לכל ילד יש סיפור: השיא העולמי

אני לא יודע מאיפה בא לי הרצון הזה לראש. החלטתי שאני חייב להיכנס לספר השיאים של גינס בכל כוחי ומרצי.

הבעיה הייתה, שלא ידעתי מה יכניס אותי לספר השיאים הזה.

פתחתי את הספר ועלעלתי בו, ומה מצאתי?

- מצאתי את האיש שהעלה בחכתו את הדג הגדול ביותר בעולם, שמשקלו 1,200 ק"ג והאורך שלו חמישה מטרים.

- מצאתי את המרצה שהרצה הרצאה הכי ארוכה וממושכת. הוא הרצה במשך 50 שעות ו-6 דקות (השאלה מי הקשיב לו כל כך הרבה שעות...).

- אחר כך מצאתי את המהירות הגדולה ביותר שבה נסע אדם אי פעם: 39,000 קמ"ש.

- המשכתי לעלעל בספר השיאים, וראיתי שמישהו רכב על אופניים משך 168 שעות (אלו הם שבעה ימים תמימים)- מבלי לעצור.

- אישה אחת קילפה תפוח ששקל 567 גר' במשך 11 שעות ושלשים דקות.

(צילום: shutterstock)

- איש אחד שכב על מיטת מסמרים 65 שעות.

- ואדם אחד הצליח להשליך ביצת תרנגולת טרייה מבלי שנשברה מגובה של 182 מ'.

"ווי" , חשבתי לעצמי, מה אוכל אני הקטן לעשות כדי להיכנס לי לספר השיאים?

- אולי אלמד למבחן משך ימים ולילות, ואחר כך אכנס לספר השיאים בזכות שבירת שיא של לימוד למבחן?

לא. הדבר הזה לא קרץ לי במיוחד. בפרט לאור העובדה שהייתי בטוח שיהיו כאלו ילדים רציניים, שישברו את השיא שלי בלימודים,

באותו יום ראיתי את אימא שלי מקלפת בצל ובוכה חשבתי שאולי אשבור שיא בקילוף בצל ללא בכיות - אבל כשגיליתי שאני מוריד דמעות ולו רק מהעמידה ליד אימא שמקלפת - הבנתי שזה לא יצליח לי.

בשיעור התעמלות לימדו אותנו לפסוע על ספסל צר על רגל אחת בלי ליפול. הצלחתי להחזיק מעמד דקה ושלש עשרה שניות, חשבתי שאולי אם אנסה ואתאמן - אצליח לשבור את השיא בעמידה כזו, אבל ביטלתי את הרעיון, מיד כשחשבתי על כך שיש כאלו שעושים להטוטים כאלו אפילו על חבל מתוח בגובה רב. אז מה זו העמידה שלי על הספסל, בכלל?

כשיצאתי מבית הספר - גיליתי בלון מנופח מתעופף לו אל על. מיד חשבתי על רעיון שאם אצליח לאסף מאות ואלפים בלוני גז ולהעיף אותם ודאי אשבור את השיא, כי בטח אף אחד לא עשה את זה לפני, אחר כך הורדתי את הרעיון הזה כשנזכרתי כמה כסף עולה כל בלון כזה...

ימים רבים חשבתי בליבי על "שבירת שיא" שאף אחד לא חשב עליו, ולא מצאתי, עד שהגיע החרף, ואיתו הקרמבואים!

דוד שטרודל הביא לכתה חבילת קרמבואים, לחלק לכל הילדים לכבוד יום הולדתו.

רב הילדים שמחו בקרמבו, אבל היו בודדים שנידבו אותו לאחרים. אני יצאתי עם ארבעה קרמבואים, ובתאווה רבה אכלתי אותם לעיני חברי בזה אחר זה.

"ווי, כמה קרמבואים אתה מסוגל לאכול?", הביט בי בהערכה שמואל, שהיה אחד מאלו שנידבו לי את הקרמבו שלהם.

"זה מתוק כל כך ", הוסיף שמואל, "שאני לא מבין איך אפשר לאכול אפילו אחד... אז לאכול ארבעה בזה אחר זה? פחחח...".

גם יונתן, שאכל בעצמו שניים, לא הצליח להבין. "אני אכלתי שניים, ויש לי בחילה", הוא אמר. "איך אפשר לאכול ארבעה?".

לא הבנתי: "מה הבעיה?" אמרתי, "אני יכולתי ברגע לאכול עוד ארבעה, ואפילו עוד שבעה, ובעצם יכולתי אם רק רציתי לאכול את כל הקופסא כולה. אני לא עושה את זה רק בגלל שאף אחד לא חלם מעולם לנדב לי קופסת קרמבו שלמה, ולי אין כסף משל עצמי לקנות אותה".

"אתה מסוגל לאכול קופסא שלימה?", יונתן ושמואל כמעט צחקו. "שטיות. שום בן אדם לא מסוגל, הבטן שלך תתפקע...".

ילדים נוספים התאספו מסביב, ומנחם אמר: "יודע מה? בוא ונראה אותך. אני מביא לך מחר קופסת קרמבואים. אם אתה מצליח לאכול אותם בזה אחר זה - אנחנו אחראים להכניס אותך לספר השיאים!".

ברגע זה הרגשתי התרוממות רוח אדירה.

זהו זה. לזה חיכיתי. הלא תמיד כל כך רציתי להיכנס לספר השיאים. הנה. זו ההזדמנות שלי!

חזרתי הביתה מאושר (על אף שלא לגמרי האמנתי שמנחם יגיע למחרת עם קופסת קרמבואים). מה יכול להיות טוב מזה? גם לאכול קרמבואים בזה אחר זה (דבר שלא הצלחתי לזכות בו מעולם), וגם להיכנס לספר השיאים של גינס? מצוין!

ביום המחרת הגיע מנחם לכתה עם קופסת קרמבו שלימה. ארבעים קרמבואים היו בה.

התברר שהוא אסף שקל מכל ילד למען המטרה, וכולם הביאו, כי רצו לראות מה יקרה.

הגיעה ההפסקה הגדולה. אתם מבינים בוודאי בעצמכם שעד לאותו רגע לא למדתי מילה, לא שמעתי מילה ממה שלימד המורה ואפילו לא הוצאתי את המחברת שהוא ביקש להוציא, מרב שהראש שלי היה במטרה שהבטחתי לעצמי להשיג.

ארוחת עשר לא אכלתי. לא הייתי רעב בכלל מרב התרגשות, וגם רציתי להשאיר כמה שיותר תאבון לקרמבואים שאני כל כך אוהב.

מאיר רוז סידר "בימת כבוד" משולחנות. הוא הציב עליה כסא ושלחן. על השולחן הניח את הקרמבואים זה ליד זה בשלוש שורות יפות, וכל הילדים התיישבו מול הבימה וחיכו.

עם הינתן האות מצד מנחם, שהביא את חבילת הקרמבואים, ברכתי והתחלתי לאכול.

הילדים עודדו אותי בכל מרצם.

"אחד!", צעקו כולם ומחאו כפיים, כשהקרמבו האחד ירד בגרוני.

"שניים!", קראו יחד חזק יותר.

"שלוש!".

"ארבע!".

"חמש!".

עם כל קרמבו שהצלחתי לאכול - הם התרגשו עוד יותר. הם לא חלמו לרגע שאני אגמור את כל מה שמונח על השולחן, הם רק התפעלו מזה שהצלחתי, ללא כל בעיה, לאכול עשרה קרמבואים ואחד עשר.

כשהייתי בקרמבו ה-12 התחלתי להרגיש שקצת נמאס לי. אם בתחילה אכלתי בתאווה - מעכשיו התחלתי לאכול בשביל ההצלחה.

אחרי שאכלתי 15 קרמבואים, התחלתי להרגיש בחילה. אם לא הייתי במהלך תחרות חשובה - אין סיכוי שהייתי מסתכל עוד על הקרמבואים האלו. אבל לא יכולתי לשכוח לרגע שאני על הבמה, ושכולם מחכים להצלחתי.

מחיאות הכפיים של הילדים הלכו וגברו מרגע לרגע, מקרמבו לקרמבו. כשהגעתי לעשרים, היו מחיאות הכפיים חזקות כל כך עד שילדים מכיתות מקבילות החלו לגלות מה קורה בתוך הכתה שלנו, והמונים גדשו את כתתנו הקטנה.

קול הצלצול נשמע, ואני הייתי רק בקרמבו ה-22. הילדים שמולי לא חלמו אפילו לעזוב את הזירה ולחזור לכיתותיהם ולמקומותיהם. הם רצו להמשיך לצפות ב"אלוף העולם". לא בכל יום מזדמן להם להיות קרובים כל כך ל"שובר שיא" באכילת קרמבואים...

(צילום: shutterstock)

המשכתי לאכול. מרגע לרגע האכילה הייתה הרבה פחות מהירה. אם פעם היה אומר לי מישהו שאתחיל ממש לבחול בקרמבו - לא הייתי מוכן להאמין לו.

עכשיו זה קרה. בחלתי בהם, בקרמבואים שעמדו על השלחן. רציתי שהם, כולם, ייעלמו פתאום, ושתבלע אותם האדמה. אבל ידעתי שזה לא יקרה. התחלתי להצטער על כל העניין הזה. בשביל מה לקחתי את זה על עצמי?

הייתי עסוק באכילת הקרמבו ה-24, בשעה שהמורה שלנו ניסה להיכנס לכתה.

ניסה, ולא הבין מה קורה. הוא עמד בפתח, ונשא עיניו לעבר הבימה שעליה ישבתי אני. אחר כך העביר את עיניו על פני הקהל המריע, שהיה עשוי מבני הכתה, ומתלמידים רבים רבים מהכיתות המקבילות. לבסוף, בכוח רב, בקע לו דרך בין הילדים והתקרב עד אלי. עד הבימה שעליה ישבתי.

פניו היו נדהמות וזועמות.

"מה קורה פה?", פנה אלי ושאל.

לא ידעתי מה עלי לעשות. הקרמבו ה-25 כמעט נתקע לי בגרון. האם מותר לדבר באמצע האכילה כשרוצים להגיע לשיא בספר השיאים?

המשכתי לאכול, והשארתי לחברי להסביר את הדבר למורה.

"הוא רוצה לשבור שיא באכילת קרמבואים", אמרו חברי למורה.

"הוא אכל כבר עשרים וארבעה", הוסיף מנחם, "עכשיו הוא ב-25".

המורה הסתכל אלי בתדהמה רבה יותר מקודם, הוא רצה לומר משהו, אבל מישהו אמר: "אולי המורה מסכים שנתחיל את השיעור מאוחר יותר ונסיים אותו מאוחר יותר? פשוט חבל להפסיק את ירמי באמצע...".

המורה ממש נדהם, כנראה מדבריו של ה"מישהו" הזה שלא קלטתי מי זה היה. זו הייתה חוצפה של ממש. "אני דורש ממך להפסיק, ירמי", קרא המורה וניגש אל הבימה. "מנחם",  קרא לעברו, "אני רואה שהקופסא בידיך - אסוף את הקרמבואים הנותרים לתוך הקופסא ומיד. ואני מבקש מכולם להתפזר מיד לכיתות ולמקומות".

לא ידעתי מה לחשוב באותו רגע. מצד אחד, כעסתי מאד על המורה שלי. הלא הייתי בקרמבו העשרים וחמישה. יכולתי ברגע להגיע לסוף. מצד שני, הסוף היה נראה לי הרבה יותר רחוק מכפי שנראה לי לפני כן. ובכל זאת אמרתי לעצמי בלב: למה הוא צריך להפסיק אותנו לקראת הסוף? עד שסיימתי כבר יותר מחצי... רק חסר לי להתחיל מהתחלה בפעם אחרת.

הרגשתי שהבחילה מתחזקת בבטני, ושהבטן שלי ממש מתגלגלת. חשבתי שזה מרב כעס.

המורה שלנו המשיך לחלק פקודות:

- לאסוף את הניירות של קרמבואים.

- לפרק את הבימה.

- לסדר את כל הכיסאות בצורה ישרה ליד השולחנות.

- לשבת במקומות בדממה.

הוא לא נתן לשום ילד לומר מילה, וכשמישהו הצביע - הוא ציווה להוריד אצבעות, ומיד.

רק כשהכל הסתיים ונראה רגוע ורגיל, פתח המורה ואמר: "הקשיבו ילדים, אתם עשיתם פה עכשיו דבר חמור ומסוכן. אתם יודעים כמה מסוכן לאכול כמות עצומה כזו של קרמבו? עלולים לקבל הרעלה מכל הסוכרים והחומרים שיש בו. זה אסור בתכלית האיסור!".

רק כשהכל הסתיים ונראה רגוע ורגיל, פתח המורה ואמר: "הקשיבו ילדים, אתם עשיתם פה עכשיו דבר חמור ומסוכן. אתם יודעים כמה מסוכן לאכול כמות עצומה כזו של קרמבו? שלא לדבר על כאבי הבטן שהחבר שלכם יחטוף עוד מעט - אם הוא לא חטף בינתיים...

"מלבד זאת, מה אתם חושבים, ילדים, שתצליחו לשבור שיא עולם במשהו? אתם ילדים רגילים, נורמליים, לומדי תורה ומקיימי מצוות, אתם לא ספורטאים שמתעמלים כל היום כולו, או הרפתקנים שמתעסקים כל היום בהרפתקאות, לכן לעולם לא תצליחו לגבור על כאלו שהמטרות האלו הן כל חייהם...

"אם אתם רוצים, ילדים, להצליח לשבור שיאים, המשיכו ללמוד תורה כפי שאתם לומדים. הקשיבו יפה לדברי המורים, ובעזרת ה' ישבור כל אחד שיא של עצמו, וכך תהיו גדולים ומצליחים".

הקשבנו כולנו לדברי המורה.

ראיתי שהילדים שסביבי לא לגמרי קיבלו את הדברים. הם עדין כעסו על כך שהמורה הפסיק את התחרות באמצע.

אני לא כעסתי ולא כלום. הרגשתי ריק וחלול, עם בטן כבדה ומעיקה, שעדיין לא התחילה לכאוב. הם התחילו רק מאוחר יותר, כאבי הבטן.

באותו יום חזרתי הביתה "על ארבע", כמו שאומרים. כמעט זחלתי כל הדרך לשם, כי הבטן שלי כאבה כל כך. אמא שקלה אם לקחת אותי לבית חולים ל"שטיפת קיבה". בהתייעצות עם הרופא - הוחלט לטפל בי בבית עם תרופות ותה חם ללא סוכר.

אחרי לילה שלם של ייסורים הרגשתי מעט טוב יותר, וכל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב על המורה שלנו, החכם, שהפסיק את הכל ברגע שלפני האחרון.

לא רציתי אפילו לתאר לעצמי מה היה קורה אם הייתי גומר את כל הכמות של הקרמבואים עד הסוף...

נשארתי עוד יומיים בבית, כדי לצאת מזה לגמרי, ובינתיים עיינתי בספר השיאים שהיה שם על המדף.

- מצאתי שם אדם שניגן באקורדיון במשך 54 שעות רצופות.

- שני אנשים במרוץ מיטות, שרצו כשהם דוחפים מיטה כבדה במשך 14 דקות.

- אישה שמחאה כפיים בקצב של 140 מחיאות כף לדקה.

ופתאום - פתאום גיליתי משהו בספר, משהו שסנוור את עיני.

"שיא באכילת קרמבואים" - היה כתוב שם. "אכל 240 קרמבואים בשתי דקות וארבעים ושתים שניות".

סגרתי את הספר מיד, בחוזק רב, והנחתי אותו על המדף בחזרה.

זהו, אני אלמד תורה. אלמד ואלמד ואלמד.

או שאשיג שיא-עולם בלימוד תורה, או שאשיג שיא אישי, ואלמד כמה יותר.

נראה לי שהדבר השני הגיוני יותר.

קמתי ויצאתי לכתה. עכשיו כבר הרגשתי מצוין.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.