לכל ילד יש סיפור: יומולדת במקום מיוחד

להורים שלי יש חנות-ממתקים.

כל השנים החברים שלי היו מקנאים בי בגלל החנות הזו. כולם היו רוצים שלהורים שלהם תהיה חנות ממתקים, כולם חושבים שמי שיש לו חנות ממתקים - יכול לאכול כמה ממתקים שרוצה, ושהוא מקבל הכל בחינם. באמת זה לא כך. ממתקים עולים כסף גם למי שמוכר אותם, לא רק לזה שקונה. אבל ילדים לא תמיד שמים לב לזה.

ממתקים אני לא מקבל יותר מדי, אבל מה שכן - אני "זוכה" לבוא לחנות הזו המון פעמים, להסתכל איך אבא שלי מוכר ואיך אמא שלי מסדרת את חפיסות הממתקים על המדפים. הם עושים את זה בחריצות רבה כל כך, עד שבלי שאי פעם לימדו אותנו, את הילדים לעשות את זה - אנחנו בעצמנו גם כן חרוצים, חרוצים מאד. ולא פעם כשאנחנו מגיעים לחנות בהפסקה הגדולה שיש בין השיעורים או בערב - אנחנו עוזרים לאבא ולאמא בלי שהם מבקשים בכלל.

אנחנו מוציאים את שקיות הביגלעך ומניחים על מדף ארוך אחר כך מנגבים מעט אבק שהצטבר באיזו פינה, אחר כך מנגבים במטלית את שלחן המכירה, הדלפק, שעליו אנשים מניחים את המוצרים שהם קונים. לאחר מכן אנחנו מוציאים את חפיסות הסוכריות ומסדרים בעגלה מיוחדת להן.

ההורים שלנו אוהבים לעבוד, ואוהבים את חנות הממתקים שלהם. הם אף פעם אינם מתלוננים, ולהפך, אבא שלי אומר תמיד כשיש בלגן: ברוך ה' שיש עבודה. אם לא הייתה עבודה זה היה סימן שאף אחד לא נכנס לחנות. אם יש עבודה - זה סימן שאנשים נכנסים ויוצאים, וברוך ה' על כך.

יום אחד הגעתי אני, טוביה, לחנות הממתקים של ההורים כבר בבוקר. הייתי קצת חולה, קיבלתי חום וכאב לי הגרון, ואבא הציע שלא  אלך לכיתה, ובמקום להישאר לבדי בבית - שאבוא איתם לחנות. זה מה שעשיתי.

מיד כשנכנסנו לשם, התחיל אבא להזיז את העגלות שעליהן צריך להניח את הממתקים ולהוציא אותן החוצה, ואמא התחילה להתפלל בפינת החנות. בינתיים עבר לו הזמן, השמש יצאה החוצה וגם אנשים התחילו להיכנס ולצאת.

אני לא בטוח שאתם מבינים כמה עבודה יש בחנות. תוך כמה דקות מאז שמתחילים אנשים להיכנס - מתחיל הבלגן, והרעש, וכל מה שסודר לפני כן כבר לא ניראה בכלל מסודר ונקי. אחרי זמן מה שישבתי לי סתם כך בצד, הרגשתי טוב יותר, והתחלתי לעזור בחנות.

ההורים שלי היו עסוקים בשירות הציבור. אני הסתובבתי בין האנשים, הרמתי שקית במבה שנפלה על הרצפה, אספתי סוכריות לשקית שנקרעה, הוצאתי כמה סוכריות-על-מקל שנכנסו בחוצפתן לתא של הוופלים, ומידי פעם עברתי עם מטלית רטובה על דלפק המוכר, שבו נוגעים האנשים בידיהם המלוכלכות והדביקות.

החנות הייתה עמוסה באנשים, הבלגן היה גדול מאוד, אבל זה היה "בלגן טוב", ואיש לא יכל לתאר לעצמו מה יקרה בעוד שנייה קלה.

זה קרה תוך כדי שניקיתי את המשטח שעליו מניחים את המוצרים שקונים. דף עיתון הציץ מתחת לקופה הרושמת, ומשך את תשומת לבי. רציתי לשלוף את הדף הזה, שלא יפריע ולא יקלקל את מראה החנות. הרמתי את ידי, כי הקופה עמדה במדף גבוה ממני, משכתי את הדף - ולא תיארתי לעצמי שהמשיכה הקלה הזו תזיז את הקופה הרושמת שהייתה מונחת שם. המשיכה שלי לא רק שהזיזה את הקופה הרושמת - אלא ממש הניעה אותה, ותוך רגע קט, מבלי שהבנתי איך זה קורה - נעה הקופה הרושמת ו... להפתעת כולם - התהפכה ישר מעל לראשי, והמשיכה אל הרצפה. קיבלתי מכה חזקה מאוד, שטשטשה אותי לגמרי, ונפלתי על הרצפה.

עוד הספקתי להבין שמתחוללת סערה מסביבי. אבא רץ לעברי, אמא צעקה...

וכל העניין הזה נגמר בטיפול ארוך בבית החולים.

כשהבראתי ויצאתי מטיפול ממושך בבית החולים, הרגשתי הרגשה שלא הייתה לי לפנ יכן אף פעם - הרגשתי שאני לא מסוגל להתקרב לחנות הממתקים של הורי. בכל פעם שהתקרבתי אליה - או עברתי לידה - התחיל לבי לפעום במרץ, ואני הפניתי את ראשי והלכתי לכוון אחר. זמן רב לא יכולתי להיכנס לחנות, והתרחקתי ממנה – עד... עד שהגיע יום ההולדת שלי, והורי הכינו לי מסיבת הפתעה.

הם לא אמרו לי דבר, רק שברגע מסוים קשרו את עיני ואמרו: "עכשיו יש לנו הפתעה עבורך, טוביה". הם חיזקו את קשירת הבד על העיניים, ואני נזכרתי שהיום יום הולדתי השמיני, וכבר הבנתי שהם מכינים לי הפתעה באיזה מקום.

"טוב, טוב, הבנתי", אמרתי כשהם הכניסו אותי כך לרכב ונסעו כמה מטרים איתי ועם האחים שלי. "טוב, כבר הבנתי שזו מסיבת הפתעה ליומולדת שלי!", קראתי. "עכשיו אפשר להסיר את הבד המעצבן מהעיניים שלי?". "לא!", ענו כל יושבי הרכב. "ההפתעה מתחילה רק עכשיו", הוסיף דני, אחי.

נסענו עוד טיפה, ואחי הורידו אותי מהרכב כשהם אוחזים בידי משני הצדדים. פסענו כמה פסיעות, ואז שמעתי קול חריקה מוכר. הכרתי אותו מיד. זה היה הקול של פתיחת תריס החנות הישנה של ההורים שלי. הדלת חרקה על צירה, ולרגע הרגשתי רעד בכל גופי. נזכרתי באירוע שקרה לי בחנות הזו, אבל בני משפחתי לא אפשרו לי לשקוע במחשבות. הם "קרעו" מעיני את הבד, ואני ראיתי חנות מקושטת בבלונים ושלטי ברכות, ושלחן במרכז שעליו המוני מעדנים, שרק חלק קטן מהם מחנות הממתקים. את רובם אמא שלי החרוצה הכינה בעצמה.

אחים שלי הפעילו שירי יומולדת בטייפ, והושיבו אותי בראש השולחן הערוך.

כך נחגגה לי מסיבת יום הולדת במקום שהיה הכי אהוב והכי מפחיד עבורי. וכך אזכור את חנות הממתקים של הורי לתמיד: יפה, מקושטת, מלאת שמחה, שירים ומזמורים.

ומה שבטוח - ממש לא מאימת.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.