ילדים מתבגרים: מה קורה לנו, ומה קורה להם?

בהתמודדות עם ילד מתבגר, במקרים רבים אנחנו נכנס להיסטריה או לייאוש, והסיבה - הם כל כך לא צפויים, המתבגרים האלה, ולכן כל תופעה חדשה מכניסה אותנו לסערה...

הפתרון, כרגיל, מתחיל בהתבוננות.

1. מה קורה לנו? כאשר ילד מפתיע אותנו עם משהו חדש, לדוגמא תספורת "מארינס"... מייד עולים בנו רגשות. איזה רגשות? בכל אחד עולים רגשות אחרים. יכול להיות חוסר אונים - אין לי השפעה עליו ואני לא יכול לשנות את המצב, או פחד - מה יהיה עם הילד וכדומה, או פחד מפדיחות – בושות - מה יגידו שכנים / משפחה... רגשות אשמה - לא חינכתי טוב / לא הצבתי גבולות / לא נתתי מספיק אהבה, וייתכנו עוד הרבה רגשות.

אם רק נראה את הרגשות שעולים, כבר ירדו אחוזים משמעותיים מהדרמה, כי נזהה שאלו רגשות שלנו, שההפתעה של הילד רק היוותה טריגר לחוות אותם.

אם נסכם, אז קודם כל לפני שנגיב לילד/ה, נתבונן פנימה ונזהה את הרגשות שעולים בנו, וניתן להם מקום - הכלה. כן, גם אנחנו ה"מבוגרים" צריכים הכלה! (ויש עוד עבודה לעשות עם הרגשות שלנו, אך על זאת במאמר אחר בעה"י).

2. מה קורה לו/לה?

כל ילד חווה פחדים בילדותו.

אחד הפחדים המרכזיים, עם סימן שאלה גדול, הוא - "האם העולם הוא מקום בטוח בשבילי?".

כאשר ישנם מקרים כגון גירושין, או פטירה של קרוב משפחה ובפרט הורה, הרי שהפחד הזה מתגבר עשרות מונים, ולעיתים אף יגרום להתפתחות של חרדה ו/או דכאון.

כאשר הילד מרגיש את הפחד או החרדה הזאת, לרוב איננו מודע לרגש ולחשש שהוא חושש, ואם היה מודע והיה מדבר עם אבא או אמא או כל בוגר אחר והיו נותנים לו מענה פשוט של הכלה לרגש וחיזוק לדבר הברור מאליו, כביכול, שאני פה בשבילך, ולא משנה מה יקרה - אני איתך! החרדה היתה מאבדת אחוזים ניכרים מעוצמתה, וממילא הסימפטומים היו בהתאם.

אז איך זה קשור?

פשוט מאוד - כאשר הילד/ה חוצה איזשהו גבול ומפתיע אותנו, הוא בעצם אומר לעצמו כך: אם יאבדו עשתונות, אז העולם באמת לא מספיק יציב ואין לי על מי לסמוך, והמסקנות רבות - אף אחד לא באמת אוהב אותי / אף אחד לא באמת מעוניין בי. ועוד ועוד. וההשלכות: אני אעשה מה שבא לי, וזהו!

אך אם הוא רואה שלא מאבדים עשתונות ולא נבהלים מדי, ואף מוכנים להכיל ולקבל את ה"הפתעה" הלא כל כך נחמדה, אז הוא קולט – אוקיי, העולם סביבי יציב בסך הכל, ובמקרה הטוב הוא אף יגלה שיש על מי לסמוך בהחלט. והמסקנות: יש מי שאוהב אותי ויש מי שמעוניין בי...

וההשלכות: לעתים נראה מיד שהוא מתחיל שינוי חזרה לטובה, ולפעמים נראה המשך לתופעות וניסיון לחצות עוד גבולות וליצור עוד הפתעות, ולמה? כדי להיות בטוח בכל זאת ב-100% שלא משנה מה יקרה, העולם לא יתמוטט על ראשי!

אם נסכם את האמור, הרי שכל הדאגות שיתעוררו לנו כאשר עולות תופעות למיניהם אצל ילדנו, או כאשר קיבלנו איזה תשובה מאבחון כזה או אחר אשר מטרידה את שנתנו, אזי יש לנו לפעול בשני שלבים – האחד, להתבונן איזה רגש עולה בנו, ולזהותולהסכים שזה הרגש שלנו, גם בלי קשר לסיטואציה! ולתת לעצמנו מענה כמו לילד, שזה אומר לדבר על הרגש ולהכיל אותו, ולהבין ש"לא מתים מרגש".

השלב השני הוא לברר, אם ניתן - עם הילד, ואם לא – לבד, מה הרגשות שמניעים את הילד שלנו. לנסות לגלות את זה מתוך רצון כן רק להבין ולקבל ולהכיל את הרגש שלו - לא שיפוטי, לא מתנשא ולא כועס, בדיוק כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי עם השיגיונות שלי. אם נזכה להקשיב ולזהות את הרגש שלו ולא להתנגד אליו, אלא לקבל את הרגש ולהכיל אותו, זאת תהיה העזרה הגדולה ביותר שהילדים שלנו יכולים לקבל.

למותר לציין שהאמור הוא נקודה מתוך נקודות רבות, שחשוב וכדאי ללמוד עליהם, כאשר יש לנו התמודדות עם מתבגר. אך בהחלט יש בדברים כדי ליישר הדורים ולקרב ניצים כאשר כבר לא תהיה מלחמה של רגשות מול רגשות. כי כבר עברנו למקום בוגר, שמוכן לקבל רגשות ולא להיבהל או להתבלבל מהם.

בהצלחה.

משה קליין הוא תומך אישי ומקדם נוער ומבוגרים. לתגובות mosheklein9@gmail.com