10 ציטוטים מאלפים מהרב ישראל מאיר לאו על השואה, והאמונה למרות הכל

אילו היו מספרים ללולק בן השמונה שיום אחד יסעד על שולחנה של מלכת אנגליה, שינהל עם האפיפיור שיחה מתובלת ביידיש, שיאזין יחד עם קנצלר גרמניה – קנצלר גרמניה מכולם – לשיר “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח”, במנגינה של חסידות גור, ודאי לא היה מאמין. ואולי דווקא כן. כי לולק, הילד הצעיר ביותר ששרד את מחנה הריכוז בוכנוולד, היה רגיל לניסים. הוא שרד בזכות שרשרת של ניסים: אימו הדפה אותו אל זרועות אחיו רגע לפני שנלקחה אל מותה, אחיו הבריח אותו שוב ושוב, ממחנה למחנה, מקרון רכבת לקרון רכבת, שוב ושוב נתפס, עמד אל מול המוות – ושרד. ואחיו שרד יחד איתו, משמש לו אב ואם ומשפחה. יחד מילאו האחים אחר צוואת אביהם ועלו לארץ ישראל, ולולק-שרוליק-ישראל המשיך שושלת רבנות בת יותר מאלף שנה והיה לרב הראשי של ישראל – הרב ישראל מאיר לאו, אשר בשנת 2005 אף קיבל את פרס ישראל למפעל חיים, והוא מכהן אף כיו"ר מועצת 'יד ושם.

ליקטנו עבורכם מקבץ ציטוטים של הרב לאו על השואה, האמונה, והתקומה:

1. "אף פעם לא עלו בך מחשבות?", שאל המראיין, וביקש: "ספר לי על השאלות והספקות". השיב הרב לאו מדם ליבו: "דוד המלך אומר: 'מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך'. 'מעשיך' אלו הדברים הגלויים לעין: לילה, בוקר, שמש, ירח, כוכבים, מצולות הים. דוד המלך אומר: 'מעשיך' - גדלו ממני, ועל אחת כמה וכמה ש'מחשבותיך' – גדלו מבינתי. התשובה לשאלה 'למה'. צדיק ורע לו רשע וטוב לו', 'מדוע דרך רשעים צלחה', 'למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו', 'אלה התינוקות מה חטאו', וכן הלאה. יש לכל דבר הסבר. הרבה דברים אני יכול לומר על זה. ספרים שלמים שנתחברו על זה, בנוסף לספר איוב, אבל אני אתן לך תשובה פרקטית. תשובה מעשית לגבי השואה. מה האלטרנטיבה? לתת את הניצחון בידי הרוצחים או לתת את הניצחון בידי הקרבנות שלהם? אם אתה מפנה עורף לאלוקי ישראל כי אתה כועס, לא שבת, לא חגים, לא טלית, לא תפילין, לא, לא, לא, אני כועס. וכמוך תהיה גם רעייתך וילדיך – אז נתת את המפתח של הניצחון לאלו שרצו להשמיד את היהודים, ולא רק את היהודים כמושג, אלא גם את היהדות. "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". אני החלטתי שלא מגיע להם הניצחון, לרוצחים של אבא ואמא שלי ושל אחי בן ה-13. הניצחון מגיע לאבא ואמא שלי, בזה שהם יודעים שהנכדים שלהם חיים בארץ ישראל. כל הנכדים שלי, הנינים שלהם, חיים בארץ, ועם ישראל חי, והשושלת נמשכת, ויש בנים שהוסמכו לרבנות דור 39, בגימטריה ט"ל, וזהו טל התחייה". (ראיון לערוץ אורות).

2. "אתה יהודי אופטימי בטירוף", אמר המראיין בתדהמה, וזו תשובתו המחוייכת של הרב לאו: "יש לי סיבות טובות. אני חי בניגוד לכל חוקי הטבע. 6 שנים בלי רופא, בלי חיסון, בתנאים תת אנושיים, קור אימים, כפור, רעב בלתי פוסק. אתה חולם על תפוח אדמה. מכות, על שום דבר. השפלה, והבדידות. אין אבא, אין אמא, אין אחים. עם כל זה, ובגיל כזה, ולצאת חי. זה לא סיבה להיות אופטימי?! יש עוד אדם בעולם שמגיע לו להיות אופטימי כמו שאני?! אחרי כזו ילדות להקים משפחה, אם מזה אפשר לצאת חי ולבנות עוד בית – שום סיבה לדיכאון". (ראיון לערוץ אורות).

"הניצחון מגיע לאבא ואמא שלי, לא לרוצחיהם". צפו בדבריו המרגשים של הרב לאו:

3. "שמי הוא ישראל מאיר לאו, אבל בבוכנוולד לא היה לי שם. הייתי מספר, רק מספר. המספר שלי היה 117030. רק מאוחר יותר גיליתי מי אני. אבי, הרב משה חיים לאו זצ"ל, נספה בטרבלינקה. הוא הורה לאחי, נפתלי לאו לביא, לשעבר הקונסול של ישראל בניו־יורק, שאם נס יקרה ואנחנו נשרוד, יש לנו רק מקום אחד ללכת אליו: ארץ ישראל. אבל אני לא שמעתי את שמו של אבי אפילו בבוכנוולד, ולא רק מאחי. זה היה ביום השחרור, 11 באפריל, 1945. כדורים שורקים, פצצות מהאוויר, אנחנו רצנו לשער, והייתה שם ערימה של גופות. הג'יפים של הצבא האמריקאי דהרו פנימה וקצין אחד עם אקדח ביד יצא מאחד הג'יפים והביט בגופות. זה היה הרב שכטר. פתאום הוא ראה אותי. הוא הבין שאני ילד יהודי. הוא לקח אותי בידיו ואמר לי ביידיש: 'מה שמך? מי אתה?' אמרתי: 'שמי לולק ממשפחת לאו'. הוא אמר לי מיד: 'האם אתה קשור לרב המפורסם מאוד, משה חיים לאו?' אמרתי: אני בנו, 'הוא היה אבי'. הקצין התחיל לבכות. ראיתי את הדמעות על לחייו, ואז הוא שאל אותי: 'בן כמה אתה, ילד שלי?' עניתי: 'מה זה משנה בן כמה אני? אני מבוגר יותר ממך. הוא שאל למה. הייתי אז בן פחות משמונה שנים. אמרתי לו: בגלל שכאשר אתה צוחק - אתה צוחק. כאשר אתה בוכה - אתה בוכה. שנים רבות שלא צחקתי ואני כבר לא בוכה. אז מי מבוגר יותר?' (בכנס השנתי של איפא"ק)

4. "חמישה שבועות לאחר השחרור חגגנו את חג השבועות, היום שבו התורה ניתנה לעם ישראל. מבוכנוולד הגענו לארץ ישראל. הפכתי לרב, בגלל שאבי אמר לאחי: אם הנס יקרה ואתם תשרדו, תזכור שאחיך הצעיר צריך להמשיך את השושלת. אבי היה הדור ה־37 של רבני המשפחה, ואני הייתי צריך להיות ה־38. עשיתי זאת. הייתי הרב הראשי של נתניה, ואז של תל-אביב, ואז של כל מדינת ישראל". (בכנס השנתי של איפא"ק)

5. "אני יודע שזו לא חובה אישית אלא לאומית. יש לכולנו חובה להמשיך את השושלת, שלא תתנתק. עלינו להתגבר על כל הבעיות שיש לנו, כאן ובישראל. עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד. לחיות יחד באחווה, ברעות, עלינו לעשות זאת. זה בידיים שלנו. היום, מחר, יחד. בואו נבנה גשרים כדי להמשיך להיות יחד. עם ישראל חי".

האם זכרונות הילדות מהשואה האיומה לא מעוררים אצלך ספקות באמונה, ועל איזה חלק בחיים שלך היית רוצה לוותר? ראיון מצמרר ומעצים עם הרב ישראל מאיר לאו. צפו בפרק מתוך "פגישה עם רוני קובן", המשודרת בכאן 11 ובדיגיטל:

"הייתה שם דודה, אחות של האמא, לריסה שמה, שאמרה לו ברוסית: 'ולדיק, אתה יודע מי האיש שבא לבקר אותנו? זה הרב הראשי לישראל. אתה יודע, כשהוא היה בגילך גם לו לא היו אבא ואמא, כמוך עכשיו, והוא בא לישראל והוא היום הרב של כל המדינה'. הילד הביט בי ואני הבטתי בו, והיא המשיכה: 'אז אתה רואה, ולדיק? אם רק תרצה, יש לך עתיד ותהיה אדם גדול, אתה לא לבד'. זה מסוג הרגעים שאתה לא שוכח".

"כמה שנים אחר כך עשיתי בר מצווה לאלף יתומים בכותל ומישהו עלה לבמה לקבל ממני תפילין, טפח לי ככה על השכם ואמר: אני ולדיק קושנירוב — ועברה בי צמרמורת. והנה עכשיו, אחרי הרבה שנים, טלפון. הוא התקשר לספר שהוא מתחתן, ושאל אם אוכל לחתן אותו, שהוא מקווה שאני פנוי בשבילו. אמרתי לו, אני בשבילך פנוי תמיד. ניפגש מתחת לחופה שלך לפני ראש השנה, אני אגיד 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה', ולדברים תהיה משמעות גדולה".

לפני 68 שנים שמעה מרים ליבר, ילד בן 8 במחנה הריכוז בוכנוולד שזועק מרעב, ומיד היא רצה להאכיל אותו. מרים היום בת 92, איבדה כבר את מאור עיניה, וכשקראו לה את ספרו האוטוביוגרפי של הרב לאו "אל תשלח ידך אל הנער", היא זיהתה לפתע את אותו ילד רעב - הרב לאו. צפו במפגש המרגש ביניהם:

8. הרב לאו מספר על אדם יקר ואציל נפש בשם פיודור, שהיה אף הוא אסיר בבוכנוואלד ועשה הכל כדי להציל את חייו: "מה הוא לא עשה בשבילי? הוא גנב כל יום מהגרמנים אוכל, גנב תפוחי אדמה. מחלוקי אבן עשה מדורה, ומצא איזה סיר ובישל לי כל יום מרק חם עם תפוחי אדמה. לא לעצמו. בלילה הוא ווידא שמתחת לכובע שלי יהיה מגן מצמר שהוא סרג עם מסרגה אחת שהוא גנב ממרתפי הגמסטאפו, ואת הצמר הוא לקח מגופתו של מת. הוא סרג לי מגן לאוזניים, וכל לילה הוא עבר לראות שהמגן על האוזניים לבוש עלי. כי כשיעירו אותנו למצעד הבוקר, עם מים קרים ששפכו עלינו, ויחייבו אותנו להוריד את הכובעים – לולק מוגן. האוזניים שלו לא יירקבו. לו – לא היה.

המראיין שאל את הרב לאו: "אתה ראית בשנים האלה אנשים ברגעים השפלים ביותר שלהם וברגעים הנעלים ביותר שלהם. איך ייתכן שהיו כאלה שסיכנו את עצמם, כמוהו, כמו פיודור. וכאלה שהגיעו לשפל המדרגה. איך אתה מסביר את זה, הרי כולנו בני אדם?!", ההשיב הרב לאו: "חכמינו זכרונם לברכה אמרו את זה ב-4 מילים: 'הכל צפוי והרשות נתונה'. זכות הבחירה ניתנה לכל בן אנוש. מי שבחר בדרך האייכמנית, ההימלרית – בחר בדרך ההיא. ומי שבחר בדרך הטובה, הנדיבה, האצילית – והיו רבים כאלה. זו בחירה של האדם. ולקצוות של הטוב והרע אין גבול".

9. עוד הוסיף הרב לאו ואמר: "לאור מה שקורה בארץ ואתה שומע ורואה - אתה מגיע למסקנה שבשביל למות יחד, לקחנו אליפות עולמית. אנחנו אלופים בלמות יחד. לחיות יחד – אפילו לא עשינו את הטירונות. אנחנו עוד לא זכאים אפילו לתג של טוראי ראשון, נאמר. אנחנו לא יודעים לחיות ביחד. אבל למות ביחד? אליפות העולם".

10. "איך חיים עם הדבר הזה וממשיכים להאמין?", שואל המראיין. הרב לאו משיב: "אני לא אבין את דרכי ההשגחה העליונה. אי אפשר להגיע למוחו ולליבו של בורא עולם ולהגיד ולהסביר ולפענח ולהצדיק, זה דברים פשוטים ביותר. אז איך חיים?", שואל הרב ומשיב מיד: "חיים מתוך אמונה שיש דברים נסתרים ממני, גבוהים ממני. זה לא בידינו. יש לי דברים שאני לא מבין. אני יודע מראש שאני לא מבין. ואני יודע מראש שאני לא אבין אותם. הם נפלאים מבינתי". 

לרכישת ספרו המומלץ של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך אל הנער" בהידברות שופס, לחצו כאן.