בנישואין צריך להתפשר, נכון. אבל איך עושים את זה בצורה נכונה?

אחד ממחוללי הבעיות הידועים והמוכרים במערכות יחסים הוא הניסיון להגיע לפשרה. אי אפשר בלי פשרות, ובזוגיות חובה לדעת לוותר, להתגמש ולנהוג לפנים משורת הדין. עם זאת, כאשר לא יודעים איך להגיע לפשרה בצורה נכונה, לפעמים נגרם יותר נזק מאשר תועלת.

נתחיל בכך שהנושא של "בין אדם לחברו" הוא נושא חשוב מאוד בכל תחומי החיים, ועל אחת כמה וכמה בזוגיות. במסכת גיטין דף נ"ח מספרת הגמרא על שוליית נגרים, שברשעותו נקט בתחבולות ובעורמה עד שהצליח לגרום לרבו - שלימדו את מלאכת הנגרות - לגרש את אשתו ולהסתבך בחוב גדול, והוא קם ונשא לאישה את אשת אדוניו לשעבר. אותו אדון הפך לעבד, והתלמיד לשעבר והאישה היו יושבים, אוכלים ושותים בעוד הוא משרת אותם. דמעות היו נושרות מעיני האדון ונופלות אל תוך הכוסות שמהן שתו, ובאותה שעה נגזר דינו של בית המקדש להיחרב.

על אותו סיפור כתב היעב"ץ בהגהות שמכאן לומדים שיש עוון שאינו מפורש בבירור בשום מקום, אך הוא חמור מאוד, אפילו יותר מעברות חמורות אחרות, עד כדי כך שמענישים את הרבים בגללו: מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך.

אין ספק שהתחשבות בזולת היא ערך עליון, ושאין שלום בית בלי פשרות והתגמשות. אלא שכמו בכל דבר אחד – גם כאן יש צורה ודרך. לעיתים לאנשים נראה שככל שבנישואין יש יותר ויתורים ופשרות – כך הם יותר טובים ואיכותיים. אפשר להבין את ההיגיון שבכך, אבל זה לא תמיד נכון. לא כל פשרה היא טובה ומקדמת, ולא כל ויתור הוא רצוי. ומדוע?

גם לוותר צריך לדעת

נסביר את הדבר באמצעות דוגמא. בעל מבקש מאשתו שלא ללכת השבת לאכול אצל הוריה. היא נעצבת ואומרת שהיא מאוד רוצה ללכת, וכאשר הוא רואה שהיא עצובה – הוא מוותר. הם הולכים להורים, הוא לא נהנה, ומתפתח בו מרמור; תמיד אני מוותר, הוא אומר לעצמו. למה? זה לא הוגן, חבל שלא עמדתי על שלי. הוא מתוסכל וכעוס, והדבר מתבטא בהתנהגות שלו – פניו חמוצות, הוא ממעט לשוחח עם אשתו ואולי גם מפזר כמה הערות עוקצניות.

במוצאי שבת אשתו אומרת לו: חבל שהלכנו. אם אתה עושה את זה בצורה כזו – לא צריך טובות, הייתי מעדיפה לא ללכת וזהו. הבעל מרגיש עוד יותר מתוסכל: לא רק שהוא ויתר למענה והסכים לעשות משהו שהוא לא רצה – היא בכלל לא מעריכה את זה, ודוחה את הנתינה שלו.

שניהם משלמים על הוויתור הזה מחיר של חמיצות, כעס ורוגז, משום שהוא לא נעשה בצורה נכונה. למעשה, הדבר שאליו צריך לכוון הוא פשרה, לא ויתור. פשרה משמעותה נתינת מענה לשני הצדדים בצורה טובה ובהסכמה.

פשרה טובה היא פשרה ששוכחים ממנה אחרי כמה דקות. לא מתעסקים בה, לא חושבים כל הזמן מי צודק, כמה ולמה. היא מרגיעה את הרוחות ומביאה שלווה. פשרה שלאחריה האדם ממשיך להפוך בדעתו, לחשוב שוב ושוב על מה שקרה, לומר לעצמו שהוא צודק ונעשה לו עוול, שלא שמעו את דבריו וכו' – היא פשרה גרועה וחסרת תועלת.

ואיך מגיעים לפשרה נכונה? פשרה טובה היא בעצם מה שנקרא "סיכון מחושב". האדם לוקח סיכון מסוים, בהנחה שהסיכוי הוא גדול יותר. לדוגמא, אומר הבעל לעצמו: נלך להורים שלה, וקיים סיכון שאני לא אהנה שם – כי אני לא מתחבר / כי אני מרגיש שאנחנו נמצאים שם יותר מדי / כי אני מעדיף סעודה שקטה וקטנה. הסיבה לא משנה. לעומת זאת, יש סיכוי גדול שאהנה, כי אשתי תהיה מרוצה ושמחה ועל כן האווירה תהיה טובה ואוהבת. חוץ מזה, אם אתפשר השבת – בשבת הבאה כנראה שאשתי תבוא לקראתי. הוא מבין שהסיכוי עולה על הסיכון, ושהחלקים הטובים גדולים מהחלקים הלא טובים. את החשבון הזה הוא אולי לא עושה ממש במודע, אבל זו החשיבה שמובילה אותו להתפשר ולוותר מבלי להרגיש מקופח.

אהבה התלויה בדבר

כאשר אנשים שומעים על החשבון הזה, הם נרתעים. מה זאת אומרת? אני מבטל את רצוני כי אני אוהב את אשתי, לא בגלל שיקול קטנוני שכזה. זוהי "אהבה שתלויה בדבר" – והרי אומרים חז"ל בפרקי אבות "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה". המטרה היא להגיע לאהבה שלא תלויה בשום דבר, שלא קשורה לשום שיקול ושום צורך – וכך היא תישאר חזקה ויציבה ולא תתבטל אף פעם.

נשמע אידיאלי, אבל למעשה זוהי טעות. המהר"ל מפראג מסביר שאהבה נכונה מורכבת משני הסוגים. אהבה שאינה תלויה בדבר היא זו שמחברת את בני הזוג מלכתחילה, אבל למעשה, בחיי היום-יום, יש הרבה יותר מקום לאהבה שכן תלויה בדבר. פרגון, עידוד, נתינה הדדית, רגישות – כל אלו יוצרים אהבה וחיבה ומפתחים רגשות חיוביים. אין מה להתבייש בכך. חז"ל אינם אומרים שאהבה שתלויה בדבר היא לא אהבה אמיתית. הם פשוט מצביעים על בעיה: אם בטל הדבר – בטלה האהבה.

כדי שלא תתבטל האהבה, על בני הזוג לשמור על ה"דבר", על מה שמחבר ביניהם. ילדים, תחביבים, שיחות מעניינות, ניהול הבית – כל אלו מחברים את בני הזוג. ככל שנתעמק יותר, נבסס את הדברים האלו ונטפח אותם – הם יהיו יציבים יותר, ואיתם גם הקשר שלנו. חשוב לחפש דברים משותפים ולהשקיע בהם, להעמיק אותם ובכך גם להעמיק את האהבה שתלויה בהם.

אי אפשר להימנע מאהבה שתלויה בדבר, וגם לא צריך. זהו סוג האהבה ששייך לחיי המעשה, וכאשר הדברים שהיא תלויה בהם הם טובים ואמיתיים – גם היא תהיה כזו.

החשיבה המוטעית שרק אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה אמיתית – מובילה פעמים רבות לבעיות בקשר. אחת מהן היא הבעיה שאיתה פתחנו: ויתור לא נכון. האדם מוותר על רצונותיו ומתעלם מצרכיו כדי להוכיח לעצמו שהאהבה שלו אינו תלויה בדבר, היא "אמיתית". הוא מוכן לוותר רק מתוך אהבה, ולא שום דבר מעבר. אלא שלתחזק אהבה כזאת, נעלה וחפה לחלוטין משיקולי אנוש, הוא דבר שלמעלה מכוחותינו. אותו אדם התעלם מהצרכים שלו, אבל הם לא באמת נעלמו. הם עדיין קיימים, והם לא באים על סיפוקם. הדבר גורם לו לצבור מרמור, תסכול ואכזבה. אנשים כאלו, לאחר זמן, בדרך כלל מגיעים לקיצוניות השניה – הם לא מוכנים להתפשר בכלל. הכול או לא כלום. הניסיון לימד אותם שפשרות לא עוזרות.

פשרות עוזרות מאוד, אם רק עושים אותן בדרך הנכונה, דרך "הסיכון המחושב". הזכרנו כבר את הסימן לכך שהפשרה מוצלחת – היא לא מטרידה לאחר מעשה. מרגע שהפשרה הושגה שני הצדדים ממשיכים הלאה, ולא עסוקים במחשבות של מי ויתר, מה קיבל יותר, מי צודק ומי טועה. פשרה טובה מביאה רוגע.

איך נגיע לפשרה טובה

כאשר אנו מנסים להשיג פשרה הוגנת, צריך לשים לב שכל אחד אכן מקבל את מה שחשוב לו. כאשר אדם מרגיש שצרכיו מקבלים מענה, קל לו לתת ולהעניק במקומות אחרים. אך כשהוא מרגיש מתוסכל ולא מסופק – קשה לו לתת מעצמו.

וכדי שנוכל להעניק לכל צד את צרכיו ואת מבוקשו בצורה מיטבית, חשוב שנזכור: מותר וצריך לומר מה אנחנו נותנים לשני, ומה אנחנו מבקשים שייתנו לנו. במסכת שבת (דף י, ב') כתוב ש"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו", ומפרש רש"י: "שמתוך כך יהא אוהבו". בזוגיות אין עניין של מתן בסתר, אנחנו לא מתביישים לקבל מבן הזוג שלנו. להיפך, אנחנו אמורים להישען זה על זה ולהזדקק איש לזולתו. זהו המצב הטבעי והרצוי. על כן אין סיבה לשתוק, וכדאי לומר בבירור מה נתנו לשני – וגם מה אנחנו רוצים לקבל.

ברור שלא נגיע לבן או בת הזוג שלנו עם פנקס חשבונות, אבל אמירה כמו "אני נותן, ומרגיש שהייתי רוצה גם לקבל" – היא אמירה בריאה ונכונה. לפעמים אנחנו מוותרים או מתפשרים על דברים שחשובים לנו, ואם לא נספר על כך – איך יוכלו בני הזוג להעריך את ההקרבה שלנו?

למה לא לדבר?

מדוע אנשים נרתעים מלדבר בבירור על תרומתם לזוגיות ועל הצרכים שלהם? להלן נמנה כמה סיבות עיקריות לדבר.

הסיבה הראשונה קשורה לנושא שכבר הרחבנו עליו – אהבה התלויה בדבר. פעמים רבות אנשים נמנעים מלומר בבירור מה הם נותנים ומה הם רוצים בגלל העניין הזה; יש להם מן חשש סמוי מה"תן וקח" שקיים בנישואין. הם מרגישים שזה מחושבן מדי, שזו אינה אהבה מוחלטת שלא תלויה בכלום. נכון, היינו רוצים אהבה בלתי תלויה, אבל מעל ליכולתנו לאהוב בצורה כזו כל הזמן. קודם הסברנו שלחיי היום-יום מתאימה אהבה שכן תלויה בדבר, אהבה שמחייבת את בני הזוג לטפח כל הזמן את הקשר, להתעניין בשני ולהעניק לו.

אהבה תלויה היא אהבה מחייבת, אהבה שלא מאפשרת לנו להיות אדישים ולהגיד שבכל מקרה יאהבו אותנו, ולא משנה מה נעשה ואיך נתנהג. אהבה כזו מחייבת אותנו לשפר את עצמנו למען הפרטנר שלנו, להיות רגישים וקשובים יותר, להתעניין ולדאוג.

במסכת שבת (דף קמ, ב') מספרת הגמרא שרב חסדא הסביר לבנותיו את ההנהגות המתאימות בנישואין, ודיבר איתן אפילו על ריח הפה ועל אכילה מנומסת, כדי שתהיינה אהובות על בעליהן ובבית תשרור אווירה של נועם והרמוניה. רב חסדא לא אמר שהוא ייקח לבנותיו חתנים שיאהבו אותן ויהי מה, לא משנה אם יש ריח או אין, או עושים דבר מה מעורר סלידה. הוא ידע שאהבה בלתי תלויה היא דבר חשוב שחובה שיעמוד בבסיס הנישואין, אבל יש גם מקום לאהבה מסוג אחר, אהבה שדווקא כן תלויה במעשים ובבחירות שלנו.

קל להכריז: "תאהבו אותי איך שאני!". אלא שצריך להיות ישרים עצמנו ולשאול: האם זה באמת "אני", או שאהבה הבלתי מותנית משמשת כתירוץ לכך שאנחנו לא רוצים להשתנות? אולי אנחנו מתחבאים מאחורי האמירה הזו כדי שלא יוכלו לבקש מאיתנו כלום?

האמירה הזו היא פעמים רבות פתח להתחמקות. במקום להבין שאכן נדרש ממנו להשתנות, האדם מתלונן שלא מקבלים אותו כמו שהוא, ובכך מפיל את האשמה על הצד השני. לא הוא הבעייתי, אלא בן הזוג, שמציב תנאים לאהבה.

הסיבה השנייה – ריצוי יתר. לפעמים אחד מבני הזוג להוט לרצות את השני. הוא נותן כל הזמן ולא מבקש לקבל בחזרה. לאט לאט הוא מרגיל את הצד השני לא להעניק לו, משום שהוא יצר מעין חוזה נישואים סמוי שאומר: אני נותן בכל מצב, לא משנה לי אם אקבל בחזרה. הנתינה שלי מובנת מאליה.

על החוזה הסמוי הזה משלמים שני הצדדים מחיר כבד. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהוא נותן ולא מקבל, שלא מעריכים אותו מספיק, האווירה הזוגית נעשית כבדה, ממורמרת ורעילה. לא נעים להיות ביחד, יש תחושה סמויה של רוגז הדדי ושל חוסר שביעות רצון.

יכול האדם לטעון "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". אם אני מעניק – אני אמור לקבל חזרה. אלא שזוהי טעות בתפיסה. בפסוק לא מדובר על המעשים, על הנתינה, אלא על הלבבות והרגשות – אלו שעומדים בבסיס הנתינה. כאשר אדם לא מתייחס לצרכים שלו ומזלזל בהם, כאשר הוא תופס את עצמו כמי שלא מגיע לו לבקש ולקבל – זוהי התחושה שעוברת לפרטנר.

סיבה שלישית – קצר בתקשורת. לפעמים אדם מוותר יותר מדי, בצורה לא נכונה, משום שהוא מאמין שהבקשה שלו תיתקל בתגובה שלילית, ועל כן מעדיף שלא לבקש בכלל. הוא מוכן לוותר על הצרכים שלו, העיקר שלא להיגרר לשיחה מתישה וחסרת תועלת.

כאשר יש לאדם תחושה כזאת, הדבר בדרך כלל מצביע על איזשהו קצר תקשורתי. לפעמים קורה שלבני זוג יש דינמיקה בעייתית בשיחות מהסוג הזה, ועל כן הן נידונות לכישלון. לפעמים האדם, במקום לבקש בפשטות, פוצח בהסברים ארוכים למה הבקשה שלו הגיונית, למה מגיע לו, מה הוא כן מקבל ולא מקבל, וכך הדבר נגרר לוויכוח מתיש. לפעמים, מבלי משים, הוא נוקט טון תוקפני ומכניס את בן הזוג לעמדת מגננה. כלומר – הבעיה לא נמצאת בבקשה עצמה, אלא בצורה שבה היא נעשתה.

כאשר יש לבני זוג קצר תקשורתי כזה, הם מגיעים למסקנה שהם פשוט לא מסוגלים להגיע להסכמה זה עם זה. זוהי טעות. הם מסוגלים להסכים ולהתפשר, אלא שהם לא יודעים כיצד לעשות זאת. הם פשוט צריכים ללמוד לתקשר בצורה נכונה.

פתרון בעיות – צעד אחרי צעד

סיכמנו, אם כן, שהצעד הראשון בפיתרון בעיות הוא לדבר באופן ברור על הצרכים שלנו ועל הצרכים של השני, על מה אנחנו נותנים ומה אנו מקבלים. הצעד הבא הוא לזכור שהצרכים שלנו ושל בן הזוג, הדעות, הגישות ודרכי המחשבה – אמורים לקבל משקל שווה לפי העניין, ואין מקום לומר "אני צודק, והוא/היא לא מבינים מה חשוב". נביא דוגמא שתמחיש את העניין באופן ברור: אישה מבקשת מבעלה להגיע מוקדם יותר מהעבודה מסיבה כלשהי. הבעל מסכים, אף על פי שיש לו עומס בעבודה. יש בתוכו ציפיה שהוא לא מספיק ערני אליה – שאשתו תעריך את המאמץ שעשה ותשמח ממנו. והנה, הוא מגיע הביתה, ונראה שאשתו בכלל לא מתרשמת ממה שעשה בשבילה, ולא אומרת לו על כך אף מילה טובה.

ומדוע? לא כי אשתו רעה חלילה, אלא כי היא פשוט לא מבינה. אם הוא היה אומר לה "זה קשה לי ודורש ממני מאמץ, אבל אני רוצה לעשות את זה בשבילך" – היא הייתה מעריכה ומבינה את הנתינה שלו. אלא שהוא לא אמר כלום, לא הסביר, ולכן אשתו תפסה את הדבר בתור ויתור פעוט ולא משמעותי שאין צורך להתפעל ממנו. הוא זה שיצר את הבעיה, והיה יכול בקלות למנוע אותה.

יתרה מכך – מותר לו גם להגיד שכמו שהוא עושה צעד לקראתה, גם הוא מבקש ממנה לעשות צעד ולבלות יותר זמן איתו, למשל, או כל דבר אחר. אין בכך שום חיסרון. החיסרון הוא להתמלא בתסכול ומרמור, ואחר כך לשלם את מחיר הריבית הרגשית המצטברת בעקבות צרכים שאינם זוכים למענה.

יתכן שאם הבעל יאמר זאת, אשתו תתרגז ותתפלא. סליחה, היא תגיד, מה זאת אומרת "להחזיר" לו? הוא בסך הכול ממלא את המחויבות שלו. הוא לא עושה לי טובה כשהוא מגיע הביתה מוקדם כדי להיות עם הילדים. זו המשפחה שלו! היא שופטת את המחויבויות שלו לפי סולם הערכים שלה, לפי המצפון וההיגיון שלה, ובעיניה נראה שבעלה חייב לחזור מוקדם מהעבודה. יתכן שהיא רגילה מבית הוריה שכך נוהגים, וזה נראה לה ערך בסיסי.

אולי היא צודקת, אבל למעשה אין זה משנה. היא פועלת לפי ההיגיון שלה, לא לפי מה שנקרא "היגיון השותפות". משמעותו של היגיון השותפות היא שלערכים ולחשיבה של בני הזוג מוענק משקל שווה. זה קשה, אבל משתלם, ומונע שיחות ארוכות ומתישות שבהן כל אחד מנסה להסביר ולשכנע את השני שהוא צודק, שיחות שבדרך כלל רק מרעות את המצב ופוגעות בשני הצדדים.

האישה צריכה להסתכל על התגובה של בעלה ממקום אחר, לנסות להיכנס לנעליו ולחשוב: אולי הוא חושב שכרגע הצורך הכלכלי דוחק יותר מהצורך להרחיב את הזמן המשפחתי שלנו ביחד? אולי יש לו תקופה קשה בעבודה ולכן הוא חושש להוריד שעות? אולי הוא מרגיש שהאווירה בבית לא נעימה ולכן אין לו חשק להגיע מוקדם?

הניסיון הזה, להבין מה השני חושב ומה האג'נדה שלו, לא נערך כדי לבדוק מי צודק, אלא כדי לראות שלכל אחד יש היגיון משלו. אין טעם להתווכח מה יותר נכון והיכן נמצאת האמת. זהו בזבוז זמן ואנרגיה. במקום זאת נפנים שלכל אחד יש את זווית הראיה שלו, ומנקודת ההנחה הזו – ניגש לפיתרון בצורה מעשית ויעילה.

כאשר היא מצוידת ב"היגיון השותפות", האישה מבינה את התגובה של בעלה. נכון, היא חושבת שלבוא מוקדם מהעבודה ולהיות עם הילדים זהו דבר מובן מאליו, אבל היא יודעת שבעלה מבין אחרת, והיא אינה מנסה לשנות אותו ואת החשיבה שלו. כעת הם יכולים להגיע לפשרה עניינית בצורה חיובית, במקום לנסות להוכיח שהדעה שלהם צודקת.

כאן אפשר להוסיף את דברי שלמה המלך בקהלת (א', י"ח) "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב". ככל שלאדם יש יותר דעות, וככל שהן יותר מוצקות ועיקשות – כך מתגבר הכאב שהוא חווה בחייו. עודף דעות משמעו חוסר גמישות, אי יכולת להשתנות ולוותר, וגמישות היא תכונה חשובה ביותר במערכת יחסים. רבותינו לימדו אותנו למצוא את שביל הזהב בכל דבר, וגם כאן צריך למצוא את דרך האמצע בין קלות דעת לבין קיבעון מחשבתי ואטימות. הרב דסלר מסביר שהמעביר על מידותיו הוא אדם שלא דבק יותר מדי בדעותיו, אדם שדעתו קלה במידה הנכונה.

(ובמאמר מוסגר – כאשר בן הזוג מוכן לעשות שינוי עבורנו, זִכְרוּ לעודד, לפרגן ולתגמל. כך השינוי יחזיק מעמד וייעשה ברוח טובה וברצון. חשוב שהצד השני יכיר בשינוי, יזכור להתפעל ולחזק ולא ייקח זאת כמובן מאליו, כדי לשמר את השינוי לאורך זמן ולהפוך אותו לחלק מהשגרה. אם לא זוכרים לעשות זאת, עלולה להצטבר מרירות רעילה בזוגיות. חשוב שנזכור – גם אם לא נראה לנו הגיוני לתגמל משהו שבעינינו הוא בסיסי והכרחי, ולא איזה מעשה גבורה, אנחנו לא מחפשים היגיון אלא יעילות. יעילות משתלמת יותר מצדק. צדק הוא המחיר שאנו צריכים לשלם עבור אווירה טובה ושלום בית).

הצעד השלישי הוא מציאת פיתרון. אחרי ששני בני הזוג הסבירו בבירור את צרכיהם ואת השינוי שהם מוכנים לעשות, ואחרי ששניהם מצוידים בנכונות וב"היגיון השותפות" – איך ימצאו את הפיתרון היעיל ביותר מבחינתם?

את התשובה נסביר באמצעות דוגמא. לזוג מסוים יש חילוקי דעות בנוגע לגישה החינוכית בבית. האישה אוחזת בגישה של רכות וחום, ימין מקרבת, ואילו לדעתו של הבעל עדיפה גישה של סמכותיות וכבוד, שמאל דוחה. זהו לא ויכוח תיאורטי; הם צריכים להחליט באיזו גישה ינקטו בבית, גישה שתתאים לשניהם. מה עליהם לעשות?

ראשית, כל אחד מהם לוקח דף ועט, ובמשך עשר דקות כותב כמה פתרונות שבעיניו מתאימים לשני הצדדים ונותנים מקום גם לגישה של האישה וגם לגישה של הבעל. לא פתרונות "נכונים" ו"צודקים", אלא פתרונות פשוטים ומעשיים שנראים להם הגיוניים על פי דרך החשיבה של שני הצדדים.

לאחר שהם מסיימים, כל אחד מהם לוקח את הדף של השני, מעיין בו, ומסמן פתרונות שמוצאים חן בעיניו. הם לא מחפשים מי יותר הגיוני, אלא מה יותר הגיוני. לא מי אמר מה ולמה, אלא מה נראה להם מעשי וטוב. זכרו: עדיף פיתרון שעונה באופן חלקי על צרכיהם של שני הצדדים, מאשר פיתרון שעונה באופן מלא על צרכיו של צד אחד בלבד. אמנם כל אחד מהם מקבל רק חמישים אחוז, אבל שלום הבית מקבל מאה אחוז.

לאחר מכן הם עובדים בשיטת ניסוי וטעיה. הם לוקחים פתרון אחד ומיישמים אותו במשך שבוע. טעות היא לחפש פיתרון לכל החיים. לוקחים רעיון, מנסים בזהירות ליישם אותו, ובודקים מה עובד ומה לא. אין צורך להינעל על משהו מסוים. במשך כמה שבועות הם בודקים את כל הפתרונות, ולאחר מכן מחליטים מה מתאים לשגרת חייהם.

חשוב לנסות את כל הפתרונות, כדי שנוכל לדבר עליהם ממקום אמיתי שחווה את הדברים, ולא מתוך שיפוטיות בעלמא. כל עוד הרעיון נשאר בגדר רעיון, אפשר להתווכח עליו במשך שנה שלמה. כאשר חווים את הדבר במציאות, אפשר לדעת עם הוא עובד או לא. מעבר לכך, העובדה ששניהם ביחד מיישמים את הפתרונות מטעימה אותם בטעם השותפות והאחדות.

חשוב להיות סבלניים ולהבין ששום דבר לא יעבוד בצורה מלאה מהרגע הראשון, וגם אין בכך צורך. כל התקדמות, קטנה ככל שתהיה, שמה את בני הזוג בכיוון הנכון. במקום ויכוחים, מועקה, תסכול ואכזבה – מגיעים שותפות, תקווה ומרץ חיובי. העיקר שנמצאים במגמת צמיחה והתקדמות, לא משנה מה גודל הצעדים. שני הצדדים מרגישים שהם מקבלים מענה, גם אם לא עכשיו ממש – אז בעד שבוע או חודש. הדבר החשוב הוא שיש בהם תקווה ואמונה שהם מסוגלים לעבוד יחד ולפתור בעיות, וכך הם נכנסים אל מעגל ההצלחה.