הוריו של בן ה-3 שנהרג: "הקב"ה נתן לנו לחוות את הטוב מתוך הצער"

"כל מה שה' עושה זה טוב, עכשיו יש לנו הזדמנות לא רק לדקלם את הדברים, אלא גם לחיות אותם", את הדברים אומרת ליאל סעד, אמו של שילה בן השלוש וחצי שנהרג בערב שביעי של פסח בתאונת דרכים בכפר מימון.

"שילה נפטר חמש דקות אחרי שסיים ללמוד תורה, בערב שביעי של פסח - חג שבשנה זו חל בשבת", מוסיף אביו, לירון. "אני נוהג לקחת את הילדים בכל יום שישי ללמוד בבית הכנסת ולאחר מכן אנחנו קונים ממתק במכולת. גם באותו יום כך היה. למדנו יחד וקראנו קטע שהילדים בחרו על הלכות הנוגעות לבית המקדש, אחר כך נסענו למכולת של כפר מימון וקנינו ממתק. כבר התחלתי להתניע לכיוון הבית, אך אז שילה ביקש לשחק בגן השעשועים של היישוב. הצעתי לו שנחזור הביתה, והוא ילך לגן השעשועים הקרוב לביתנו, אבל הוא התעקש לשחק במתקנים שהוא לא מכיר. אפשרתי לו ללכת לשם, ואחרי כמה דקות הגעתי מהצד השני  עם הרכב כדי להחזיר אותו, אבל אז גיליתי אנשים רצים לכיוון הכביש וראיתי את שילה שוכב".

לירון עוצר לרגע את דיבורו, גם הוא כמו אשתו מדגיש: "אנחנו מאמינים שכל מה שהקב"ה עושה בעולם הוא רק לטובתנו. העובדה שהוא נתן לנו את שילה לשלוש וחצי שנים היא זכות גדולה עבורנו, ונותרו לנו ממנו רק זיכרונות טובים. שילה היה ילד מלא באהבה, הוא בכל פעם היה בא אליי, מחבק אותי ואומר לי: 'אבא, אני אוהב אותך'. כבר מגיל קטן הוא ידע להגיד את המשפט הזה. הילדים הגדולים שלנו קראו לו 'טדי', שזהו כינוי לדובי אהוב. כולנו אהבנו אותו מאוד".

החסד שבדין

"שילה באמת היה ילד מתוק,  מהמם וכובש", מוסיפה גם ליאל, "אבל בסופו של דבר הוא היה פשוט ילד. כשאני מסתכלת על מה שקרה, אני מרגישה שיש כאן רובד עמוק יותר, אני מאמינה שיש פה סיפור הרבה יותר רחב, כי ברור לי שמדובר בנשמה מיוחדת מאוד שהגיעה לעולם, והקב"ה החליט לקחת אותה בזמן שהיה נכון לה, אל המקום שאליו היא הייתה צריכה ללכת".

היא שותקת לרגע, ואז מוסיפה בהרהור: "התחושה האישית שלי היא שכל האסון שקרה לנו היה עטוף בהרבה חסד. אני ממש יכולה לפרט את החסדים הגדולים שנעשו לנו כאן – קודם כל יש את הפגיעה בשילה שהייתה קטלנית. לפי מה שהבהירו לנו – הוא נהרג תוך אלפית השנייה, לא סבל כלל, והגוף שלו נשאר שלם לחלוטין. גם המקום בו פגש אותנו האסון כמשפחה, הוא חסד של ממש. כי בגלל החג כולנו היינו יחד וכך יכולנו לשוחח עם הילדים ולעבד את הדברים בצורה הנכונה".

לירון מציין שגם בנוגע לקבורה הייתה סייעתא דשמיא גדולה: "התאונה התרחשה בשעה 14:15, וכבר בשעה 15:00 הודיעו לנו בבית החולים ששילה נפטר. היו אתנו ראש המועצה והחברים, ואז שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים שהוא ייקבר. הכוונה הייתה האם בנתיבות או במקום אחר, אך אשתי הפתיעה בבקשה לקבור אותו בהר הזיתים, שזהו מקום שידוע ככזה שכמעט לא קוברים בו כיום, בפרט כשמדובר בערב חג ובילד קטן. במקביל נמסר לנו מהמשטרה שהם לא מוכנים לשחרר את הנפטר לפני שיבצעו בו נתיחה, או לכל הפחות בדיקת CT ראש באבו כביר. אנחנו כמובן התנגדנו, השעה התאחרה, וכבר לא היה ברור שנזכה לשמור על כבוד הנפטר ולקברו מבעוד יום. בינתיים חזרנו הביתה, להיות עם הילדים, ואז, בשעה 17:15 קיבלנו פתאום שיחת טלפון בה הודיעו לנו שנמצא מקום קבורה בהר הזיתים, בסמוך לחלקת קברו של האור החיים הקדוש וצדיקים גדולים נוספים. גם המשטרה הסירה במפתיע את צווי המניעה שמעכבים את הקבורה, וכך זכינו לקבור את שילה מבעוד יום במקום שבחרנו לו ושמתאים לו ביותר. אז נכון שקיים כאב גדול, גם הגעגוע הוא אינסופי, אבל אנחנו לא יכולים שלא לראות גם את החסד שהקב"ה גומל אתנו, ופשוט להודות".

אתם נשמעים כל כך חזקים... מה נותן לכם את הכוח בשעות כל כך קשות?

"רק האמונה", בטוחה ליאל, "הקב"ה הוא היחיד שנותן לנו כוחות. כך גם אמרתי לתלמידותיי מהאולפנה ומהמדרשות שבהן אני מלמדת. הסברתי להן שמאז ומעולם הייתי אישה מפונקת. גדלתי במשפחה טובה ובבית מצוין, התחנכתי במסגרות החינוך הכי טובות שיש, הייתי חכמה והצלחתי בכל מה שרציתי. בהמשך זכיתי להתחתן עם בעל מקסים ולהביא את ילדיי לעולם בקלות ובדיוק בזמן שרציתי. התחושה שלי היא שכעת, אחרי שנים כל כך רבות בהן זכינו בעלי ואני לראות את הטוב באופן גלוי, החליט הקב"ה להעלות אותנו דרגה ולאפשר לנו לחוות את הטוב האמתי שלו גם מתוך צער. הוא בעצם מנסה לומר לנו: 'יש לכם יכולת, אולי אתם לא מכירים אותה, אבל אני אלמד אתכם לצעוד אתי גם בזמנים קשים'".

ליאל נאנחת, ומוסיפה: "בימים אלו אנו בתהליכי למידה,  מנסים ללמוד את המשימה החדשה. עם זאת, חשוב לי להדגיש שהקב"ה לא השאיר אותנו להתמודד לבד והלך, אלא הוא ממשיך לחזק אותנו כל הזמן. ויש גם את עם ישראל שבאים לנחם ומחזקים אותנו בלי הפסקה".

"הושבנו את הילדים, וסיפרנו"

ההורים מציינים כי את אחד החיזוקים הגדולים הם קיבלו ממכרה שבאה לנחם, אחרי שהיא בעצמה שכלה שני ילדים בתאונות דרכים, בהפרש של שש שנים. "היא סיפרה לנו על איך שהצליחה למרות הכאב והשכול, להמשיך לגדל משפחה יפה ובריאה", מפרט לירון. "היה מרתק לשמוע ממנה שעם כל הקושי, היא מבינה שהקב"ה הוא היחיד שמנהל את העולם ומחלק לכל אחד מאתנו תפקידים, כאשר לה הוא בחר לתת את התפקיד הזה. הכל חלק ממהלך אלוקי, ועם כל הכאב היא החליטה להתמודד ולהמשיך. גם אנחנו מנסים לשאוב את התובנה הזו, ולו מהסיבה הפשוטה – יש לנו עוד חמישה ילדים בבית, אנו זקוקים להרבה כוחות כדי להצליח לגדל אותם בבריאות נפשית ורוחנית".

איך באמת סיפרתם לילדים על מה שקרה?

ליאל: "עשיתי זאת בצורה הכי טבעית ומתבקשת. יצאנו אל החצר, הושבתי אותם סביבי על הדשא ואמרתי להם שהקב"ה נתן לנו מתנה למשך שלוש וחצי שנים – את שילה המתוק שלנו. היה לנו מאוד כיף אתו, אבל עכשיו הקב"ה החליט שהוא צריך ללכת. הם שאלו אם הוא בשמיים ואמרתי להם שכן, שילה נמצא עם הקב"ה בשמיים וטוב לו שם. גם הוספתי והדגשתי שבדיוק כמו שהקב"ה נתן לנו כוח לאהוב את שילה ולגדל אותו, כך הוא ייתן לנו את הכוח להיפרד ממנו".

ליאל מוסיפה בקול חנוק כי במשך הימים שחלפו מאז, נגש אליה כל אחד מילדיה בנפרד וסיפר לה עד כמה שהוא אהב את שילה במיוחד, ואיך שהוא מרגיש שקיבל כוחות משמיים כדי להיפרד ממנו. "ראיתי שהשיחה הפשוטה שעשינו, בלי הסברים גבוהים או הצטעצעויות, הייתה מדויקת ונכונה עבורם", היא מציינת.

ואילו בעלה מבקש להוסיף: "אנשים שואלים אותי כל הזמן מה ניתן לעשות לעילוי נשמתו של שילה ובמה להתחזק. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לבקש דבר אחד – שילה נפטר חמש דקות אחרי לימוד תורה. הוא בעצמו התעקש בכל שבוע ללמוד איתי בבית הכנסת, והתחושה שלי היא שהדקות הספורות שלמדנו במשותף מידי יום שישי, תרמו לנו והעצימו את שנינו מאוד-מאוד. זהו מסר שהייתי רוצה להעביר גם הלאה - בואו נתחזק כולנו בקשר עם הילדים שלנו ובלימוד התורה המשותף, אפילו דקות ספורות בשבוע, ויהיה זה לעילוי נשמתו של שילה".