"עצתו של הבאבא סאלי הצילה אותנו משילוחים למחנות המוות": ראיון מרתק

כשחיים בן סימון היה תינוק, הגרמנים השתלטו על מרוקו. עד אז קיוו היהודים כי הם יזכו להגנתה של צרפת, בהיותם מדינת חסות צרפתית. אולם ב–1940 הובסה צרפת וממשל וישי ביסס את שלטונו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בעקבות צרפת, נפלה גם מרוקו בידיהם של הנצאים. "הגרמנים באו למרוקו בשביל לבדוק איך לקחת את היהודים למחנות", מספר חיים. "הם לקחו רשימות של יהודים מכל רחבי מרוקו והתחילו לארגון 'הסעות' למחנות באירופה, בהם כבר התחילו לשרוף את היהודים".

חוקים נגד יהודים פורסמו במרוקו. עובדים רבים פוטרו ממשרותיהם והיהודים נקראו להירשם במשרדי הממשלה. פחד גדול שרר בקרב היהודים, ומצבם הלך והורע.

"אבא שלי עבד בהלחמות", משחזר חיים, "יחד עם שותף נוסף, הוא הפעיל שתי חנויות של כלי בית באוג'דה, עיר מגורינו. אבל מאז שהמלחמה התחילה והוכרזו גזרות נגד היהודים, הפרנסה הפכה לקשה יותר ויותר. בני משפחתי כמו שאר היהודים במרוקו, החלו לטעום את הרעב לעתים קרובות והחיים נהיו קשים".

"מוסלמים שיתפו פעולה עם הגרמנים, וחוקקו חוקים אנטי יהודיים. לעתים פרצו פוגרומים ספונטניים, בהם ביקשו הערביים להרוג את היהודים".

המלך מתייעץ עם הבאבא סאלי

מעל הכול ריחף הפחד מפני שילוח למחנות המוות באירופה: "מלך מרוקו נחשב אז כאוהב יהודים, אבל הגרמנים הודיעו לו כי עליו לתת בידיהם את כל היהודים, או שהם יפציצו את מרוקו. המלך לא ידע מה לענות להם. הוא החליט להתייעץ עם הבאבא סאלי, שהיה נכבד מאד בעיניו", מספר בן סימון.

מלך מרוקו, מוחמד החמישי, נפגש עם מרן הגאון רבי ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי זי"ע, אשר כבר היה ידוע ומפורסם וכיהן אז כאב"ד בארפוד הסמוכה לריסאני. המלך התייעץ עימו כיצד לפעול כנגד דרישותיהם של הנאצים לפגוע ביהודים. "תשובתו של הבאבא סאלי הייתה מפתיעה", אומר לנו חיים: "הרב החכם יעץ למלך לכתוב חוזה עם הגרמנים, ובחוזה להבטיח להם שהיהודים בידיהם, ובזמן שרק ירצו - הם יוכלו לטפל בהם ולקדם את 'הפתרון הסופי', רחמנא ליצלן. המלך קיבל את ההצעה הנועזת, וחתם על הסכם עם הגרמנים. מה שקרה הוא", מגלה לנו חיים, "הגרמנים היו רגועים שיהודי מרוקו בידיהם, ולא מיהרו לאף מקום. הם מיקדו את מאמציהם ביהודי המדינות שהתנגדו להם, ובינתיים יהודי מרוקו הרוויחו זמן יקר לחיים.

"את הזמן הזה ניצלו יהודי מרוקו למבצע בריחה מהיר וחשאי: הקומיטה - ועד היהודים בעיר אוג'דה, החל בהברחת יהודים לדרום צרפת. הועד ארגן אוניות ומטוסים והבריח משפחות רבות מדי לילה. כך ניצלו יהודי מרוקו משילוח למחנות המוות בזכות העצה המופלאה הזו של הבאבא סאלי".

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, נשארו בני משפחת בן סימון בצרפת, כמו רבים מיהודי מרוקו, ותכננו לעלות ממנה אל ארץ ישראל. הם הגיעו למחנה המעבר בעיר ארנס שבצרפת. אבל ברגע האחרון השתנו התוכניות:

"רצינו לעלות ארצה מיד בשנת 1948, עם קום המדינה. אולם אז שמע אבא שלי מפי העולים הראשונים שהגיעו לארץ, כי המצב הכלכלי כאן קשה. אין עבודה לעולים החדשים, אין אוכל מספק לכולם, והוא דאג. במקביל, גילו אז בצרפת כי אמא שלי מיילדת טובה. במושגים של היום אולי היא תיחשב פרימיטיבית, אבל היא הייתה מיומנת וטובה במקצועה, ובקשו ממנה לבוא לעבוד בבית חולים".

המלחמה נגמרה, השנאה לא

כך נשארו בני משפחת בן סימון בצרפת, עד שהחליטו לשוב למרוקו. "כשחזרנו לעיר מגורינו אוג'דא, ראינו ששני הבתים שהיו לנו, ושתי החנויות שהיו לאבא שלי, נלקחו על ידי הערבים. לאבא שלי סכום כסף גדול בארנק, וגם הוא נגנב על ידם. האווירה בעיר השתנתה לחלוטין: רוב היהודים ברחו ממרוקו, הגרמנים אומנם עזבו, אך השנאה שלהם נשארה... הכלכלה הייתה ירושה והזעם של התושבים הופנה כלפי היהודים. ויותר מהכול, השמועות מארץ ישראל בה קמה מדינה יהודית, התסיסו את הרוחות עוד יותר, וחשנו פחד גלוי ומתח. היו לנו הרפתקאות לא נעימות. בכל תקופה בה אירעו מלחמות בארץ ישראל, גברה השנאה במרוקו, והאלימות כלפינו התחזקה".

חיים נאנח: "אני זוכר יום אחד כשיצאנו מהבית, ראיתי ילדה יהודייה שנסעה באופניים. לימים, הכרתי את אביה בארץ כשהוא עבד יחד איתי במדפיס הממשלתי. באמצע שהיא נסעה ברחוב העיר, הגיע ערבי ודקר אותה בגב. הוא אפילו לא הסתתר מפנינו, כולנו ראינו, אבל אף אחד לא יכול היה להתקרב לערבי ההוא מרוב פחד. דקר אותה, והלך. וכשבאה המשטרה וראתה שמדובר בילדה יהודייה, השוטרים אפילו לא שאלו אותנו מה ראינו ולא התייחסו. התיק נסגר ללא כל טיפול בפוגע. עד היום אני זוכר את זה כסיוט בלתי נשכח. היא הייתה ממש ילדה קטנה ונרצחה בכזו אכזריות. ה' ייקום דמה.

והייתה גם התפרעות עזה במיוחד, בה הגיעו ערבים משולהבים לדם אפילו לבית הספר שבו למדנו. "הייתי תלמיד חרוץ". מעיר חיים בחיוך קטן, "התחבאנו בבית הספר במשך שבוע שלם ומי שלא הצליח להתחבא, נהרג. לא פעם נאלץ אבא שלי להתחבא בשעת הפרעות מתחת לדלפק, והיו שמים עליו בגדים כדי שלא יתגלה. בבית היינו מחכים לו שעות, ומקווים שתגיע איזו עז לחנות ותציל את המצב... לפעמים ניסו קבוצות של ערבים להתפרץ למלאח, שכונת היהודים, והסכנה הייתה גדולה מאד.

"בשלב הזה התחלנו להתייאש מהמצב במרוקו. אומנם הייתה תקופה שבה היה טוב יותר ביחסים עם הערבים, אבל כשהיו מלחמות בישראל ה'שכנים' המוסלמים התחילו לנקום בנו. הם רצחו והרביצו, ורדפו אותנו כל הזמן. היינו מפוחדים".

בגלל הכותל המערבי, בגלל התורה

משפחת בן סימון כבר מנתה עשרה ילדים, כאשר הם נפרדו ממרוקו: "עלינו לארץ ישראל בשנת 1955, ומאז ועד היום אנחנו זוכים לחיות כאן. בחרנו בארץ ישראל בגלל הכותל המערבי, בגלל התורה, ובגלל כל הדברים שאהבנו. במרוקו הרבינו להתפלל לבורא עולם וידענו שרק הוא יכול להציל אותנו. והנה, הוא זיכה אותנו לעלות לארץ הקודש. בשנים האלו הכותל המערבי היה בשליטת ירדן ולא יכולנו באמת להגיע עד אליו, ולמרות זאת, הכותל תמיד היה לנו בלב ובמחשבה. כשהיינו בירושלים הרגשנו כאילו אנחנו שם בכותל עצמו. ואז הגיעה שנת 1967, ובמהלך מלחמת ששת הימים הכותל המערבי שב לידי ישראל. מי היה מאמין? זו הייתה שמחה מיוחדת עבורנו להגיע לכותל המערבי.

"כשהגענו לכאן, שלחו אותנו למעברה בחרובית ליד מסמיה, שם עבדנו בכותנה וחקלאות. ומאז השתקענו והתבססנו בארץ ישראל.

היום, בגיל 81 בלי עין הרע, לחיים יש 6 ילדים, 15 נכדים וו-12 נינים כ"י, המתגוררים בירושלים ובאשדוד. הוא צוחק "לא הייתי פראייר, נכון?".

"השואה היתה חלק מהחיים שלי. אני מוגדר כניצול שואה ומקבל שילומים מגרמניה. קשה לי מאוד להיזכר בימים האלה, בהם נרצחו 6 מיליון יהודים. יהדות מרוקו היא חלק מהשואה. היינו ממש בין הפטיש לסדן. היינו מועמדים ללכת לאותם מחנות מוות כמו שהלכו כולם, אבל היה לנו נס משמים וניצלנו. אני שמח שסיפרתי לכם על נס ההצלה שלנו, כמו אבן ירדה לי מהלב".

כיום מתגורר חיים בבית האבות 'רוכלין' בירושלים שנמצא בחסות משרד הרווחה. "אני תמיד ניגנתי כאן. אני מנגן על גיטרה, מפוחית, חליל, אורגן... למדתי לבד לנגן. כבר בגיל 17 הייתי מנגן יחד עם אחי ועשינו להקה משלנו, ומסביב כולם היו רוקדים ושרים. גם פה בבית האבות הייתי מנגן לחברים פעמים רבות. גם במימונה הביאו לנו פה נגנים ועשינו שמח. גדלתי על זה, גדלתי על שמחה. כשאדם שמח, השמחה נשארת לו בגוף, בלב. ולכן אני נראה פחות מהגיל שלי. זה בגלל שמחת החיים."