הרב יצחק בצרי - מעלת חיילי צה"ל שנהרגו במלחמות והנרצחים בפיגועים

תשובת מורינו ורבינו הגאון המקובל הרב יצחק בצרי שליט"א אודות קדושתם של יהודים שנפלו על קדושת שמו יתברך:

"הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי - הויא להו כפרה, הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי - לא הוי להו כפרה"

שאלה: אדם רשע, שנהרג בפיגוע טרור שנעשה על ידי שונאי ישראל, שאינם מבחינים בין רשע לצדיק, או חייל הנהרג בעת מבצע צבאי או מלחמה באויב, האם תהא מיתתו כפרה על עוונותיו? והאם נחשב כנהרג על קידוש השם?

תשובה: לכאורה, צדדי הספק הם: האם 'מיתה על קידוש השם' נחשבת רק כאשר הוא נהרג על קיום מצוות השי"ת, או שמא כל הנהרג על עצם היותו יהודי, נחשב כנהרג על קידוש שמו יתברך.

ומדברי החינוך (רצו) נראה, ש'קידוש השם' נאמר רק בנהרגים על מצוות השי"ת, ולא מחמת היותם יהודים. שהרי כתב וז"ל: "נצטווינו לקדש את השם. כלומר, שנמסור נפשנו למות על קיום מצוות הדת וכו'. שורש מצוה זו, כי האדם לא נברא אלא לעבוד את בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו - אינו עבד טוב". וכך סבר הגרש"ז אויערבאך (כמובא בספר 'בכל נפשך' עמ' שעח) אודות הרוגי השואה, שאין הם נחשבים כנהרגו 'על קידוש השם' שהרי לא נרצחו על אשר לא רצו להמיר דתם, שכן אף המומרים הגדולים ביותר נהרגו (וראה עוד דברי הגרא"א דסלר ב'מכתב מאליהו' ח"ג עמ' 348).

אמנם, משם הגר"ח קנייבסקי (הובא בספר 'בכל נפשך' שם, ועיין בספר 'דרך שיחה' פרשת מקץ) אמרו, שכבר נהגו כמה גדולים להחשיבם כמקדשי השם, והנפקא-מינה בזה תהא, לענין אם צריכים לברך ברכת קידוש השם קודם הריגתם, שכן כידוע הגאון רבי אלחנן וסרמן לימד את בנו קודם שנהרג את ברכת קידוש השם, כמובא בשו"ת 'ממעמקים' (ח"ב סי' ד, וראה בהקדמה לקובץ שיעורים; והובא ב'שיח יצחק' עמ"ס פסחים דף נג ע"ב, וראה בספרנו שם את נוסח הברכה).

ובדינו של הנפגע מפיגוע טרור יש לומר, שלכו"ע מתקיימת בו מצוות קידוש ה', ואף שלא נתנו הרוצחים בחירה על קיום המצוות, אך בוודאי הנהרגים הם או מחמת שהם מקימים מצות יישוב ארץ ישראל, או מחמת מצוות אחרות אשר הם כצנינים לעיני אויבינו. וכל שכן כאשר המדובר בחייל שנהרג כאשר עסק במצוה לשמור על אחיו היהודים מפני הצוררים. וכן כתב לנו דודי הגאון הגדול הרב עזרא בצרי שליט"א, שכל יהודי הנהרג בגלל עצם היותו יהודי, פשוט הוא שנחשב כנהרג על קידוש ה'.

כפרת עוונות

ולעניין כפרה על עוונותיהם, ולהחשיבם כ'קדושים' אחר הריגתם, מדברי הגמרא בסוגייתנו עולה כי 'הרוגי מלוכה' - אפילו היו רשעים, מיתתם מכפרת על עוונותיהם. וכפי שהוכיחה הגמרא (בע"א) מהפסוק בתהלים (עט ב): "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים", שאותם החייבים בדין מפני רשעותם - כאשר נהרגו על ידי הגויים מיד נקראים 'עבדיך'. ומבואר בגמרא לדעת רבא, שכל שלא נפטר מאיליו כדרך כל הארץ, אלא מת ע"י שהרגוהו [אפילו ע"י מיתת בית דין, שעל פי דין תורה הוא מחוייב במיתה זו] – מתכפר. ולאביי כל שנרצח שלא כדין (אפילו ע"י יהודי ) – מיתתו זו היא כפרתו, ומאותו רגע נקרא לפני הקב"ה 'עבד השם'.

וכן כתב הרמב"ם ב'אגרת השמד' המפורסמת שכתב לבני תימן: "ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עוונותיו כמו ירבעם בן נבט וחביריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם".

וכן משמע בדברי המהרי"ל (שו"ת, סי' עב אות ג) שכתב: "ומה שכתבת באותם שנהרגו מתוך רשעם שנקראים 'קדוש וחסיד ', אין הכי נמי, וכתוב כן גם בפסוק: נתנו נבלת עבדך וגו', והעמדנו באותם שנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם". (ועיין 'חתם סופר' יו"ד סי' שלג).

ובספר 'הפרנס' לתלמיד המהר"ם מרוטנבורג הביא מספר 'המקצועות' וז"ל: "מי שנהרג על קידוש השם ועל יחוד השם יתברך, בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, כגון שאמרו לו גוים פלח לע"ז ואי לא קטלינא לך [-עבוד ע"ז, ואם לא נהרוג אותך], ומסר עצמו למיתה, ונהרג או נצלב או נשרף על קידוש השם, כיון שקידש השם בגופו ובנפשו - כל ישראל חייבין לקרוע עליו, ולהתאבל עליו, ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואשתו לא תינשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו, ואם נשאת לא תצא".

צא וראה על מעלתם וזכותם של 'הרוגי מלכות' בדברי הגמרא מסכת פסחים (נ א; ב"ב י ב) כאשר נשמת בנו של רבי יהושע בן לוי חזרה לו אחר שנפל למשכב, שאלו אביו רבי יהושע בן לוי מה הוא ראה למעלה? והשיב: "...ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות אין אדם יכול במחיצתן". ומבואר שם בגמרא: מי הם הרוגי מלכות? הם הרוגי לוד. ורש"י (שם ובתענית יח ב ד"ה בלודקיא) הביא את המעשה שהיה עמם: פעם אחת, מצאו את בתו של הקיסר הרוגה, והאשימו את היהודים ברציחתה, וגזרו על ישראל להשמידם. ובאו שני אחים קדושים 'לוליינוס ופפוס', ותלו את דבר רציחתה בעצמם – וציוה טוריינוס הרשע להוציאם מיד להורג.

ובמדרש 'כונן' (הובא ב'אוצר המדרשים' עמ' 225) מובא, כי 'הרוגי מלכות' ו'בחוני שמד' אשר מסרו נפשם למיתה על יחוד השם, נשמותיהם זוכות לעלות לגן-עדן העליון, והם נמצאים יחד עם נשמות הצדיקים, וקתדראות [בימות מוגבהות] של אבנים טובות ומרגליות ומיטות מוצעות שם, ויושבים ומודים ומשבחים להקב"ה חי העולמים ונהנים מזיו השכינה .

ויש להדגיש, שכפרה זו אינה באה לו בגלל שקיים מצוות קידוש ה', שהרי הנהרג על ידי פסק בית דין אין מצוה זו, ובכל זאת מבואר בסוגיא שעוונותיו מתכפרים לו [ואביי חולק מטעם אחר].

האם הדבר מותנה בחזרה בתשובה

אלא, שה'מאירי' (כאן) סייג זאת רק במקרה שהנהרג עשה תשובה: "כל הרוגי בית דין שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן - אין מיתתן מכפרת. וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות, אבל התשובה - אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש, מכפרת. ונותנת לו מדור לפי כבודו". וכך היא דעת רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער ד אות כ) [וראה להלן בהערה למטה בדעת רבינו יונה].

ולדבריהם צריך לדחוק ולבאר את הסוגיא במקרה שהנהרג הספיק לעשות תשובה.

אלא, שמפשטות הסוגיא עולה, שאף אם לא שבו בתשובה מתכפרים עוונותיהם, וכן מבואר בדברי רש"י (סוף ע"א) שדברי הגמרא אמורים אף ברשע שלא חזר בו קודם מיתתו. ומצינו כן להדיא בדברי המדרש רבה (קהלת ד א) על דברי הפסוק: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", וזו לשון המדרש: "רבי חנינא פירש את הפסוק בהרוגי מלכות, שהם באים לחיי העולם הבא, אף על פי שאינן מתודין".

אבלות על מומר שנהרג

והנה ברמ"א (יו"ד שמ ה) הובא מחלוקת הפוסקים לגבי מומר שנהרג על ידי גויים אם יושבים עליו שבעה ונוהגים עליו מנהגי אבילות, שיש אומרים (הגהות אשר"י פרק אלו מגלחין סי' נט) שמתאבלים עליו כי התכפרו עוונותיו, ויש אומרים שאין מתאבלין עליו – 'וכן עיקר'. וכן כתב להדיא ה'לבוש' על אתר, שהלכה היא שאין מתאבלים.

אך הש"ך (שם סק"ט) העיר על כך בתוקף שבסוגייתנו מבואר שנתכפרו עוונותיו , ואם כן בודאי שמתאבלים עליו 'ואי אפשר לחלוק על זה' .

וכן מבואר להדיא בדברי הרמ"א עצמו (יו"ד שעו ד) שכתב בלא חולק, שמומר שנהרג ע"י גויים, בנו אומר עליו קדיש. וציין שם לדבריו בסימן ש"מ (ועיי"ש בט"ז סק"ו).

וניתן לומר, שנמצא מקור לדברי ה'לבוש' מדברי ה'מאירי' ורבינו יונה שהובאו לעיל, הסוברים שרק במקרה שעשה תשובה, מתכפרים עוונותיו. אלא שמדברי הרמ"א (בסי' שעו) והש"ך הנ"ל עולה, שאף אם לא עשה הנהרג תשובה, התכפרו לו עוונותיו.

חילוק בין הנהרג שלא כדין לנהרג בגלל יהדותו

הגאון רבי מנשה הקטן בשו"ת 'משנה הלכות' (חט"ז סי' קכא) כתב לבאר, שבנידוננו אין כלל חולק, כי כל מחלוקתם של האחרונים (הלבוש והש"ך) היא במומר שנהרג תוך כדי מריבה עם חביריו הנכרים, ונהרג מתוך רשעו, אך כל שהוא נהרג בגלל היותו יהודי – ללא ספק ולכולי עלמא מתכפרים לו עוונותיו.

ונמצא לפי זה, שדברי הרמב"ם באגרת השמד יתיישבו יפה עם דברי ה'מאירי', שהרמב"ם דיבר על הנהרגים על היותם יהודים, ואילו ה'מאירי' מדבר על הרשעים שנהרגו ע"י המלכות בלא קשר ליהדותם, (כעין הרוגי 'מזיגת קיסר', עיין מועד קטן כו א).

משנת רבינו האר"י הקדוש

ומדברי האר"י ז"ל מבואר, שגם לרשע יש כפרה גמורה בהריגתו, וכך כתב המהרח"ו בשמו בספר 'לימודי אצילות' (ובספר 'מדרש תלפיות' אות ה' ענף 'הריגה' הביאו בשם ספר 'עמק המלך' שער יז פי"ד) וזו לשונו: "ודע, כשנהרג אדם מישראל ע"י אומות העולם, אע"פ שאינו צדיק, כיוון שקיבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא אורפניא"ל [אור-פני-אל] המלאך ולוקח נשמתו, ותכף מתעורר יוצפחירו"ן לקראתו, ולוקח הנשמה מיד אורפניא"ל, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו וכו' כי זה נקרא 'פורפירא דמלכא' ונקרא 'בגד תכלת', ואח"כ מבהיק יותר, ונקרא 'נר דלוק'. ולעתיד לבוא יתלבש בקב"ה לבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך, וזהו מה שכתוב (ישעיה סג ב): 'מדוע אדום ללבושך'.

"ונשמה זו, הואיל ונחקקה בפורפירא בו נזדככה ומתגדלת, אע"פ שאין בה מעשים טובים, ולטובתה נשברה ונהרגה, ואחרי שנזדככה נותנים אותה בחופה הראויה לה לפי ערכה, כי בהיכל זה יש חופות רבות מאוד, ולפי שאין בה מעשים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה, ובזה מקבלת עונשה, ואז כשקבלה עונשה פותחים לה חלון אחד וכו' ומחלון זה בא לה קורת רוח ואור מגן עדן ונותן בה כח לישב בחופה זו ואור זה הבא אליה דרך חלון נקרא רוח חיים".

מעלת הנהרגים ע"י גוי

על מעלתם של הרוגי הגויים, נוכל ללמוד מדברי הזוה"ק פרשת בראשית (היכלות, דף לט ע"א; וע"ע ח"ב רמו ב) [שהם ככל הנראה יסוד לדברי האר"י המובאים לעיל] וז"ל: "וכשמתחדשת איזו הריגת ישראל על ידי הגויים, אז לובש משיח 'לבוש מלכות', ושם באותו הלבוש חקוקים ורשומים צורות כל אלו שנהרגו ע"י הגוים ולכן מתלבש בזה הלבוש כדי לצייר בו צורת הרוג זה, ואחר כך עולה משיח עם זה הלבוש למעלה, ונחקקת שם צורת אותו ההרוג תוך לבוש המלכות של הקב"ה, ועתיד הקב"ה ללבוש לבוש מלכות זה, כדי לזכור נקמת עמו ישראל, ולדון את העמים שהרגו את ישראל, דכתיב ידין בגוים מלא גויות".

עוד מבואר שם בזוהר הקדוש פרשת בראשית (היכלות, לט א) מבואר כי ישנם שבעה היכלות בגן עדן, ושם הזוהר מונה היכל היכל זה למעלה מזה, ומי הוא שזוכה לשבת בכל היכל. ובהיכל החמישי שם נמצאים גם הנהרגים על קידוש השם, וכך אמרו שם:

"בהיכל החמישי עומדים כל אותם בעלי תשובה שלימה, ששבו מחטאם והתנחמו מהם, ונשמתם יצאה בטהרה. וכל אותם שקידשו את שם קונם וקיבלו עליהם מיתה [שהיו יכולים להינצל ממיתה ע"י שמד, ובחרו למסור את נפשם]. ובהיכל זה נמצא מנשה מלך יהודה שקיבלו הקב"ה בתשובה שלמה, וחתר לו חתירה בכדי לקבל אותו. ולפנים מהיכל זה נמצאים כל אותם בעלי תשובה חזקה, שנשמתם יצאה בשעה שהתמרמרו על מעשיהם הרעים, והם מתעדנים בעידון גדול בכל יום ויום".

ושם (מא א) אמרו עוד לגבי היכלות של עולם היצירה: ההיכל הרביעי [הוא סוד מלכות דחכמה דיצירה], בהיכל זה יש מלאך ששמו גדריהא"ל, שהוא ממונה על כל הנשמות שנהרגו על ידי הגוים, להכניסם ולרשמם תוך לבוש הכבוד של הקב"ה, והם רשומים שם עד היום שהקב"ה ינקום נקמת דם עבדיו ששפכו הגוים, דכתיב ידין בגוים מלא גויות [פירוש שהקב"ה ידין את הגוים ויענשם עד שמקום המשפט יהיה מלא גויות מפגרי הגוים], מחץ ראש על ארץ רבה וימחץ את ראשם וישפילם עד הארץ על ידי מכה גדולה.

אין דבר המפסיק ביניהם לקב"ה

גם ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק (ויקרא ו ב) "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" הפליג בשבח הנהרגים על קידוש השם, וכתב עליהם שאין דבר החוצץ בינם לבין הקב"ה:

"ואומרו 'מדו בד' יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק שם), כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקדוש ברוך הוא רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואותו ילבוש יום נקם בלבו, והוא אומרו 'מדו' אשר בו, אותם שהם 'בד' - שהם ישראל אשר הם (בלק כג ט) 'עם לבדד ישכון' ושורשה בד. גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים, על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומייחדים שמו יתברך.

"ואומרו: 'ומכנסי בד', ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הניגשים אל ה', המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון, אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר 'ומכנסי בד' לשון 'הכנסה'. 'בד' הוא בחינת האחדות, לאלה אמר 'על בשרו', פירוש: אין דבר מפסיק בינם לבין ה'".

ועיין לקמן (קי א) שאמרו על רבי עקיבא וחביריו שנהרגו על קידוש השם, שנקראים 'חסידים'.

נשואה לגוי שנהרגה

בספר 'ריש"א דגלותא' (ח"א שנת תשע"ד עמ' צח) הביא עובדה מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, ממנה ניתן ללמוד, שהנהרג בפיגוע אף אם הוא רשע, נחשב כנהרג על קידוש ה':

סיפר לי רבינו זי"ע ששאלו אותו בעבר לאחר פיגוע שהתרחש בעפולה, בו נהרגה אישה שהייתה נשואה לגוי רח"ל ובני משפחתה התעקשו שרוצים לקוברה בקבר ישראל, שהרי נהרגה בפיגוע על קידוש ה'.

ענה הרב אלישיב ואמר, מכיון שאותו הגוי שעשה את הפיגוע לא התכוון להרוג יהודים כאלו, אם כן נמצא שלא נהרגה בגלל שהיא יהודיה וממילא אינה זכאית לקבר ישראל.

לבהמה לא מראים ניסים

הסיפור שלפנינו סיפר הגר"ש שבדרון בבואו להוכיח שהרחוק מתורה, גם אם יראה בעיניו מופתים, לא יכניע את לבו ('להגיד' ויקרא עמ' 329). וממנו נלמד מה שגבה מעלת הרוגי המלכות, אף אם היו רחוקים מהתורה:

אספר לכם מה ששמעתי מפלוני שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבות את שני הבחורים התימניים שהלכו להתנקש ב'לורד מוין' - אליהו בית צורי, ואליהו חכים.

היה זה לפני שנים רבות, כשהם רצו להרוג את ה'לורד' שהיה ממונה מטעם הנציב העליון במצרים, ובשעת ביצוע המעשה, נתפסו ונידונו לתלייה. לאחר שנהרגו, קברו אותם במצרים, וכעבור שנים רבות, אולי שלושים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות, והם היו שלמים לגמרי! אפילו את החבל על הצואר הכירו!

וכך כתוב בגמרא (פסחים נ א) 'הרוגי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם'...

השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, והיו בביתי כמה אנשים, וביקשתי מהם שישמעו את הספור מפי בעל העובדא, הוא סיפר להם שגם הוא היה עד לכך שגופותיהם היו שלמות.

אך הוסיף וסיפר, כי בין העומדים בפתיחת הארונות היו כמה רופאים שפערו את פיהם כאשר הוציאו אותם מן הארונות, וכאילו מתו אתמול! ומה הגיבו הרופאים הללו? אה! במצרים האדמה שלהם יבשה, ומשמרת את המתים... שאלו אותם הנוכחים: והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו? ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם ממנו? – נכון, צודק! הפטירו הרופאים, והמשיכו בשלהם. חזרו לרדיפת הממון והתענוגות שלהם כאילו לא ארע דבר, למה? כי לבהמה לא מועיל להראות לה נס...