סיון רהב מאיר: 6 עובדות על השואה שצריך ללמוד, לדעת ולזכור

אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, כתב השבוע על המימונה: "בזמן חגיגות המימונה אצל סבתא שלי, אחד הנכדים סגר לרגע אחד את דלת הבית שלה. סבתא קפצה מיד ואמרה: 'לא סוגרים את הדלת'. אמא פתחה מיד שוב את הדלת לרווחה. העניין הוא שסבתא שלי כבר לא מדברת הרבה. היא לגמרי סיעודית וקשה להוציא ממנה מילים – עד שסוגרים את דלת ביתה.

"תיארתי כאן רגע אחד קטן, אבל יש בו הרבה כדי להבין את העדה המרוקאית, שהיום הוא יום חגה. הרי כמות האוכל במקרר של הסבתא המרוקאית שלי היא לא דבר סביר, שלא לדבר על כמות המקררים. שנים שלא הבנתי את הדבר הזה, אבל היה משפט אחד שחזר על עצמו: 'אולי מישהו יבוא'.

"יש בתים שבהם אורחים בלתי צפויים הם אסון, אבל אני גדלתי למציאות שבה זה הפוך לגמרי – אין זמן שאיננו מתאים לאירוח. גדלתי על זה שבית מלא הוא מתכון לשמחה.

"ככל שהזמן חולף זה הולך ומתמעט. דלתות נסגרות, ואנשים כבר לא מגיעים ללא הזמנה. אבל ערב אחד בשנה, אנו זוכים להתבונן במשפחות שכל כך שמחות על זה שאנשים פשוט מגיעים. ובכל פעם כשאני חושב על כמה סבתא שלי זקנה, אני מפחד. כי העולם הזה חייב אנשים שנזעקים כשדלת ביתם נסגרת. כי זה מצב תודעתי. זו דרך חיים. הלוואי שאזכה להמשיך זאת גם בבית שלי. תרבחו ותסעדו".

עכשיו זה הזמן

אנחנו אחרי הפסח ואחרי הסגרים. הבטחנו לעצמנו המון בשנה הזו, אבל זו לא חוכמה להבטיח כשהכול סגור. החוכמה היא ליישם כשהכול פתוח. בואו נדבר, למשל, על היחס בין הבית לבין העולם שבחוץ. כמה התרפקנו על השבתות והחגים ביחד, וגם על ימי חול שבהם כל בני הבית לא מתרוצצים לכל עבר, אלא מדברים, משחקים, חיים זה לצד זה. עכשיו, כשמותר לצאת, האם נדע לאזן?

כמה דיברנו על האוכל הביתי. על כך שלא צריך לאכול כל הזמן בחוץ, מזון מתועש ורווי שומן ומלח. האם נזכור זאת כעת, כשאפשר שוב לצאת ולאכול הכול בחוץ?

עוד דוגמה: האירועים והשמחות שלנו. כמה פעמים שמענו משפטים כמו "חסכנו עשרות אלפי שקלים ועשינו בר מצווה כל כך אמיתית ויפה, בלי להזמין אנשים שאנחנו בעצם לא רוצים שיבואו, והם בעצם לא רוצים שנזמין אותם". או למשל: "הלוואי ונמשיך עם חתונות קטנות, שפויות, שמחות. האם יהיה לנו אומץ?".

זו בדיוק השאלה. האם יהיה לנו אומץ, האם נזכור, האם נשתנה. האם סתם "נחזור לשגרה", או נבין שלא עברנו את כל השנה הזו רק כדי לחזור בדיוק לאותו המצב. עכשיו זה הזמן, וזה תלוי בנו. פסח הסתיים. האם נצא מעבדות לחירות?

על נעורים, אמונה ודור שני לשואה

ערב יום השואה, מאות בנות ראיינו ביחד איתי בסדנת "נפגשות" את חוקרת השואה, ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין. הנה חלק מהדברים שאמרה:

• על נעורים בשואה: "זכיתי להוציא לאור את היומן של הנערה רבקה ליפשיץ, עשרות שנים אחרי שנכתב. הנערה רבקה כתבה לעצמה בגטו: 'את התוכן של חיי לא אוכל לשנות, אבל את המנגינה, את המנגינה אוכל לשנות!'. זה מסר יפה גם לנו היום. זה משפט חשוב. לפעמים קורים דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, אבל אנחנו יכולים לקבוע מה הגישה, מה האווירה, מה המנגינה".
• על אמונה בשואה: "גם דוד המלך פנה לאלוקים בספר תהלים ואמר: 'אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?'. זה טבעי מאוד לשאול שאלות קשות. לפעמים לא לשאול שאלות קשות זוהי אדישות. כיהודים מאמינים, אנחנו נשארים לפעמים עם סימן שאלה. יש הבדל בין שאלות שמפנים אל הקדוש ברוך הוא, לבין שאלות ששואלים עליו, ממקום יותר זר ומנוכר. וגם: השואה מעלה תהיות לא רק עליו, אלא גם עלינו. אלי ויזל אמר פעם: אתה שואל איפה אלוקים היה בשואה, ואני שואל איפה האדם היה בשואה".
• על הדור השני לשואה: "אתן צריכות להבין, אחרי השואה גדל פה דור בלי סבא וסבתא. אנחנו היינו הולכים בשבתות לנשים מבוגרות מהשכונה, רק כדי להרגיש שיש לנו סבתא. אימצנו סבתות. כשלאמא שלי נולד נכד וקראו לה בפעם הראשונה סבתא – התרגשנו נורא. שלושה דורות, ארבעה דורות, זה דבר שהיום נחשב מובן מאליו. אין לכן מושג איזו זכות זו, לבנות מחדש שושלת יהודית".

6 עובדות

רגש זה לא מספיק. אנחנו מקבלים היום, ביום השואה, מנות גדושות של רגש, של סיפורים וזיכרונות ודמעות, אבל לדעתי חייבים להוסיף גם עובדות קרות ויבשות. הנה רשימה שהכין פרופסור יוסף בן-שלמה. 6 עובדות היסטוריות שצריך לדעת ולשנן, כדי להבין למה השואה הייתה אירוע כה יוצא דופן:

1. "יודנריין" – לראשונה בתולדות העמים ממשלה שאפה להשמדה מוחלטת של עם אחר, שרובו כלל לא חי בשטחה. המטרה לא הייתה לגרשו מטריטוריה מסוימת, אלא למחוק אותו לחלוטין מכל העולם כולו. במסמכים הנאציים על מספר היהודים בעולם, שיש להשמיד, ספרו גם את הקהילה הקטנטנה של 200 יהודי אלבניה.
2. אין מתנגדים – בוועידת ואנזה הוחלט פה אחד על יישום "הפתרון הסופי", בלי הערת התנגדות אחת. פורום נרחב, מכובד ופומבי מקבל את ההחלטה, ואף אחד לא קם.
3. הגרמנים פועלים נגד האינטרס שלהם – גרמניה הלכה והפסידה במלחמת העולם השנייה, אבל פעלה באופן לא רציונלי: במקום להשקיע רק בלחימה עצמה, הגרמנים המשיכו "לבזבז" אנרגיה על מפעל ההשמדה של היהודים.
4. הם לא היו משוגעים – הרוצחים היו אנשי משפחה, בעלי מקצועות, משכילים ושפויים. מיליוני אנשים רגילים, מן השורה, לא ראו בעיה לקחת חלק בפרויקט ההשמדה הענק הזה.
5. המחנות לא הופצצו – מפעלי ההרג המשיכו לפעול בלי שמישהו מבחוץ יפסיק זאת, בלי שצבא בעלות הברית יתערב, בעוד שמפעלי תחמושת כן הופצצו.
6. אין בחירה – בניגוד לגזירות ורדיפות אחרות, כאן לא הייתה ליהודים אפשרות להינצל על ידי שיתוף פעולה עם האויב, גירוש או המרת דת. המוות היה האופציה היחידה שציפתה להם.

מול הכחשת שואה, מול בורות ושכחה, מול טענות שזה בכלל לא היה אירוע ייחודי או אירוע אנטי-יהודי – כדאי לזכור. חובה לזכור.