חולשה היא לא חיסרון בזוגיות. היא הזמנה לקשר של אמת

"אתה צודק שאתה לא צריך להיות בתוך זוגיות שיש בה זלזול וחוסר כבוד, אבל האם אתה יכול לראות שיש מקום בנפש שלך שמרגיש שהוא חייב להרגיש מקום כזה?", שאלתי את נועם.

"למה שארצה שמישהו יזלזל בי? בואי תראי איזה כבוד עושים לי בעבודה, אני כמו מלך בין החברים. זה רק איתה, זה מה שהיא למדה בבית שלה, ככה גם אמא שלה מדברת לאבא שלה, אז גם היא מדברת אלי ככה", הגיב נועם בכעס.

"על פניו, נראה שהחלק של הכבוד והיחס המכבד כלפיך חשוב לך מאוד, והראייה לכך - שכולם מכבדים אותך. רק בד' אמותיך עם אשתך וילדיך לפעמים אתה חווה זלזול?", המשכתי לשאול.

"נכון, כי ככה הילדים למדו, וחיקו אותה", המשיך לכעוס.

לנפש שלנו יש מנגנון שמייצר שחזור רגשי, ועד שלא תהיה התמודדות עמוקה שורשית ונכונה עם הדבר עצמו, אנחנו נפגוש את אותה חוויה נפשית שוב ושוב, בכל מיני זירות ומעגלים שונים בחיינו.

נחלק את הבנת השורש למס' שלבים.

שלבראשון - הבנה וקבלה שהבעיה היא אצלי (ומכאן גם היכולת לפתור אותה): צריך לקבל ולהשלים, שאם אני פוגש חוויה רגשית מסוימת כלפי (חוסר כבוד, זלזול, ניצול) - עלי להבין, שהדבר, באופן לא מודע, מיוצר דרכי, ועל כן הוא בא מולי.

אם לא הייתי פוגש זלזול מהאישה ומהילדים, אז ייתכן שהייתי פוגש את זה מהבוס או מחבר.

כל עוד לא אבין שזה אצלי, ואמשיך להאשים את הסיטואציה / הסביבה / האנשים - לא אוכל לטפל בשורש הבעיה.

שלבשני - זה נוצר לרוב מטראומה נפשית, שנמצאת בזיכרון השכלי או הנפשי. סביר להניח שיש למקום הזה שורש בילדות.  ישנם מקרים שילד יחווה טראומה בגיל צעיר מאוד מאוד, כשעדיין אין זיכרון קוגניטיבי, אך לנפש, יש זיכרון משל עצמה. יש לדעת שגם אם לא נזהה את המקור, נוכל עדיין לטפל בבעיה.

שלבשלישי - הרגשת זכות הקיום: כולנו נולדים עם תחושת חסר, ריק קיומי מפחיד וגדול. אנחנו לא מצליחים להתמודד איתו. רוב האנשים לא מסוגלים להכיל את הריק הזה, ולכן ברגע שהם מרגישים את זה, הם מסגלים דרך התמודדות של בריחה, ניתוק רגשי והאשמת הסביבה - כלומר הבעיה לא ממני, אלא הם אלה שגורמים לי להרגיש כך.

שלברביעי - התפתחות המנגנון החולה בנפש: ילד קטן חווה את תחושת הריק הקיומי (זה יכול לבוא לידי ביטוי כשהילד פוגש עצב, דכדוך, פחד, בדידות), מה שמביא לפיתוח המנגנון הלא בריא: הילד מרגיש תחושת ריק, ואז או שהוריו לא מזהים זאת, או שהם נבהלים ולא מסוגלים להכיל את רגשות הילד (יתכן שאפילו יופנה כלפיו כעס או זלזול ברגשותיו).

שלב חמישי - כיוון שהוא לא מקבל מענה, חוויות של "ביחד" דרך הקשר עם המבוגרים בחייו, גדלה אצל הילד החרדה הקיומית, והוא ינסה בצורה עצמאית למצוא מקור הרגעה. הוא לומד להסתדר לבד, לא מביא את החולשות שלו ואת הרגשות שלו בצורה אותנטית.

הוא בעצם משתיק את עצמו.

האדם יכול להראות כאילו הוא איתך לגמרי, אבל יש בינך לבינו קיר. החרדה מייצרת חשדנות כלפי הסביבה, ומתוך זאת נוצר קיר.

פנימית, הילד יהיה במצוקה נפשית, כי בעצם, הוא לא למד להתמודד עם הריק הקיומי בצורה בריאה.

ואז הוא יתחיל לזעוק לעולם את המצוקה שלו החוצה, ויתחיל לאמץ כל מיני התנהגויות שליליות.

* * *

בכל פעם שנועם נתקל בתחושת מצוקה, הוא נכנע לחולשה ולתחושת הריק.

הוא מרגיש שהוא לא יכול באמת לקבל משמעות אמיתית לחיים.

הוא מבין בשכל שחשוב להיות מכובד ומוערך חברתית, והוא באמת גם יצר לעצמו תדמית כזו.

חיצונית, לא היתה לו בעיה להזין את זה בכל הקשרים השטחיים שלו בחיים. אבל בבית זה כבר לא עובד ככה.

בזה שהוא מאפשר למישהו להתייחס אליו בחוסר כבוד ובזלזול, הוא מביע את הכניעה שלו לחולשה, ביחד עם אמירה פנימית שאין לו ברירה, והוא חייב להזדהות עם המקום המסכן (בזה שהוא אומר לעצמו בנפש - תזלזלו בי).

הוא מרגיש מאופס כל כך, מרוקן וחסר אישיות, שהדרך היחידה שבה הוא יכול להרגיש הזדהות עם עצמו, היא להזדהות עם המקום הזה. זה כמו התמכרות לחולשה.

נועם לא מבין שהוא לא מוכן לוותר על זה. הוא לא מבין שהנפש הפגועה שלו חייבת את אשתו והילדים מזלזלים בו, כי זוהי ההזדהות שלו עם החולשה הקיומית. הוא רוצה להאמין, במקום תת מודע, שזה מה שהוא, והוא הרי לא יכול לוותר על הזהות שיצר לעצמו.

כי אם זה הוא, ככה מזולזל, אז יש לו קיום בתוך הממד הכי הרוס של החיים. שם הוא לפחות מצליח להרגיש קיים. מעבר לזה אין לו זכות קיום אמיתית.

הוא מרגיש שבזלזול שלהם, הם נותנים לו נפשית זכות קיום, ועל זה בעצם הוא לא מוכן לוותר.

שלבשישי- איך נפתרים מהמקום החולה ומאמצים מקום בריא?

בגלל שזה הרגל של שנים, שריק קיומי מקבל הקלה כשהוא מרגיש זלזול וחוסר כבוד, אז כשהוא מרגיש חולשה, הוא לא באמת מתמודד עם אתגרי המציאות. הוא הולך ונכנע לעצמו, חוזר לפתור את זה בלהיות מזולזל, נעזר באותו מקום שהוא מרגיש שנותן לו זכות קיום.

אבל אם הוא רוצה לעשות שינוי אמיתי בעצמו, שינוי עמוק ושורשי, מה שהוא צריך לעשות הוא צריך להגיד לעצמו בקשר שלו עם אשתו: נכון, אני חלש. עכשיו אני מרגיש רע ולא מאושר, אבל זה לא בגלל אשתי, אף אחד לא אשם בזה.

ברגע שהוא חושף את החולשה הזו ונותן לה מקום, מעמיד אותה על השולחן, הם יכולים להתחבר יחד למקום הזה, של התמודדות מול החולשה, ואז נוצר חיבור אמיתי.

החולשה הופכת ממשהו שעוצר אותו בחיים, למשהו שנותן לו מקפצה בחיים.

ברגע הזה של החולשה, אני לא אתבצר בתוך ההרגלים שלי (להתנתק, לברוח) אלא אפתח לזה שאני חלש, חסר אונים וריק, ואשתף את בן הזוג שלי. הביחד הזה יכול להוציא אותי מהחולשה.

קשר אמיתי הוא להבין שמתוך מקום החולשה אני מבינה שאני צריכה לצאת מעצמי ולהתחבר למישהו אחר. הנה, אני חלשה ואתה חלש, אז בוא נתחבר, והביחד שלנו נותן לנו כוח. זה מייצר קשר אמיתי.

זו נקודת התיקון.

אנחנו צריכים ללמוד את התנועה הנפשית הזאת, שחולשה היא הזמנה לקשר של אמת.

חנה דיין, M.A. hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן