"הבן שלנו היה שליח להצלת חיים של אלפים"

"זכינו להיות שותפים בהצלת חיים של 3765 יהודים", אומר דוד סחייק, ומדגיש את המספרים שוב ושוב בהתרגשות רבה, "3765 אנשים חיים בזכות מאגר מח העצם שהקמנו".

קולו נשמע נרגש ורווי בסיפוק. המאגר הנחשב למאגר מח העצם היהודי העולמי כולל לדבריו נכון להיום 1,480,210 דגימות, כשמתוכן 611,957 של חיילים מתגייסים, שביום הראשון לגיוס נתנו דגימה. "אבל יותר מדויק להגיד שלא הכל בזכותנו", מדגיש דוד, "אלא בזכות משה בננו".

נלחמים על החיים

כ-23 שנים חלפו מאז שקיבלו דוד ואשתו מרים את הבשורה על מחלתו הקשה של בנם. "זה היה בדיוק ביום הרצח של יצחק רבין ז"ל", נזכר דוד,  "עם ישראל התבשר על מותו של ראש הממשלה, ואילו אנחנו – אשתי ואני, נקראנו אל הרופא בבית חולים העמק לשיחה. זה היה אחרי תקופה ארוכה בה משה, בננו בן ה-13 וחצי, לא הרגיש טוב ולא ידענו מה יש לו. באותה פגישה בישר לנו הרופא כי הם אתרו סוף-סוף את הבעיה – לבן שלנו יש סרטן הדם, מה שנקרא לוקמיה, מהסוג הקל יותר. כבר אז ידע הרופא להבהיר לנו כי בעפולה אין מחלקה אונקולוגית, לכן הופנינו לטיפול בבית החולים שניידר בפתח תקווה".

דוד אסחייק

איך הרגשתם עם כזו בשורה?

"מה השאלה? הרגשנו שהשמיים נפלו, אין לי שום הגדרה אחרת. כמובן שעוד באותו יום הסברנו לילד את מה שנאמר לנו, ועודדנו אותו בכך שמדובר בסוג הקל יותר. התחלנו את הטיפולים באופן כמעט מידי והשתדלנו להיות אופטימיים. עם זאת, הבית השתנה ב-180 מעלות, כי מציאות החיים בה יש בן המאושפז בשניידר לטיפולים לא פשוטים, והנסיעות הרבות שלי ושל אשתי שבשו את כל השגרה של הילדים האחרים בבית. רק תבינו שחוץ ממשה יש לנו עוד ארבעה ילדים, כאשר הקטן  מהם היה באותו זמן תינוק בן שנתיים וחצי".

גם על הטיפולים הכימותרפיים אומר דוד שהם היו קשים יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת. "אחרי כל טיפול כזה הילד נראה כמו סמרטוט, כמו קש שדוף, היה ממש קשה לראות אותו. אבל הבשורה שהייתה באמת קשה הגיעה אלינו כעבור תשעה חודשים. הרופאים קראו לנו והודיעו שסדרת הטיפולים שניתנה לילד לא עזרה, וצריכים לעבור לתכנית טיפול אגרסיבית יותר, בתקווה גדולה שהיא תעזור.

"ואז", נזכר דוד, "שאלנו את הרופאים מתוך התבוננות מפוכחת על המציאות – 'בהנחה שגם הטיפול השני לא יעזור, מה כן יוכל לעזור למשה להחלים?' התשובה שקיבלנו הייתה שרק השתלת מח עצם תוכל להציל את חייו של משה, וגם הסבירו לנו שלצורך ההשתלה צריכים למצוא תורם מתאים. הדרך לאתר אותו היא באמצעות בדיקת דם, אך צריכים לדעת שבבית החולים הדסה, שהוא היחיד בארץ שמבצע את הבדיקות הללו, ניתן לבצע רק 30 בדיקות התאמה בשבוע.

"שמענו את הדברים", ממשיך דוד, "ובינתיים התחיל משה עם הטיפולים החדשים, שאכן היו הרבה יותר קשים ואגרסיביים. תופעות הלוואי היו מזעזעות, כאשר על הדרך משה חטף מחלת מעיים קשה מאוד. המחלה כל כך התישה אותו, עד שכאשר הוא החלים ממנה כעבור שלושה שבועות, הוא לא הצליח ללכת, ואז הבנתי מה שאומרת הגמרא במסכת שבת על 'כל חולי ולא חולי מעיים', כי זה באמת דבר איום ונורא.

"בינתיים ניסינו לקדם את תרומת מח העצם, ולאחר שבני המשפחה הקרובה נבדקו הבנו שלא קיים בינינו מישהו שיכול לתרום למשה, ואז ידענו שיהיה עלינו לעשות מבצע רחב יותר כדי לאתר תורם מתאים. רק אז נחשפנו לכך ש-30 בדיקות שנעשות מידי שבוע בהדסה הן כמעט חסרות משמעות, שכן כדי למצוא תורם פוטנציאלי יש צורך בביצוע של מאות אלפי בדיקות. איך נגיע למספר כזה?

"באותם ימים ניסיתי להתעניין איפה בעולם אפשר לעשות כמות גדולה יותר של בדיקות, ואז שמענו שיש מעבדה בצפון קרוליינה בארה"ב שמסוגלת לעשות 3000 בדיקות בשבוע. כמובן שיצרנו איתם קשר והם הסבירו לנו את האופן בו יהיה ניתן להעביר ל הם את הבדיקות. בשלב הבא כבר החלטנו לארגן מבצע בו נרתום את כל עם ישראל לעניין, ונשלח כמה שיותר אנשים להיבדק. השאלה הייתה איך עושים את זה, איך מגיעים לכל כך הרבה אנשים".

דוד עוצר לרגע ומסביר: "באותם ימים לא הייתה בציבור שום מודעות לנושא תרומת מח עצם, אנשים פשוט לא ידעו מה זה, וגם התקשורת לא ממש התגייסה לעזרתנו בנושא. אמנם באחד מערוצי הרדיו אפשרו לי לעלות ולספר את סיפורי, אך הדגישו לי שיש לי דקה אחת בלבד לדבר. ניסיתי לדבר במהירות הקול, ובקושי הספקתי לפרט. מהר מאוד הבנתי שהישועה לא תבוא מהתקשורת, ואנו צריכים לפעול בעצמנו כדי לעשות מבצע בכל רחבי הארץ. כך למעשה הפכנו לראשונים בארץ שעשו מבצע גדול כל כך לגיוס תרומות מח עצם".

איך עשיתם את זה?

"יש לי חבר טוב שנרתם לעזרתנו, ויחד החלטנו לעשות פעילות של הסברה בכל רחבי הארץ. אני לקחתי על עצמי את המשימה להגיע לכמה שיותר ישיבות ולשוחח עם הבחורים, מתוך הבנה שבחורי הישיבות הם הקהל הפוטנציאלי ביותר עבורנו, שכן בוודאי הם ירצו לעזור ולגמול חסד. כך, מידי יום הייתי נוסע מעפולה לירושלים ועובר מישיבה לישיבה – מישיבת חברון לישיבת פורת יוסף, משם לישיבת אור החיים, ולעוד ועוד ישיבות נוספות. ברוב הישיבות ביקשו ממני להגיע דווקא בזמן ארוחת הצהריים, כדי שלא להפריע לבחורים בלימוד, וכך הייתי צריך להשתדל מידי יום להגיע דווקא בשעה המדויקת לכמה שיותר ישיבות.

"בינתיים עמדנו בקשר עם המעבדה, והם העבירו לנו מבחנות מיוחדות דרכן נוכל לשלוח להם את הדמים שיילקחו. גם מד"א נרתמו לעזרתנו וביום בו סיכמנו על המבצע, הקימו נקודות בכל הארץ בהן יהיה ניתן לעבור בדיקות דם ובכך להצטרף למאגר. האתגר הגדול היה בכך שהמבחנות אמנם הכילו חומר אנטי קרישתי, שמונע מהדם להיקרש, אך הוא יעיל רק במשך 24 שעות בלבד והובהר לנו כי לאחר מכן לא יהיה ניתן לבדוק את הדמים. כאן אני חייב לציין את המסירות המיוחדת של חברת אל על, שעזרה לנו באופן מדהים. למרות שהסברתי להם שאין לי שום דרך לשלם על העברת 3000 מבחנות, הם לקחו את כל העלויות על עצמם, ולא רק זאת, אלא שאחרי שאני הבאתי את כל המבחנות לשדה התעופה בארץ, הם לקחו אחריות והכניסו אותן לבטן המטוס, ואילו בשדה התעופה קנדי בארה"ב הם דאגו להעמיס אותן על מטוס נוסף, שיביא אותן לצפון קרוליינה, וכל זאת בתוך זמן מוגבל ביותר, שכן היה ברור שאם נתעכב ירד הכל לטמיון".

דוד נאנח. "זה היה מבצע לוגיסטי מסובך ביותר שהתיש אותנו לגמרי", הוא מספר, "הצלחנו בסופו של דבר לגייס 2500 מבחנות ושמחנו מאוד לשמוע שהן הגיעו לצפון קרוליינה בשלום. אלא שהשמחה שלנו הושבתה מהר מאוד, כאשר הודיעו לנו מהמעבדה שהם בדקו את כל 2500 המבחנות, אך לא נמצא תורם פוטנציאלי למשה".

דוד מציין שהדברים נודעו לו כאשר משה היה לידו. "זה המקום לציין שמשה היה ילד מיוחד במינו", מדגיש דוד, "הוא היה מחונן ביותר וקפץ מכיתה א' לכיתה ג', הוא קרא בתורה כבר מגיל ארבע והיה בקיא במתמטיקה ובמדעים ברמות על. ברור לי שהעולם הפסיד את אחד הכוחות הגדולים ביותר שהיו יכולים להיות לו. גם בתקופת המחלה, הבין משה היטב את מצבו, וכששמע שלא נמצא תורם, הוא ביקש ממני את הטלפון כדי להתקשר לחבר שעזר לנו לאורך כל הדרך, כדי להודיע לו שאין תורם מתאים.  הוא חייג אליו, והחבר ששמע את הדברים הצטער מאוד, אך הגיב מיד: 'מה הבעיה? נעשה עוד מבצע'. משה, שכאמור היה ילד פיקח, השיב לו: 'מה, אתה רוצה לנצח את אלוקים?' כשהכוונה שלו הייתה לכך שאם משמיים מונעים מאתנו את ההשתלה הזו, כנראה שהיא לא צריכה להתבצע".

ובכל זאת, דוד מציין שכעבור זמן קצר התקיים מבצע נוסף לצירוף נבדקים נוספים עבור התרומה. "הפעם היו אלו החברים של משה ממדרשיית נעם שארגנו את המבצע", הוא מספר, "אני חייב לציין שהם פעלו לאורך כל הדרך באופן מדהים ומעורר השראה, בדיבוק חברים שלא יאומן. כבר בתחילת מחלתו של משה הם קיבלו אישור מראש הישיבה להגיע לבית החולים, והם באו כל הזמן כדי להיות אתו, לפעמים במשך תקופות ארוכות ממש. כשהם הבינו שהמבצע שעשינו לא הצליח, הם פנו אליי וביקשו לצאת במבצע נוסף. האמת חייבת להיאמר – אחרי המבצע הראשון הייתי מותש לחלוטין, זה גמר לי את כל הכוחות, לא הייתי מסוגל לעשות זאת שוב. אני גם אדם מאוד מאמין, ובאמת הזדהיתי עם הדברים שהבן שלי אמר – אם רצון הבורא שלא תהיה השתלה, אני לא מתגרה בגורל. אבל החברים של משה התחננו ואמרו לי: 'אתה לא תעשה כלום הפעם, רק תנהל מלמעלה, אנחנו נדאג לכל מה שצריך'. הרגשתי שאני לא יכול לסרב, וכך הצלחנו להוביל מבצע נוסף. החברים באמת עבדו מכל הלב, הם חרשו את הארץ מהגולן ועד אילת, לא היה מקום שהם לא הגיעו אליו ולבסוף גייסו 3500 בדיקות. גם אותן העברנו לצפון קרוליינה, באותו אופן בו העברנו את הבדיקות הקודמות, וגם הפעם הגיעה התשובה – לא נמצא אף תורם פוטנציאלי. זה היה מתסכל מאוד, אבל קיבלנו על עצמנו את רצון הבורא, והבנו שעשינו מבחינתנו את מה שמוטל עלינו".

המחלה חוזרת

דוד מציין שלאחר תום המבצע השני הם חוו תקופה של 'רמיסיה' – הפוגה מהמחלה. "אמנם לא יכולנו לשכוח מהמחלה, כי אחת לשבועיים היינו צריכים לנסוע לבדיקות בשניידר, כדי לוודא שהמחלה לא חזרה, אבל היינו סוף-סוף בבית ומשה חזר לסוג מסוים של שגרה. אחרי תקופה של עשרה חודשים, הגענו לבדיקת מעקב שגרתית בשניידר. בסיומה של הבדיקה המתנו לכך שהרופאים יקראו לנו להיכנס לחדר, כדי לדבר על התוצאות, אך הם לא קראו לנו. רק אחר כך הבנו מדוע – היה להם קשה מאוד לבשר לנו את הבשורה המרה – המחלה חזרה. בסופו של דבר, אחרי שכל המטופלים הלכו, זימנה אותנו ראש המחלקה בכבודה ובעצמה, והסבירה לנו את המצב. הבנו היטב את המשמעות, ידענו שאם המחלה חוזרת, הסיכויים לצאת ממנה בחיים שואפים לאפס". 

הבשורה המטלטלת הכתה בהם בערב תשעה באב, ומאז ועד חודש חשוון היה משה מאושפז ברצף בשניידר. "אני הייתי יחד אתו כל הזמן", אומר דוד, "ואילו אשתי הייתה בבית עם הילדים, ונסעה כמה פעמים בשבוע ברכבנו הפרטי אל בית החולים. אלו היו חודשים בהם לא ראיתי את הבית כלל. אפילו לא באתי לביקורים, לא נפרדתי ממשה לרגע.

"באחד הימים", הוא נזכר, "ניגש אליי הרופא הראשי שמטפל בגידולים ואמר לי: 'אתה יודע? הבן שלך הוא החולה הקשה ביותר במחלקה'. אני זוכר ברגע הראשון את תחושת הכאב המפלחת, אבל ברגע הבא אמרתי לרופא: 'יש כאן שני צדדים למטבע – אני הצד הראשון שיודע להתפלל, ואילו אתה הצד השני – אתה יודע לרפא. אתה תעשה את המוטל עליך ואני את המוטל עליי, והקב"ה יקבל את המעשים של שנינו ברצון'".

משה בתקופת מחלתו

בכלל, דוד מציין שבמשך כל אותם חודשים, הוא הרגיש איך שהקב"ה שתל אותם בכוונה בבית החולים, על מנת שיוכלו לחזק את אלו שסביבם. "בראש השנה", הוא נזכר, "הבאנו בעל תוקע וכל הרופאים והאחיות התאספו כדי לשמוע תקיעת שופר, אחר כך קידשנו על היין ושרנו שירים מהתפילה. הייתה אווירה מופלאה, אווירה אמתית של חג".

לצד החיזוקים הרבים, מיום ליום המצב המשיך והתדרדר, עד שהגיע כ"ג בחשוון בצהריים. "היה ברור לנו באותו יום שהמצב חמור", מציין דוד, "אפילו הכנתי את אחי וגיסי  לכך שאזדקק לכך שהם יגיעו כדי לתמוך בי. ממש התכוננתי לכך נפשית. כשמשה נפטר היו כל רופאי המחלקה בחדרו, הם נשארו שם עוד שעה ארוכה, וכל אחד מהם נעמד וסיפר בדמעות כמה הוא למד ממנו. אחד דיבר על החכמה שלו, השני דיבר על אצילות הנפש, עוד מישהו ציין את הענווה שהייתה לו, ורופא אחר סיפר: 'בחיים לא ראיתי ילד שהכימותרפיה זורמת במכשיר לתוך הגוף שלו, והוא ממשיך ללמוד מתוך הספר'. זה היה מרגש ומטלטל".

ההחלטה: מאגר עולמי

"לאחר פטירתו של משה, השתנו שוב החיים שלנו", מציין דוד, "פתאום, אחרי תקופה ארוכה, חזרתי הביתה והייתי שוב עם אשתי והילדים, לכאורה נוצר זמן פנוי, אבל רק לכאורה, כי ידעתי שלא סתם הקב"ה שם אותי במקום הזה והבנתי שלי משימה. באותם ימים הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו עם המאגר של 6000 הבדיקות שהיו לי, והחלטתי להעביר את הדיסקט עם המאגר לאחד מבתי החולים, כדי שאם יהיה חולה שיזדקק לתרומת מח עצם, יהיה ניתן פשוט להיכנס לתוכנה ולבדוק אם קיים תורם פוטנציאלי.

"לצערי", הוא מוסיף, "בבית החולים לא ממש שיתפו פעולה, הם כנראה לא הבינו את גודל החשיבות של המאגר, ואז החלטתי שאני לא ממתין, אלא מקים את מאגר מח העצם היהודי הגדול והחשוב בעולם, ואז יצרתי קשר עם גברת מאוד יקרה וחשובה בציבוריות הישראלית ובמשפחתנו בפרט – ד"ר ברכה זיסר. היא הכירה את משה היטב וגם ליוותה אותנו לאורך כל הדרך ומימנה חלק לא מבוטל מהמבצעים שארגנו. לא הייתה לנו שום דרך לבצע את הבדיקות הללו ללא משפחת זיסר המדהימה. 

"כשהגעתי לגב' זיסר עם המאגר, הסברתי לה שאני מתכוון הלקים מאגר בדיקות על שם הבן שלי, יש לי כבר 6000 בדיקות, אך הכוונה שלי היא להרחיב את המאגר עוד הרבה יותר.  סיפרתי לברכה גם על כך שאני רואה פוטנציאל גדול דווקא בבדיקות כאלו שייערכו לחיילי צה"ל, שכן מדובר במספר עצום של חיילים שיכולים להירתם לגמילות החסד הזו, וכבר יצרתי קשר עם שר הבריאות דאז והסברתי לו את גודל ההזדמנות, והוא הבטיח להעביר את הבקשה לשר הביטחון. ברכה הבינה מיד את חשיבות העניין, היא סייעה לי בראש ובראשונה לקדם את המגעים עם צה"ל, וכך הבאנו למצב בו כל חייל שמתגייס שומע באופן אוטומטי על האפשרות להצטרף למאגר מח העצם. במקביל, חנכנו את המאגר בטקס מרגש מאוד, ומאז הצטרפו אליו עוד ועוד אנשים. לאורך כל הדרך שיננתי לברכה את הפסוק מספר איוב: 'והיה ראשיתה מצער ואחריתך ישגה מאוד', מתוך הבנה שאנחנו אולי מפעל קטן, אך בוודאי נמשיך להתקדם ולגדול".

* * *

דוד מציין כי מידי שנה הוא עורך אזכרה לבנו בתאריך כ"ג מר חשוון. "בכל פעם אנו מזמינים בדרך כלל את חבריו של הבן, שהם בערך מאה איש, כיום הם כבר בני כמעט 40. אנו שומרים איתם על קשר הדוק, ולרגל האזכרה הם באים ומתארחים אצלנו. בכל פעם אנו מזכירים מחדש את המספר המעודכן של התרומות שנעשו בזכות המאגר, בזכותנו ובזכותם".

ויש לו גם בקשה קטנה: אם אתם קוראים את הדברים, ועדיין אינכם מצויים במאגר מח העצם, הצטרפו לתכנית המיוחדת של עזר מציון. הדבר אפשרי לכל אחד עד גיל 55 וכרוך כיום בבדיקת רוק פשוטה. ומי יודע, אולי עוד תזכו להציל חיים?