווי קדם מלכא עילת העילות - אנו רוצים להיות לפני המלך, שהוא סיבת כל סיבות הקיום שבעולם - ובען לסלקא לעילא - ורוצים אנו לעלות למעלה". בעקבות בכי זה של המים התחתונים, הבטיח להם הקב"ה כי יוכלו להתעלות ע"י כך שיקריבו מים על גבי המזבח. אימתי? בשתי הזדמנויות:  

האחת, בעת ניסוך המים בחג הסוכות. כלומר, כל השנה היו מנסכים יין על גבי המזבח ביחד עם הקרבנות, אך בסוכות היו מנסכים גם מים ממעיין השילוח על גבי המזבח.  

השנייה, ביחד עם כל קרבן הביאו מלח, שהוא דבר המופק מן המים. אם ממיסים מלח מתקבלים מים, שאותם ספח המלח אל קרבו.  

נמצא כי הקרבה זו של המלח ("מלח ברית") מעלה את מרכיב המים להיות שוב למעלה לפני ה'.  

מה פשר בכייתם של המים?

דברי הזוהר האמורים מעוררים שתי שאלות מהותיות:  

ראשית, על מה הבכי? הן הבריאה התחלקה לשני רבדים. חלק נמצא למעלה (השמיים וכל צבאם) וחלק נמצא למטה. מדוע בכו המים התחתונים יותר מכל דבר אחר שנמצא בחלק התחתון של הבריאה, כמו האדם וכל יצור? למה לא בכה האדם על כך שהוא בחלק התחתון של הבריאה?  

שנית, מה השיב הקב"ה למים התחתונים? אכן הם עולים על המזבח, אבל נשארים מים תחתונים ואינם קרובים לקב"ה כמו המים העליונים?  

כל נוצר מתעלה ואילו המים התדרדרו 

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי "יש במדרש הזה דבר נשגב מאוד, לפי שכל הדברים תמיד הם הולכים להעלות, ומעלים בקודש ולא מורידים (ברכות דף כ"ח עמ' א'), ומים תחתונים נבדלו מן עליונים ונעשו תחתונים, וזהו הפך סדר הבריאה והמציאות, שהולך הכול להתעלות תמיד".  

כלומר, המים היו תחילה בעולם העליון - השמיים. המים היו קרובים מאוד לקב"ה ונאמר (בראשית א', ב'):"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". הקב"ה נטל חלק מן המים והוריד אותם לעולם התחתון. דבר זה מנוגד למגמה הקיימת בכל הבריאה, שבה דברים מתקדמים מדרגה לדרגה כלפי מעלה, ולא להיפך. על כן, בכו המים התחתונים והלינו כי הם מופלים לרעה לעומת כל נוצר.  

ברעיון זה טמון עומק רב עליו נעמוד להלן. 

למים ולתורה כוח משיכה המנוגד לדרך הטבע 

בגמרא (תענית דף ז' עמ' א') מצינו "דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'! לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה".  

לכאורה יש להבין מהי ייחודיותם של המים, הן כל דבר גשמי יורד ונופל ממקום גבוה למקום נמוך בשל כוח המשיכה? במה שונים המים מכל הוויה גשמית אחרת היורדת מלמעלה למטה?  

אין זאת אלא כי שונה היא תכונת המים מתכונת כל שאר הברואים.  

ביחס לכל שאר ברואים שרשו הרעיוני של כוח המשיכה כלפי מטה נעוץ בכלל הטבעי לפיו כל דבר נכסף ומשתוקק לשוב לשורשו. ממילא ברור כי כל דבר גשמי שיסודו מעפר שואף לחזור למקורו ולמצוא לו מנוחה נכונה, במקומו המקורי, למטה. אכן, ניתן לרוממו למעלה ממקומו, אולם עלייה זו אינה טבעית וברגע שיוכל ותינתן לו האפשרות - ישוב כל דבר גשמי למטה אל מקומו.  

המים עוברים תהליך הפוך. שורשם נעוץ דווקא במים של מעלה ושם מקומם המקורי. מים הם הבריאה היחידה שמקומה האמיתי הוא למעלה, וכאשר הם ירדו ממקומם למעלה, בעב הענן, הם נדחו למטה בניגוד לטבעם. זו סיבת בכייתם של המים. בכך דומים המים לתורה, שהיא דבר עליון שמקומו למעלה. אולם, על אף רוממותה של התורה היא יורדת עד לתהומות ומתקיימת דווקא במי שדעתו שפלה. 

המדרגה הגבוהה ביותר נקנית ע"י השתוקקות לעלות  

את הבטחת ה' למים ואת הברית שכרת עימם מבאר המהר"ל כי "הבטיח ה' אותם להיות קרבים על המזבח, שיקנו ההתעלות". כלומר, גדולה מדרגתם של המים התחתונים מזו של המים העליונים מכיוון שהמים התחתונים קונים את ההתעלות לאחר שהיו רחוקים מה' ושואפים לעלות ולהתקרב. דרגתו של מי שהיה למטה והתעלה, גדולה מזו של מי שמלכתחילה שמו אותו למעלה "כי הדברים אשר נדחים למטה הם מבקשים להתעלות יותר, וזה שרמזו בכמה מקומות 'ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו', ולפיכך אל כל הנמצאים תחת שפלות גדולה יבוא להם מעלה עליונה. לפיכך, לפי שהובדלו המים להיות תחתונים - הובטחו שיעלו במזבח". כלומר, יצירת המרחק יצרה תשוקה לעלות מעלה. השתוקקות זו היא הנעלה שבדרגות כי המשתוקק לעלות גבוה מהעליון.   

השבח לבעל השאיפה התמידית 

דרגתם של המים התחתונים מושגת כתוצאה משאיפה מתמדת לעלות אל ה'. שאיפה זו נובעת דווקא מהמרחק והיא תמידית, עיקשת ואין סופית.  

על הפסוק בתהילים (פ"ט, י') "אתה מושל בגאות הים בשׂוֹא גליו אתה תשבחם" אומר הזוהר חלק א' דף ס"ט ב' "שבח הוא להם, משום שעולים לראות את ה' בהשתוקקות. מכאן, כל מי שנכסף להסתכל ולדעת את ה', אף על גב שלא יכול, השבח הוא שלו וכולם משבחים אותו".  

כלומר, הכוח שמניע את גלי הים הוא שאיפה ללא הפוגה לנסות ולהתעלות כלפי ה'.  

הגלים עולים בכל פעם ונכשלים במאמציהם אך הם לעולם לא מתייאשים להמשיך לנסות, כי יש להם שאיפה עצומה, המביאה לדרגה שהיא נעלית יותר מזו שיש למים העליונים.  

השאיפה חשובה מהתוצאה  

במסכת סוטה (דף כ"ב עמ' א') נאמר כי טוב לאדם ללכת לבית כנסת שהוא יותר רחוק מביתו, שכן בכך הוא זוכה לקבל שכר פסיעות. לכאורה, אם אדם לא צריך לפסוע פסיעות נוספות כדי להגיע לבית כנסת, שכן יש לו בית כנסת קרוב, מה לנו כי יטרח טורח שאינו נחוץ? האם יקבל שכר על דבר שאין בו טעם ענייני? שמא יקבל שכר גם על הטלת אבנים בכיסיו שיכבידו עליו את דרכו?  

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" (נתיב העבודה פרק ה') מבאר, כי כשאדם הולך לבית כנסת הוא שואף לקרבת ה' "וידוע כי השואף בליבו להגיע למטרה - דבק בה יותר ממי שכבר הגיע אליה בגופו".  

כלומר, ההליכה עצמה היא מצווה. לא בגלל הטורח אלא בגלל מהות המעשה שיש בו שאיפה לקרבת אלוקים.  

בדומה לכך מבאר המהר"ל בספרו "דרך חיים" על מסכת אבות, פרק ד' משנה י"ח את דברי הגמרא (במסכת שבת דף קי"ח, עמ' ב') "אמר ר' יוסי יהא חלקי עם המתים בדרך מצוה".  

כלומר, רבי יוסי התפלל להגיע לדרגתם של אלו שמתו בעת שהיו בדרכם לקיים מצווה.  

מקשה המהר"ל: "למה אמר עם המתים בדרך מצוה ולא עם עושי מצוה?"  

אין זאת אלא שהשאיפה גדולה מן ההגעה ליעד.  

בדומה לכך מבאר המהר"ל בספרו "חדושי אגדות" על מסכת קידושין דף ל"ט עמ' ב' "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". מדוע נאמר "שלוחי מצוה" ולא "מקיימי מצוה?" אין זאת אלא ש"כאשר האדם הולך לעשות מצוה יש לו חבור ודביקות אל ה' לגמרי וכל המתנועע אל דבר מתקשר ומתחבר עמו בתכלית".  

הגיונם של דברים הוא, כי עם ההגשמה של השאיפה בפנינו מציאות גשמית.  

מציאות פיסית היא לעולם מוגבלת מטבעה ותחומה בגבולות של זמן והוויה.  

לעומת זאת, השאיפה שבלב היא רוחנית ומופשטת, וממילא - אין סופית ובלתי מוגבלת.  

הבדלת המים מקבילה לכוח הבחירה של האדם

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" על ראש השנה מאמר י"ג מבאר, שכוח הבחירה של האדם בין טוב לרע נובע מכך שהוא נוצר גם מן העליונים (נשמה) ומן התחתונים (גוף) ואלו נאבקים זה בזה. בכך דומה האדם למים שנחלקו גם הם לעליונים ותחתונים. מכאן ההסבר לדמעות של המים התחתונים, שהרי לגבי האדם נאמר (במסכת עירובין דף י"ג עמ' ב') כי "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" מפני שהאדם הוא בעל בחירה ובחירה פירושה אפשרות של מכשול.  

למעשה הכישלון הוא ודאי, שהרי נאמר (קהלת ז', כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ממילא, מובנת בכייתם של המים, שהרי נגזר עליהם להיות רחוקים מהקב"ה ומושרשים בעולם גשמי, יצרי וחוטא.  

כוח הבחירה אמנם גוזר את הכישלון של האדם כתוצאה מיצריותו, אך הוא מבטא גם את צלם האלוקים שבאדם והכוח הטמון בו להתגבר על החומר ולהתעלות לדרגה הגבוהה מכל.  

בדומה לכך, נחמתם של המים התחתונים היא ההוראה, כי דווקא מפני שהמים התחתונים רחוקים הם יותר, יש בהם מקדושת העלייה על גבי המזבח ועדיפות של רחוקים על פני קרובים, מכוח השאיפה וההשתוקקות לגמוע את המרחק שנוצר בינם לבין הקב"ה. 

המים התחתונים מטהרים את האדם 

בזוהר (חלק ב' דף קצ"ח ב'), מצינו כי בכל יום מימי הבריאה, התנה הקב"ה עם ברואיו כי יחרגו מגדר הטבע לצורך נס שיקרה בעתיד ביום מן הימים. כך למשל בעת שנבראה השמש התנה עמה הקב"ה כי תעמוד ממהלכה בעת שיהושע יתפלל (יהושע י', י"ב): "שמש בגבעון דום". כמו כן, התנה הקב"ה עם הים כי ייבקע בעת שבני ישראל יצאו ממצרים ויצטרכו לעבור בתוך הים בחרבה. בהמשך לכך מבואר, כי ביום השני, שבו ברא הקב"ה את הרקיע המבדיל בין מים למים, התנה הקב"ה עם המים כי יהיו מבדילים את ישראל מטומאה לטהרה, באמצעות הטבילה במי המקווה המטהרים אדם מטומאה.  

ובכן, ביחס לכל הנבראים ברור הדבר שיש הגבלה מראש לאותה בריאה כך שיתאפשר נס בשעת צורך. אך מהי ההגבלה בבריאה של המים הטמונה בכך שישראל נטהרים בהם? מהו הנס העל טבעי הטמון בטהרה זו ובמה חורגים המים מטבע בריאתם בעת הטהרה של הטובל בהם?  

אין זאת אלא, שהמים התחתונים מסמלים את החלק הרחוק מהקב"ה וממילא לא ברור כיצד יכולה ההתמזגות עמם לטהר ולקרב אל הקב"ה. יש בכך משהו לא טבעי והפוך מטבע העולם, שבו דבר רוחני מטהר ודבר גשמי מטמא. אולם, הקב"ה התנה מראש עם המים התחתונים כי הם לא יתנתקו לחלוטין מהמים העליונים, אלא ימשיכו לשאוף שאיפה תמידית לעלות כלפי מעלה. שאיפה זו יוצרת דרגה נעלה של רוחניות. לכן, האדם הטמא המרוחק מאלוקיו יכול לשאוב מן המים התחתונים דרגה נעלה של קדושה וטהרה, כשהוא מתמזג עם השאיפה הזו להיטהר, להתקדש ולהתעלות.  

נמצאנו למדים אפוא, כי על האדם ללמוד ולשאוב רוח טהרה מן הכוח שמניע את גלי הים לשאוף ללא הפוגה לנסות ולהתעלות כלפי ה'. האדם החוטא נטהר כאשר הוא מבין שאכן יש בו יסוד גשמי, אך עליו להיות כמו הגלים העולים בכל פעם ולעולם לא מתייאשים להמשיך לנסות גם אם הם נכשלים במאמציהם. השאיפה מביאה את המים התחתונים לדרגה גבוהה מזו של המים העליונים כי השאיפה כלפי מעלה חשובה מהתוצאה. בדומה לכך האדם לא נבחן במבחן התוצאה אלא במבחן השאיפה המתמדת.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט