פרשת צו לאור המהר"ל: מדוע בחר ללבוש משה רבנו דווקא בגדים לבנים?

משה רבינו חנך את המשכן בעבודותיו הראשונות במשך שבעת "ימי המילואים" ונאמר (ויקרא ח', ט"ו): "וישחט, ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו, ויחטא את המזבח, ואת הדם יצק אל יסוד המזבח, ויקדשהו לכפר עליו". בימי המילואים שימש אפוא משה ככהן גדול.  

לגבי כהן הכלל הוא כי חובה עליו לעבוד אך ורק כשהוא לבוש בבגדי כהונה. הגמרא במסכת זבחים דף י"ז עמ' ב' למדה מן הפסוק "והיתה להם כהונה לחוקת עולם" (שמות כ"ט, ט') "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם". 

היה מצופה אפוא כי משה ילבש בגדי כהונה בעת עבודת המשכן בשבעת ימי המילואים. ולא היא!   

רש"י מבאר (בפסוק כ"ח) כי "משה שימש כל שבעת ימי המילואים בחלוק לבן". מקור הדברים במסכת תענית דף י"א עמ' ב' "במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים? בחלוק לבן. רב כהנא שנה בחלוק לבן, שאין לו אימרא". כלומר, חלוק שאין לו שפה. ורש"י שם מבאר: "תחוב היה מחוט אחד כל החלוק, ולא כבגדים שלנו שבתי הידיים (שרוולים) מחוברים לבגד בתפירה".  

מדוע לא שימש משה בבגדי כהונה? מדוע היה החלוק לבן דווקא? מדוע לא הייתה בבגדו שפה?  

בדברים אלו מוצא המהר"ל עומק רב, המלמד על תכונותיו הייחודיות של משה. 

לבן אינו צבע ומורה על פשטות 

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי "הצבע הלבן מורה על הפשטות, כי כל הגוונים הם צבע, חוץ מן הלבן שאינו צבע, ולפיכך הוא מורה על פשטות". כלומר, יש להבחין בין דבר מורכב שהוא חיבור של כמה חלקים, לבין דבר פשוט שהוא אחיד. הלובן הוא העדר כל מורכבות. לבן אינו נחשב לגוון אלא לרקע. לעומת זאת צבע נובע ממורכבות.  

פשטות משקפת העדר ייחודיות או הפשטה גבוהה 

פשטות יכולה לנבוע מהעדר כל ייחודיות, בבחינת המכנה המשותף הנמוך ביותר. אך בה במידה פשטות יכולה לנבוע מייחודיותו של דבר בהיר, מופשט ורוחני מאוד. דבר גאוני הוא בדרך כלל פשוט ובהיר בתכלית. חומר גשמי הוא מורכב, ואילו דבר רוחני הוא אחיד ופשוט. על כן, מה שמגיע לדרגת הפשטה עליונה - פשוט הוא. 

בגדי לבן משקפים או העדר ייחודיות או מעלה נשגבה מאוד 

בגדי לבן הם מחד גיסא בגדיו של כל כהן הדיוט, מכיוון שזהו המכנה המשותף הנמוך ביותר.   

מאידך גיסא, בגדי לבן הם בגדיו הייחודיים של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בעת שנכנס "לפני ולפנים" לקודש הקודשים.  

המהר"ל מבאר: "יש שוני בין בגדי לבן של כהן הדיוט לבגדי לבן של כהן גדול ביום הכיפורים, כי הלבן אצל כהן הדיוט הוא מפני שהוא משותף לכל הכהנים, אבל בגדי לבן של כהן גדול היו מיוחדים לו, ואסורים לכהן הדיוט להשתמש בו (כפי שמצינו במסכת יומא דף ס' עמ' א'), ואפילו לכהן הגדול עצמו אסור להשתמש באותם בגדי לבן בשנה אחרת", ומכאן שאלו בגדים שנובעים מייחודיות וחד פעמיות של זמן ומקום. 

בגדי הלבן של הכהן הגדול מסמלים את הייחודיות שלו, והם לבנים על שום רמתו הרוחנית הנשגבה והמופשטת של האדם הקדוש ביותר (כהן גדול), בזמן הקדוש ביותר (יום הכיפורים) במקום הקדוש ביותר (קודש הקודשים).  

תכונת משה ענווה רוחניות ופשטות 

המהר"ל מוסיף ומבאר בספרו "נתיבות עולם" נתיב הענווה פרק ח' כי "הענווה יש בה פשיטות ולפיכך ראויה מידה זאת אל התורה שהיא השכל הפשוט. והגאווה היא הפך לזה, שהיא מידה גשמית". המהר"ל מסביר זאת בכך ש"כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל". כלומר, בהירות ורוחניות אינם עולים בקנה אחד עם נפח ועם המורכבות של אישיות האדם הגאוותן.  

"מי שיש בו גאווה בדעתו ובמחשבתו, הוא נבדל משאר בני אדם והוא רחוק מן הפשיטות". לעומת זאת, ביחס לאדם עניו ציין המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק כ"ג, כי הוא אינו מייחד עצמו כלל ואינו מחשיב עצמו לדבר, והרי הוא פשוט לחלוטין, כיון שאינו מיוחד בדבר מה ואינו מורכב.  

משה רבינו שהיה "איש האלוהים" (דברים ל"ג, א') נבדל מן החומר לגמרי, ולכן נאמר עליו (במדבר י"ב, ג') "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".  

משה לבש בגדי לבן פשוטים על שום מעלתו 

לפיכך היה משה משמש בחלוק לבן. לאנשים גשמיים ומורכבים - צריך צבע והדר כדי לחוש כבוד. אך אצל אדם מופשט כמו משה רבינו, כבודו נובע מאישיותו הרוחנית, הכבוד והמורכבות זרים לו. אצל משה בגד מורכב הוא רק מסיח. הוא צריך היה בגד לבן ופשוט.  

משה לבש בגדי לבן ולא לבש בגדי כהונה, כי הוא נשגב אף יותר מכהן גדול ביום הכיפורים בהיכנסו לקודש הקודשים "כי היתה לו מעלה שהוא כמו שֵֹכֶל פשוט בתכלית הפשיטות". 

בגדו של משה נטול אימרא לאור מעלתו 

בהתאם לכך מבאר המהר"ל, כי בבגדו של משה לא הייתה שפה המורכבת מכפל בד, ולא הייתה תפירה המצרפת חלקים שונים, אלא היה הבגד פשוט וחלק, כי "מה שאין לו אימרא הוא מורה על פשטות. וראוי היה הדבר למשה רבנו לפי מעלתו, שהיה כמו שכל פשוט, שזו מעלת משה".  

משה ערל שפתיים כי הדיבור פיסי ומשה רוחני 

המהר"ל בספרו "גבורות ה'" פרק כ"ח מקשה על דברי משה לקב"ה (שמות ד', י') "לא איש דברים אנכי" - "משה שהיה כליל המעלות, ואף שלימות הגוף הייתה לו, כמו שאמרו חז"ל על קומתו, איך ייתכן שלא היה איש דברים?" יכולת הביטוי נחשבת לתכונה חשובה מאוד אצל אדם, כיצד ייתכן שמנהיג ישראל הגדול בכל הזמנים, היה נטול יכולת ביטוי?  

בתשובה מבאר המהר"ל, כי משה היה רוחני ורחוק מן החומר, ואילו חוש הדיבור מחובר לחלק החומרי של האדם. הפה הוא נקודת ממשק בין רוחניות לגשמיות והמקום שבו הרוחניות הופכת לגשמיות. בעוד שכח הראייה והשמיעה הם פסיביים וחסרי מעש, הרי שכוח הדיבור תלוי בפעולה פיסית של האדם באמצעות כלי הדיבור הגשמיים שלו. אכן, כדי לצקת תוכן בדיבור מפעיל אדם את שכלו. אבל, לא די בשכל כדי לדבר וצריך להפעיל פה ולשון. לתינוק ולבהמה יש את היכולת ללהג, אף שאין להם יכולת הפשטה, שכן הדיבור תלוי בקיומם של פה ולשון פיסיים. הדיבור הוא אפוא מעשה גשמי ואמרו חז"ל (פסחים דף צ"ט עמ' א') "מרבה דברים מרבה שטות" "כי הדבור הוא פועל גשמי, כי ברוב דברים ירחק מן השכל". אדרבה (אבות ג', י"ג) "סייג לחכמה שתיקה". ממילא, אדם רוחני ומופשט כמשה לא היה איש דברים. אדם שהרוחניות שלו עצומה ומופלגת, החיבור שלו לגשמיות רופף וממילא הינו כבד פה וכבד לשון.  

פשר הסטירה של המלאך לפיו של תינוק בלידתו 

חז"ל אמרו (נדה דף ל' עמ' ב') כי "כשהוולד יוצא לאוויר העולם בא מלאך וסוטר על פיו ומשכֵּח ממנו כל התורה". למה הסטירה על הפה היא שמסלקת ממנו את הדעת? מבאר המהר"ל כי "כל עוד שהוולד לא יצא לאוויר העולם, נשמתו נבדלת מן החומר והיא שכלית לגמרי. על כן, מסוגל הוולד לדעת את כל התורה. אבל, בעת יציאתו לאוויר העולם נגמרת בריאתו, הנשמה מתחברת אל החומר והאדם נעשה לגשמי. ממילא, הוא שוכח את כל התורה, שהיא רוחנית ומופשטת.  

הווי אומר כי סטירת המלאך על הפה היא נטיעת כוח הדיבור באדם, שהוא חיבור הנשמה השכלית אל הגוף, וממילא בכך הוא גורם לו לשכוח את התורה שלמד קודם חיבור הנשמה השכלית לגוף חומרי. מכיוון שמשה היה מופשט ורוחני גם לאחר לידתו, הרי שהיה מוכן לקבל את התורה.  

משה שימש בבגד נטול אימרא תרתי משמע 

המילה "אימרא" היא בעלת שתי משמעויות. היא מבטאת בגד ומבטאת דיבור. כך דרשו חז"ל על הפסוק (איכה ב', י"ז) "בִּצַּע אֶמרתו" מצד אחד במדרש לקח טוב מבואר הדבר כ"השלים דברו" ומצד שני במדרש איכה רבה פרשה ב' מבואר הדבר כ"בצע פורפירא דיליה" (קרע את בגדיו כביכול). נמצא כי חז"ל מפרשים את המילה "אמרתו" הן מלשון בגד והן מלשון דיבור. בהתאם לכך נראה כי יש כפל תכנים גם בדברי חז"ל שמשה שימש בימי המילואים בבגד לבן שאין לו אימרא, וגם בהקשר זה מבטאת המילה אימרא לא רק שפה של בגד אלא גם אמירה ודיבור. אכן, פשטותו של משה כאיש רוחני ולא מורכב, התבטאה הן בפגם בכוח הדיבור הפיסי שלו, כלומר שלא היה בעל "אמירה", והן בבגדו הלבן ונטול השפה הכפולה והמורכבת.  

שפת הבגד ושפת האדם 

למשה הייתה חסרה האימרא במובן של אמירה וכוח הדיבור, שזהו הממד שבו נעשה אדם לגשמי. ובה במידה הייתה חסרה בבגדו של משה האימרא שהיא כפל הבד המהווה גמר של הבגד. 

המהר"ל מוסיף ממד נוסף של עומק לדברים ומציין כי כפל הלשון אינו מקרי, שכן "הדבור הוא גמר צורת האדם וסופו, וכן האימרא היא סוף צורת הבגד".  

כלומר, שפה היא קצה. שפת נהר היא קצה הנהר. שפת בגד היא קצה הבגד. שפתי האדם, כמו גם שפתו ודיבורו, מבטאים את קצה הגבול שבו כוחו הרוחני של האדם מקבל ממד פיסי. לכן מתאים וראוי היה למשה לשמש במשכן בחלוק לבן שאין לו אימרא, שכן בגד זה משקף את תכונותיו. בגדו של משה היה לבן ונטול אימרא כיאה לאדם עניו, רוחני ומופשט, ייחודי בדרגתו הרוחנית ובפשטותו.   

הנה כי כן, נמצאנו למדים פרק בהלכות ענווה, לפיו אדם נטול תוכן רוחני הוא אדם מורכב, מוחצן, לובש בגדי פאר ושפתו חלקה ורהבתנית. לעומת זאת, גדול הנביאים והמופשט בשכלים היה אדם עניו ופשוט, שפתו כבדה ובגדו לבן חלק ונטול כפלים.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט