פרשת קדושים לאור המהר"ל: כשמצלם אלוקים כבה האור

מצווה יסודית נאמרה בפרשה (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך".  

החיוב נשגב ומרומם. אך מחייב עיון רב, שכן לכאורה הרף הערכי מוצב גבוה מיכולתו של אדם.  

כיצד ייתכן שאדם יאהב את רעהו כפי שהוא אוהב את עצמו? לכאורה, הדבר מנוגד לטבע האדם. ביחס למצווה מעשית ניתן להבין הטלת חיוב על האדם לתת לזולת כפי שהוא נותן ודואג לעצמו. אבל, בתחום הרגשי של אהבה, כיצד ייתכן לצוות על אדם לאהוב את האחר כפי שהוא אוהב את עצמו?  

הרמב"ן מבאר על כן כי זו לשון הפלגה וגוזמה. הרמב"ן מבאר כי הרעיון בציווי הכתוב הוא: עין טובה, כי לפעמים יאהב אדם את רעהו וירצה להיטיב לו בדברים מסוימים, אך הוא לא מעוניין להיטיב לו בדברים אחרים. על כן מצווה הכתוב, שלא תהיה קנאה זאת בלבו, אלא שיחפוץ בטובת חברו בשלמות, כפי שהוא עושה לנפשו.   

ברם, שהסבר מרהיב זה אינו מתיישב עם פשט לשון הכתוב והמהר"ל פונה לביאור העניין באופן שונה.   

מה פירוש האמירה "זו כל התורה כולה"?

בגמרא (שבת דף ל"א, עמ' א') מצינו: "מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמַת הבנין שבידו. בא לפני הלל גיירו ואמר לו: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, וכל השאר פירושה הוא, צא ולמד". בביטוי זה של הלל הזקן, אין אהבה חיובית אלא היבט שלילי, לא לעשות רע. ברם, עם כל חשיבותו של עיקרון יסוד זה, האם זה הבסיס שכל מצוות התורה הם רק פרטים שלו? האם אפשר בדרך זו להסביר למשל את מצוות השבת? או את המצווה להניח תפילין? 

רש"י שם התקשה בכך ועל כן באר כי המונח "רעך" אינו מתייחס לאדם אחר, אלא לקב"ה, והציווי הוא "אל תעבור על דברי הקב"ה, שהרי עליך שנוא שיעבור חברך על דבריך".  

הסבר נוסף ברש"י שם הוא, שאכן אין זה בסיס למצוות שבין אדם למקום, אך רוב המצוות בתורה נוגעות ליחסים שבין אדם לחברו, כגון גנבה, גזלה, ניאוף וכיו"ב, ובבסיסם ניצב הכלל האמור של הלל הזקן. ברם שהסברים אלו חורגים מפשטם של דברים ודברי הגמרא טעונים ביאור. המהר"ל פונה על כן לביאור העניין באופן שונה.   

ואהבת לרעך כמוך או חייך קודמים לחיי חברך?

הקושי מתעצם עת שמעיינים בדברי חז"ל. ידועים דברי רבי עקיבא (ספרא קדושים פרשה ב' פרק ד') "ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה".  

מצד שני, במסכת בבא מציעא דף ס"ב עמ' א' נדון מקרה שבו שני אנשים היו מהלכים בדרך. ביד אחד מהן כלי קטן של מים. אם שותים שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע למקום ישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. אבל, רבי עקיבא חלק עליו ודרש את הפסוק (ויקרא כ"ה, ל"ו) "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך. ערך החיים מציב את האדם במרכז, ומחייב אותו להציל את נפשו ולא לחלוק את המים עם רעהו. כלומר, אותו רבי עקיבא שהדגיש את החשיבות של "ואהבת לרעך כמוך", לימדנו כי "חייך קודמים לחיי חברך". הכיצד מתיישבים הדברים זה עם זה?   

מחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי

מיד לאחר דברי רבי עקיבא כי "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", מובאים בחז"ל (ספרא שם) דברי בן עזאי החולק על רבי עקיבא ואומר כי הפסוק "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה', א') – הוא כלל גדול מזה. ממדרש זה משמע, כי יש שני כללים גדולים בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ו"זה ספר תולדות אדם", והמחלוקת היא איזה מהכללים גדול יותר. ברם, מה הקשר בין שני הכללים הללו? ובכלל, מה פשר דברי בן עזאי? איזה כלל בתורה מתבטא בכתוב "זה ספר תולדות האדם"?  

ואהבת לרעך כמוך - כי יש לו צלם אלוקים כמוך

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" נתיב אהבת הרֵע פרק א' מבאר כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי תוצאתי של רעיון נשגב הניצב בבסיסו.  

הבסיס להתנהגות אנושית ראויה הוא ההבנה כי כל אדם הוא צלם אלוה ממעל.  

הערך העצמי של האדם נובע מצלם אלוקים שבו. התורה רואה את ערך החיים ואת תכליתם בהגשמת צלם האלוקים של האדם, כפי שמצינו במסכת אבות פרק ג', י"ד "חביב האדם שנברא בצלם אלהים".  

מעיקרון זה נגזר הצורך בשוויון ובאהבת הרֵעַ, שהרי צלם אלוקים יש גם לאנשים אחרים זולתנו. מכיוון שצלם אלוקים הוא הבסיס לערכו של אדם הרי שמתחייב מכך כי האדם יעריך גם את האחר באותה מידה, שהרי גם לו יש צלם אלוקים.  

נמצא כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" אינו ציווי רגשי אלא ציווי רציונלי שפירושו, כי אותה סיבה שמביאה אדם לאהוב ולהוקיר את עצמו, מביאה אותו לנהוג כך גם כלפי רעהו.  

כלומר, התורה מכוונת לכך שהאדם יגשים את צלם אלוקים שבו, וזהו היסוד ליחס שווה אל האחר.  

זה כלל גדול בתורה

מכיוון שהיחס של אדם לרעהו נעוץ בצלם האלוקים, מובנים דברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", שכן עסקינן בערך יסודי שכל מצוות התורה הם פירוש שלו. הכלל האמור ניצב לא רק ביסוד מצוות שבין אדם לחברו אלא גם בבסיס מצוות שבין אדם למקום, שהרי כל מצוות התורה נועדו להביא את האדם להגשמת צלם האלוקים שבו.  

המהר"ל מבאר כי יש רמ"ח (248) מצוות עשה כמניין איברי האדם, שהם צלמו ודמותו.  

זה ספר תולדות האדם כביטוי לצלם אלוקים

בן עזאי משתית אף הוא את היחס אל האחר ואת הבסיס הערכי של מעשי האדם, על צלם אלוקים שבו. אבל, בן עזאי מוסיף על דברי רבי עקיבא ואומר, כי צלם האלוקים הוא לא רק הבסיס למצוות התורה, אלא שהתורה מגדירה את עצמה כ"ספר תולדות האדם".  

מדוע? מכיוון שהגדרת האדם כצלם אלוקים מעוררת קושי, שהרי אלוקים נצחי: היה הווה ויהיה, ואילו האדם רגעי, יחסי וחולף. איך אפשר לדמות אדם לאלוקיו?  

אבל, יש פרט שבו ניתן לאדם כוח של המשכיות ונצחיות, והוא ביכולתו להעמיד תולדות כמוהו. כלומר "הדמות (של האדם) צריך שיהא נשאר קיים (כפי שהאלוקים נצחי וקיים לעד). וכאשר האדם עוסק בפריה ורביה הרי הוא מוליד בדמותו ובצלמו".  

ההמשכיות באה לרכך את הקושי להגדיר אדם בר חלוף כצלם של האלוקות הנצחית, לאור יכולתו של האדם להנציח את עצמו ע"י הבאת תולדות. 

מה פשר המונח צלם אלקים?

שיטת בן עזאי טעונה ביאור, שכן ההמשכיות כשלעצמה אינה מבטאת את צלם האלוקים שבאדם, שהרי גם בעלי חיים מביאים תולדות. מה אם כן מותר האדם על הבהמה?  

לשם הבנת נקודה זו יש לבאר את פשר המונח "צלם אלוקים". 

בתורה נאמר (בראשית א', כ"ז): "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו".  

רש"י מבאר כי המונח "צלם" מבטא "דפוס" ותבנית. כיצד ייתכן לומר כי האדם נברא בדפוס ותבנית קונו, שעה שלקב"ה "אין דמות הגוף ואינו גוף" (כלשון מזמור "יגדל אלהים חי") הוא שיא ההפשטה ואין לו צורה וצלם גשמי כלל?  

כוח הבחירה של האדם הוא צלם אלוקים

המונח אלהים מבטא "בעל הכוחות כולם" (טור אורח חיים סימן ה').  

ובכן, האדם דומה לאלוקיו במובן זה שהקב"ה נתן לו כוח ויכולת לשלוט בעצמו ובכל העולם, לעשות בו טוב או רע לפי בחירתו.  

צלם אלוקים שבאדם מתבטא בכוח האדם לבחור להיטיב או להרע (כפי שכתב הרב חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" שער א' פרקים א'-ד').  

"צלם אלוקים" מבטא אפוא את כוח הבחירה שיש באדם. 

ביוש פוגע ביכולת הבחירה של האדם וממילא בצלמו

כוח הבחירה של האדם נובע מאמונתו בכוחו ובמעלתו הייחודית. עם הפגיעה בכבודו נפגעת אמונתו ביכולותיו ונפגע כוח הבחירה שלו. אדם מבויש, מוקלן ומוכתם, הוא אדם שנכבה האור שבו ונפגע צלם האלוקים שבו המתבטא ביכולת הבחירה וההגשמה העצמית שלו.  

בדרך זו ביאר את הדברים המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב אהבת רע פרק א', את דברי חז"ל כי "המלבין פני חברו כאלו שופך דמים" (בבא מציעא דף נ"ח עמ' ב'), שהרי מי שמבייש ומלבין פני חברו ברבים נוטל ממנו את כבודו העצמי ואת יכולת הבחירה שנובעת ממנו, ובכך הוא נוטל את מהות חייו כצלם אלוקים וכבעל בחירה.  

ובלשון המהר"ל: "מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זה נקרא שפיכת דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם, וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם שהוא צלמו, והוא בטול האדם כי צלמו הוא האדם".  

לכן, אדם מנוע מלהקלין ולבייש אפילו את עצמו, והכלל הוא ש"אין אדם משים עצמו רשע" (יבמות דף כ"ה עמ' א'), שהרי אין לאדם רשות לפגוע בצלם האלוקים שלו.  

לכל אדם יש שליחות וכוח הבחירה מאפשר להגשימה

לכאורה, גם אם מביישים אדם ופוגעים בו, נותרות בידו יכולות מרשימות לבחור בין טוב ורע. במה ניטל צלמו של אדם ונחשב כמי ששפכו את דמו כאשר מַקְלִים אותו?  

ביחס לכך מוסיף המהר"ל ומבאר כי כוח הבחירה ניטע באדם כדי שיוכל למלא ולהגשים את ייעודו. 

במסכת ברכות דף י"ז עמ' א' מובאת תפילתו של רבא: "אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". כלומר, אדם לא נוצר עד לרגע שבו יש לו שליחות להגשים. בזמן או במקום אחר אין תכלית לקיומו. ולכן, הטענה שיש כלפי האדם, עכשיו שנוצרת – מדוע אינך עושה את שליחותך. המשמעות של צלם אלוקים היא אפוא כי הוטלה על כל אדם ואדם שליחות מאת בורא עולם במסגרת הכוח שהוטבע בו לפעול בעולמו. הפגיעה בכבוד האדם מונעת מן האדם להגשים את שליחותו, ועל כן היא פגיעה בצלם האלוקים של האדם.  

כבוד האדם כנובע משליחות אלוקית

נשמת האדם היא חלק אלוקי ממעל, ובה נחקקה ונטבעה השליחות האלוקית שעליה למלא.  

הנשמה נקראת כבוד, כפי שכתב הרמב"ן בספרו האמונה והבטחון פרק י"ז "והנשמה נקראת כבוד, שנאמר (תהילים ל', י"ג) 'למען יזמרך כבוד' ואומר (שם נ"ז, ט') 'עורה כבודי'".  

הרב י.ד סולובייצ'יק בספרו "ימי זיכרון" בפרק על "שליחות", מבהיר כי השליחות שיש לכל אדם היא היסוד הרעיוני של כבוד האדם, שכן הכלל הוא (ברכות ה' משנה ה') כי "שלוחו של אדם כמותו". כבוד השָׁלוח הוא בבואה לכבוד שמגיע לשולח ומי שממלא שליחות אלוקית נהנה מכבוד שמיים.  

וכיבדת לרעך כמוך

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שכן הבסיס לכבוד האדם הוא שליחות האדם ומעמדו כשליח של הקב"ה. ממילא, אין מקום כי יתגאה אדם על זולתו, שהרי כשם שהוא שליח, כך חברו שליח, ולכל איש יש שם ויש שליחות אלוקית. לכל אדם יש את המשימה שלו. אל לו לזלזל ולפגוע בחברו, שהרי בכך הוא מזלזל בשולח. אם האדם מתגאה על רעהו ואינו מעניק לו יחס שווה, הרי שהוא מועל בשליחות, וחושב שהוא פועל מטעם עצמו ולא כמי שכל הטעם לְכַבדו, היא השליחות שהוא נושא על גבו. הרב סולובייצ'יק מבהיר על כן כי "הכבוד כשלעצמו הוא בבחינת מידה אלוקית. כאשר אדם מחשיב עצמו וחולק כבוד לזולתו הוא מביא בכך לידי הביטוי את דבר שליחותו הגדולה של האדם המתבססת כולה על צלם אלוקים שבו, אז כבודו של השליח הוא מעין בבואה של כבוד קונו. אולם אם האדם מחלל את כבוד זולתו, הרי הוא מחלל בזה את צלם אלוקותו ואת שליחותו".  

ואהבת לרעך כמוך - אבל חייך קודמים

ואהבת לרעך כמוך. ראיית החיים כשליחות של האדם מחייבת לכבד את האחר, שיש לו שליחות משלו. אבל, ראיית החיים כשליחות מחייבת בראש ובראשונה את קיומו של השליח. ממילא, מי שיש בידו קיתון של מים אינו יכול לתת אותו לחברו ובכך לקפד במו ידיו את פתיל חייו ולהביא את שליחותו לידי גמר בטרם עת. "חייך קודמים לחיי חברך", שכן במסגרת חובותיו של השליח כלפי שולחו, אין אפשרות לבטל את השליחות.  

הנה כי כן, המהר"ל נותן ממד של עומק לכללים לציוויים הבסיסיים:  

• "ואהבת לרעך כמוך" - אינו ציווי רגשי אלא תוצאה מיסוד אמוני הקובע כי ערך האדם נובע מצלם אלוקים שבו, ומכיוון שכל אדם נברא בצלם מתחייב יחס שווה אל האחר.  

• "צלם אלוקים" - מתבטא ביכולת הבחירה של האדם בין טוב לרע, ובחובתו למלא ייעוד מסוים שלשמו נברא, שהוא שליחות אלוקית.  

• "כבוד האדם" - נובע מתפקידו של האדם כשליח של בוראו.  

• כל המלבין פני חברו ברבים נחשב כמי ששפך את דמו - שכן הקלנה של האדם פוגעת ביכולת הבחירה שלו ובמסוגלות האישית שלו לקיים את שליחותו בעולמו, שהיא תכלית חייו. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט