מה כל כך טוב בנגעים שבאים על הבית?

פרשות תזריע ומצורע עוסקות בדיני נגעי אדם ונגעי הבגד והבית, ובעצם בצורת תקשורת מיוחדת מאוד בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, בזמנים בהם עם ישראל היה במצב רוחני מרומם וגבוה.

דברי הרמב"ן מהווים בסיס לפרשות הללו: "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם (נגעי הבגדים), וכן נגעי הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו" (רמב"ן, ויקרא י"ג, מ"ז).

הרמב"ם גם מתייחס לעניין זה: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז, י').

כמעט כל מפרשי התורה הולכים באותו קו, שהנגעים האמורים בפרשה אינם באים בנסיבות טבעיות חומריות, אלא בנסיבות רוחניות. כשבני ישראל היו במצב רוחני מרומם, שלמים ויראים, הקדוש ברוך הוא ניהל איתם "ערוץ תקשורת" ייחודי, המשקף את מצבם. כשאדם מישראל לא נהג כפי שראוי לו לנהוג, הקדוש ברוך הוא, מתוך רחמים ואהבה, הדליק לו "נורית אזהרה" בצורת נגעים בגופו, בביתו או בבגדו, בכדי שיתעורר ויבין שעליו לתקן את מעשיו ולשפר את דרכיו.

אחד מסוגי הנגעים הוא נגע הבית, ויש בו מסר חשוב לכולנו. ננסה להבין מהו, ואולי אף נצליח להסיר את הנגע – אם ישנו כזה – מבתינו שלנו.

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר, כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת..." (ויקרא י"ד, ל"ד-ל"ה). לשון הפסוק: "כי תבואו... ונתתי נגע..." טעונה ביאור, משום שנראה מניסוח המילים שיש כאן בשורה טובה. המילה "ונתתי" נכתבת בדרך כלל בהקשר לנתינת דבר טוב, ולא לנתינת נגעים. איזו בשורה טובה יש בנתינת נגעים?

רש"י כותב בשם המדרש: "ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית, ומוצאן".

נעמיק מעט בעניין לאור דבריו של ה"כלי יקר".

ידועים דברי חכמים, שנגע הבית בא כתוצאה מצרות עין (ערכין טז ע"א, יומא יא ע"ב). התלמוד לומד זאת מהפסוק שהזכרנו: "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת...", מבאר התלמוד: "אשר לו הבית – זה שמיוחד ביתו לו" (ערכין טז ע"א). "שרוצה ליהנות יחידי מכל טוב שיש לו בביתו ואינו רוצה שייהנו אחרים עמו" (רבינו גרשום, שם). במקום נוסף בתלמוד כתוב באופן דומה: "אשר לו הבית – מי שמייחד ביתו לו, שאינו רצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקדוש ברוך הוא מפרסמו כשמפנה את ביתו" (יומא, יא ע"ב).

כלומר, נגע הבית בא לאדם המייחד את ביתו ואת כליו לעצמו, ואינו מהנה מהם אחרים. עונשו הוא בנגע צרעת בבית, המחייב אותו לפנות את כלי ביתו החוצה אל הרחוב, ואז רואים כולם את כלי ביתו שבקמצנותו הסתיר ומנע מאחרים.

נצטט את דברי ה"כלי יקר": "כי לבעבור זה נתן השם לו לאחוזה בית מלא כל טוב, לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים. כי 'לי הכסף והזהב אמר השם' (חגי ב', ח'). וכל מה שהאדם נותן לאחרים, לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה (זיכו לו), לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה'... ואין מקום לצרי עין לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהרי השם הוא הנותן לך כוח ואחזה, ואם כן, דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם'. רצה לומר, במקום שאתם מיחסים האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית', זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו".

אברהם אבינו קיים את התורה כולה, ואף על פי כן התורה לא פירטה לנו בכל מצווה ומצווה כיצד קיים אותה אברהם. רק על מצוות הכנסת אורחים אנו מוצאים פירוט של התורה, ומכאן שעלינו ללמוד מאברהם אבינו כיצד לקיים את המצווה.

ה"חפץ חיים" כותב: "ומה טוב הוא לאדם אם יכול ללמוד המידה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיוחד לאורחים. ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא (שימוש קטן), ומסדר בדעתו שכולם צריכים לו, זה צריך לעניין זה וזה צריך לעניין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כולם גם בית קטן לנפשו?".

כאמור, הבית שלנו הוא מתת אלוקים. אל לנו לייחד אותו רק לעצמנו.