אפרת ברזל: כמה זמן אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות ב"הכל בסדר, תודה ה'"

תגידי, הכל בסדר? "כן, כן, הכל בסדר, תודה ה'".

יש רגעים כאלה שהכל בסדר.

את לא צמאה ולא רעבה, לא כואב כלום, אין מה לדאוג, מתענגת על בורא עולם ובריאתו.

כמה זמן יעבור מהרגע שבו נרגיש את השקט הרגוע הזה של: הכל בסדר? "כן כן, הכל בסדר, תודה ה'", עד שנידרש אל המשימה הבאה המחייבת שלנו, זו שמישהו אחר ידרוש או אנחנו נייצר מתוך עצמנו?

עמדתי בתפילת שמונה עשרה של שביעי של פסח, כן אני עוד שם.

לא כל יום פותחים עבורי את הים. אני נטועה עדיין חזק חזק בחייב אדם לראות את עצמו, נטועה חזק גם ב"והגדת לבנך". שני אלה.

בכלל, פסח עוד מוסר בי סימנים; ארון ריק במטבח שמבהיק מלובן, ואני מניחה בו בחזרה, אט אט, מגבות ידיים של יום חול, מקלפת עוד זנב של נייר סלוטייפ שציין בקנאות גבול, מדבקת "מכור לגוי" שלא משאירה סימנים אחרי שהיא יורדת.

רגע.

עמדתי בשחרית של שביעי של פסח, בבוקר אחרי שהים נסגר, ולא יכולתי להפסיק לדמיין את הגלים משני הצדדים שבים אחד אל השני, לי כל גל נושא מזכרת, תנועת עוצמה של מים שאפשרה לעם שלם לעבור.

שקט שאחרי הסגירה, הלם שעברנו והם טבעו, שקט אחרי הרעש של הבריחה.

שקט של לשבת רגע ולשאול הכל בסדר? זהו?

כן, כן, הכל בסדר, תודה ה'.

עמדתי שם בתפילה וניסיתי להיות עוד רגע ב "חצינו זאת".

כמה זמן אנחנו באמת מרשות לעצמנו לשהות בהכל בסדר, תודה ה'.

כמה שניות אנחנו צריכות כדי לצאת מתחושת ההודיה.

חבל.

ועד שאנחנו מתחילות לייצר בתוכנו את הדאגה הבאה, את ה-to do הבא, הבה נתקתקה, מה עוד צריך לעשות, מי תיכף יקרא לי, מי יגיד שהוא רעב.

עמדתי בשבת שביעי של פסח בתפילה, שחרית של שבת. זו התפילה שאני הכי אוהבת, שבת בבוקר יום יפה, הראש שלי נקי ממסמכי וורד וממידע אלקטרוני כבר יותר מ-12 שעות של ניקיון, פינוי הפסולת מהמח והצפתו רק בדברי תורה, תהליך שנותן ברכה מיוחדת מיוצר האדם לשקט של יש פלטה והאוכל מוכן, אין לך הרבה מה לעשות, רק ליהנות מהכל בסדר, תודה ה'.

עמדתי שם בשקט והקשבתי.

מי, מי זה יהיה הבא בתור הזה שיגיד אני רעב, מתי קידוש, לשים ניילון או בלי ניילון?

מי זו, מי זו תהיה המחשבה הזו שתבוא בי ותגיד, "קדימה, קדימה, מה זה נראה לך, שמונה עשרה של יום כיפור? מספיק, לכי לדבר הבא, תתחילי להעביר סלטים לצלחות הגשה".

כמה אנחנו מרשות לעצמנו לשהות ב"הכל בסדר-תודה ה'".

הרבה יותר קשה לפעמים להיות שם מאשר לחיות בהרגל שלנו, זה שמזכיר את ביצוע המשימה הבאה.

כמה קשה להחזיק ב"הכל בסדר תודה ה'" רק עוד שניה אחת ודי.

הלכתי לרופאת שיניים.

ד"ר גפן, צעירה יחסית. "כואב לי כאן", הראיתי לה, "ממש כאן", הצבעתי לה.

"אני לא רואה כלום, אבל בואי נעשה צילום". יצאו/חזרו, צילמו.

"גם עכשיו, אחרי הצילום, אני לא רואה כלום. הכל בסדר, אולי נתקע שם פשוט מזון, הכל בסדר".

הצעתי שאולי זה חור, "הכל בסדר", היא אמרה. אולי טיפול שורש? "הכל בסדר", היא אמרה. צחצחי עם החומר הזה והזה. הכל בסדר, תודה ה'.

והימים עברו וד"ר גפן צדקה. צריך אומץ להיות רופאה צעירה ולהגיד שהכל בסדר.

 לפעמים דווקא לראות שאין בעיה, זו גדולה.

ואז, כשחזרתי משם, היתה שיחת טלפון. מישהי ממש העליבה אותי, ונעלבתי, וזה גם היה בסדר, כי לאור מה שהיא אמרה, הייתי אמורה לפתח עלבון, ופיתחתי אותו, וגם זה בסדר, תודה ה', הרי העסקה כאן היא שבני אדם אנחנו, מערכת רגשית פועמת בנו.

אני עוד בהגדת לבנך.

אבל בגלל שאני בת, אז והגדת לבתך, אבל לא לבת שלי אלא לעצמי, לבת שבתוכי. אולי והגדת לבנך, אני עוד בלילה ההוא, זה בין היתר להגיד לילדה הזו שבתוכך, גם היא שלך, זו שהצמיחה אותך, זו שהיתה איתך שם כל הזמן ולא עזבה לרגע.

 שאלתי את עצמי את השאלה המפורסמת, מה הייתי הכי רוצה להגיד לה, לאפרת הקטנה, לו הייתי פוגשת אותה היום.

הייתי מרימה אותה על הידיים, נותנת נשיקה במצח ואומרת לה, "מה את פוחדת כל כך, תירגעי, הכל בסדר, תודה ה'".