עודד הרוש: "אני לא מתחמק, באמת לא חשתי שום החמצה בימי חיי"

נעים להכיר

"עודד הרוש, 33, נשוי ואב לשלושה, גר בדימונה. כותב ומגיש 'בכאן 11' ובהידברות, מנהל עמותת 'רוח במדבר' - בית להגות ותרבות יהודית לצעירים הפועלת בדימונה".

דמות מעולם היהדות שמשמשת מקור השראה עבורך?

"כותבים והוגים שעד היום אני שואב מחוכמתם יש המון, מ'אור החיים' הקדוש שאני מחכה כל השבוע לנחת של שבת כדי ללמוד אותו, דרך הרב קוק, שהגותו וספריו הם חלק בלתי נפרד מעיצוב דמותי עוד כנער, ועד הרב שרקי שזכיתי ללמוד איתו ב'מכון מאיר' בירושלים ואת ספריו ופירושיו אני נהנה לקרוא עד היום.

"אבל אם עסקינן בהשראה, אז הדמות שמעוררת בי את זה אמנם לא כתבה מעולם וגם כנראה שלא תגיד יותר מדי למי שיקרא את זה עכשיו, אבל שמה בישראל הוא אסתר ממן שתבדל"א והיא סבתא שלי. סבתי התאלמנה בגיל 24, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים במרוקו, כשאימי הייתה רק בת ארבעה חודשים ומעליה עוד שלושה אחים. סבתא הצליחה להעמיד משפחה לתפארת, לעלות לארץ היישר למדבר שומם בדימונה, לעבוד במשמרות כפולות במפעל כיתן כדי לכלכל את משפחתה, ועם כל המשברים שבאו עליה גם בהמשך, והיו רבים כאלה, היא לא ויתרה מעולם על האמונה והביטחון בה'.

"רוב חיי גדלתי כשסבתא לצידי. תמונת הבוקר הנצחית שלי ממנה היא שמש שמפלחת את חלון חדרי, שמש של בוקר שרק הפציעה, ובפתח הדלת סבתא עומדת עם יד על המזוזה ותפילה שגורה בפיה. זאת התמונה שראיתי לנגד עיני כמעט מדי בוקר. עד היום אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי לגדול לצד סבתא כזו".

היהדות בשבילך היא?

"אהבת ה'. לשם אני שואף ולשם אני מחנך את ילדיי. אני רוצה חיבור, חיבור בלב, חיבור בין אבא לבן. גם אבא שלי אמר לי לא פעם מותר ואסור על כל מיני דברים, לפעמים חיבק ולפעמים כעס, ועדיין כשתשאל אותי על אבא שלי אחטא למציאות אם אתמצת את הקשר ביננו לימים שבהם נסענו לטיול או לאלה שאסר עלי לצאת עם חברים. הם חשובים, הם עצבו אותי, בכל משבר שעובר עלי אני משתדל להתרומם לקשר הראשוני שיש ביני ובין אבא שבשמיים. הפרטים הם רק חלק מהקשר הארוך וההיסטורי שיש ביני לבינו".   

ספר על חוויה מיוחדת שחווית בשבת

"הקורונה היתה בשבילי חג אחד ארוך, בפרט שבתות הקורונה והסגר. כמובן שהיא היתה גם רוויית משברים וחששות, ועדיין בימים כתיקונם, טרום קורונה, היה משהו חסר בשולחן שבת שלנו, ואני אסביר. עד הקורונה, מאחר ואני לא נמצא הרבה בבית, עצם שולחן השבת ושינוי האווירה הספיקו לי ולמצפון שלי כהורה כדי לחיות בתחושה שאני מנחיל לילדים את אהבת השבת.

"משהגיעה הקורונה ומצאתי את עצמי עם ילדיי במשך שבועות שלמים בבית, חששתי ששבת כבר לא תביא איתה בשורה חדשה לילדיי, לשינוי האווירה המיוחל מימי החול, ולכן התחלנו מאז הקורונה להשקיע יותר בשולחן השבת כדי ששינוי האווירה יהיה ניכר, אם על ידי יותר סיפורים, שירים, הקשבה לילדים וכו'. ובכלל, הקורונה היתה עבורנו מתנה משפחתית. זמן איכות בכפייה ובלי ייסורי מצפון".

שיחה מעניינת שהייתה לך פעם?

"לאחרונה התחלנו בהידברות סדרת רשת חדשה, במסגרת 'הידברות וידאו' שמביאה למסך את עם ישראל היפה והמגוון. לסדרה קוראים 'עודד בדרכים', ובדרכים אלה אני פוגש דמויות מרתקות – בין היתר מוזיקאי, סופר, איש חסד שלקח על עצמו פרויקט חיים לחשוף קברים אבודים בצפת ועוד. המשותף לכולם, מוכרים יותר או פחות, היא העובדה שמדובר באנשים מעוררי השראה, שכל אחד בחר בדרכו וביכולותיו להשפיע טוב. את כל אלה אנחנו משתדלים להביא לצופה בבית, כך שמי שעוקב אחר התכנית מקבל למעשה תמונה רחבה וחיובית על העם המדהים שלנו. קצת חיוביות בתוך בליל הציניות שקיימת היום בתקשורת, זה משהו שכולנו צריכים.

"כחלק מתכנית זו יצא לי לא מזמן לשבת לשיחה מרתקת עם ד"ר גדי טאוב. בחור תל אביבי, חילוני, כביכול הצד השני שלי, בין היתר מבחינה גיאוגרפית ותרבותית. במהלך השיחה בינינו סיפר לי ד"ר טאוב על תהליך ההתפכחות שלו, כמי שגדל בשמאל וכותב עד היום בעיתון 'הארץ', על התובנות שלו מכשלון אוסלו, מתוכנית ההתנקות ועד למחאת האוהלים בקיץ 2011. כל אלו הביאו אותו לכתוב ספר חדש בו הוא משנה את השיח מימין ושמאל ל'נייחים אל מול ניידים'. מה שזה אומר בפשטות זה אנשים שורשיים שמחוברים למולדת וללאום שלהם אל מול אלה השואפים יותר לכלליות וגלובליזציה.

"השיחה היתה מרתקת בזכות התובנות שלה, ומעצם האומץ של אדם לעשות שינויים כאלה בחייו, תוך ביקורת עצמית תמידית על הדרך בה הוליכו אותו עד היום ועל המחנה ממנו הוא בא. השיח אמנם לא עסק ביהדות ממש או בעולם התשובה, אבל לקחתי ממנו את החובה שיש לכל אדם תמיד לשאול שאלות, תמיד לשאוף להתקדם ולא לקבל את המציאות כברורה מאליה, בטח שלא לקבל את השיח התקשורתי הממוסד כעובדה מוגמרת".

ספר על מצווה שאתה מחובר אליה באופן מיוחד

"לפני כארבע שנים התחלתי לעבוד הרבה מחוץ לעיר, הן בתקשורת והן בתפקידי בירושלים בעמותת 'דרך עמ"י' - רשת של בתי מדרש לסטודנטים להעמקת הזהות היהודית, ומתוקף כך אני נמצא הרבה בדרכים. כשבדקתי האם אני צריך להגיד ברכת הגומל בסוף כל נסיעה, הדעות היו חלוקות; חלק אמרו לי כי ברכת הגומל בכל שבת תוציא אותי ידי חובה מכל נסיעותיי במהלך השבוע, חלק אמרו לי כי היום בגין נסיעה ברחבי הארץ לא צריך להגיד הגומל, מאחר שכמעט לאורך כל הדרך יש יישובים, מה שלא היה בעבר - וכל נסיעה כזאת למעשה היתה כרוכה בסכנה של עוברי דרכים.

"בהזדמנות להגיד תודה לריבונו של עולם אני לא מחפש הקלות, יש לי כל כך הרבה סיבות להגיד לו תודה, כך שמבחינתי הנסיעה היא רק תירוץ כדי לעמוד מדי שבת ולהגיד תודה למי שגמלני כל טוב".

מה הדבר שהכי גורם לך להיות מאושר?

"מאז שהתחתנתי ונולדו לי ילדים ההבדל בין אושר לשמחה התחדד לי. אושר כיום מחובר לי ל'נחת', ואין לי נחת גדולה יותר משולחן שבת עם אשתי והילדים".

שיר שהשפיע עליך במיוחד?

"'שירת העשבים' של נעמי שמר. ובכלל, נעמי שמר, כאדם שגדל בקיבוץ והרגיש מחובר מאוד למורשת האבות, היא דמות מרתקת ומרגשת בעיני. היא זאת שכתבה את מה שהיום רבים מהאמנים לא יעזו לכתוב, ואם יכתבו כנראה שלא ייכנסו לפלייליסט. אני מדבר על שירים כמו: 'שירו של אבא' שהפזמון שלו הוא 'ייבנה המקדש', או 'שירת העשבים' שלמעשה שאול מתוך הגותו של רבי נחמן מברסלב, וכמובן 'ירושלים של זהב' - שם הגדירה את כיכר השוק כריקה כל עוד העם היהודי לא יושב בה, ואת כל זה כאמור עשתה כמי שבכלל גדלה בקיבוץ, והייתה רחוקה מהדת כביכול.

"כמי שגדל בבית מאוד מוזיקלי, עם אחים שיוצרים ומנגנים, בתור נער התקנאתי בהם מאוד. רציתי להיות מוכשר כמותם, אבל אז הבנתי שלכל אחד 'יש ניגון מיוחד משלו'. 'שירת העשבים' הרגיעה אותי. בתחומים שבהם אני מתעסק כיום, אני מרגיש הרבה יותר קרוב לניגון שלי".

איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים?

"זאת עלולה להיות תשובה קצת מתחמקת, אבל הקוראים יאלצו להאמין לי שזה באמת מה שאני חושב ושואף. אין לי שאיפה להיות משהו אלא מישהו, כלומר - אין לי שאיפה להיות בתפקיד מסוים אלא להיות בתחושה מסויימת, שאותה אני יכול לחוות במגוון תפקידים. התחושה הזאת שאני שואף אליה היא תחושת מימוש האיכויות שנטע בי הקדוש ברוך הוא. יכול להיות ראש ממשלה, כביכול התפקיד הבכיר ביותר, שלא מממש את איכויותיו ולא חווה סיפוק בעבודתו, ויכול להיות מורה או מנהל בית ספר שמרגיש מדי יום כי הוא מממש את ייעודו. אני כמובן מקנא יותר באדם השני ולשם אני שואף. שוב - לא בתפקיד, אלא בתחושה".

מה הדבר שהכי מרגש אותך וקשור ליהדות?

"שירים. האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, אמר פעם כי 'הלשון היא קולמוס הלב, אך הניגון הוא קולמוס הנפש'. יוצרים שמרגשים אותי הם למשל שולי רנד ואביתר בנאי, יש משהו בשירים שלהם שנותן מקום לשבר, וכידוע, לב שבור הוא לב שלם".

שתף במשהו מעניין ו/או מרגש הקשור למשפחתך

"לאחרונה נכנסנו לביתנו החדש בדימונה. כביכול דבר שגרתי, להיכנס לבית חדש, אבל את השטח קנינו בסמוך לביקור שלי בקבר של סבי במרוקו. ושם, אל מול הקבר, פתאום נפל לי האסימון כמה לא ברורה מאליה הזכות שנפלה בחלקי לרכוש קרקע בארץ ישראל, בלב המדבר. זה אמנם קורה כאן לעתים קרובות, אבל שווה לפעמים לעצור ולחשוב שעל מה שלנו נראה כשגרתי וברור מאליו - אבותינו רק יכלו לחלום עליו. שם, אל מול הקבר של סבא שלי, חשבתי פתאום כמה אנחנו מקבלים את חיינו בארץ ישראל כברורים מאליהם, וכמה סבא שלי היה מוכן לשלם בשביל רגע אחד כזה. כנראה שהמון".

שתף ברגע של תחושת החמצה קשה בחיים וברגשות שהתלוו אליו

"האמת היא שבאף שלב בחיי לא חוויתי תחושת החמצה. אני מאוד שלם עם המקום שבו אני נמצא, ועם הדרך שהקדוש ברוך הוא מעביר אותי בה, ולכן אין אצלי תחושות החמצה. יש לי ביטחון עצום בה', שהוא זה שמוביל אותי. ממני כמובן לא נעדרת האחריות להשקיע ולעמול כדי לממש את ייעודי, אך בהתחלה ובסוף הוא המכוון, ולכן תחושת החמצה בעיני היא כמעין להגיד חס וחלילה לריבונו של עולם 'חבל שאני היום כאן ולא שם'".

מה הדבר שאתה הכי חושש ממנו?

"לחוות תחושת החמצה".

ספר על לימוד שהיה משמעותי במיוחד עבורך

"לגור בדימונה זה שיעור תמידי לחיים, שיעור שמכריח אותך שלא להסתכל החוצה. אני זוכר שכשאשתי עברה לגור איתי בדימונה אחרי נישואינו, היא סיפרה לי שעמדה בתור לאוטובוס מדימונה לבאר שבע, ולפניה עמדה מישהי שחזותית נראתה כמישהי שכביכול רחוקה מעולם התורה והמצוות, וזאת בלשון המעטה. זמן קצר לאחר שהנסיעה החלה - זאת שעמדה לפניה הוציאה דווקא ספר תהילים, ובמשך נסיעה של כ-40 דק', מדימונה לבאר שבע, לא הרימה את עיניה ממנו. הסיפור הזה הוא רק אחד מיני רבים שקורים כאן כל יום".

משהו שהיית רוצה שידעו עליך ולא יודעים?

מה שיודעים - יודעים. מה שלא יודעים - כנראה שיש סיבה ולכן נשאיר זאת כך".