בואו נמריא אל הירח וניגע בו

קרה לכם ששמעתם צעקה מאחורי גבכם, וכשהסתובבתם ראיתם אבא גוער בילדו בקולות רמים ולא נעימים?

לא נעים, אבל קרה.

קרה לכם שמבלי שרציתם הייתם עדים לוויכוח עז בין בעל לאשתו בבניין בו אתם מתגוררים?

לא נעים, אבל קרה.

קרה לכם שאתם בעצמכם דיברתם למישהו שלא כפי שהייתם רוצים לדבר? שהקנטתם את האחר, מבלי שעשה לכם דבר?

ממש לא נעים, אבל מה לעשות, קרה...

לכל אחד מאתנו עלולות לקרות תקלות, אבל אם לא נטפל בתקלה הרגעית הזו, מי יודע לאן נגיע.

לשם כך, חייב אדם להיות מודע לעצמו ולהתנהגותו.

אלא שרוב רובנו, בני האדם, איננו מנסים בכלל להבין מהיכן הגיעה ההתנהגות שלנו, לא מבינים מדוע עליה להשתנות.

כיוון שלא מבינים, גם לא מנסים לשנות אותה. ואם כן מבינים, אז מנסים ומנסים ולא מצליחים לשנות אותה. ואז הכול ממשיך כפי שהיה. בדיוק כפי שהיה.

כדי להגיע לאיזה מקום, צריך לטרוח טרחה מרובה.

מה אדם לא יעשה כדי להגיע לירח? מה לא ניסו לעשות?

מדענים עשו כל מה שניתן בידם כדי להגיע לשם. מיליארדים רבים של דולרים הושקעו בכוונה להגיע לירח.

לבסוף בנו חללית ויצרו טיל, והמריאו שוב ושוב, שוב ושוב. נפלו וקמו, דהרו ונעו, ומה?

סוף סוף הגיעו לירח שאליו כל כך השתוקקו להגיע!

כשאדם רוצה משהו, הוא מצליח להרקיע שחקים כדי להגיע לדבר הזה.

אבל לפעמים דווקא בעניינים רוחניים שבין אדם למקום או בין אדם לחברו, שמשה רבנו מעיד בספר דברים "כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ד), דווקא לשם, למקום הכי קרוב אלינו, אנחנו, הקטנים, לא מצליחים להגיע. לא יודעים שאנחנו רוצים להגיע לשם.

אם יודעים לא מנסים, אם מנסים לא מצליחים.

"לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו" (דברים ל' י"ב), לא מבקשים מאתנו להגיע לירח. אף אחד לא מצפה מאתנו שנעשה דברים שהם למעלה מהטבע.

אבל כן מתבקש שנגיע קרוב. שנגיע לעצמנו.

בואו נדאג להביא לכדור הארץ משהו משמעותי מהעצמי שבי, לגעת לעצמי בלב ולדעת מי אני בכלל, מה אני יכול להעניק לכדור הארץ שלי, לעצמי.

כשאגלה את הפנים שבי, ואדע איך לכוון אותם לכיוון הנכון והטוב – אז לא ארגיש שנגעתי בעצמי, אז ארגיש שהגעתי לחלל!

שנגעתי בירח!