צביה טייבי: "אבא קפץ מהחלון יחד עם אחי, ואני אחריהם"

"שומעים לאחרונה כל כך הרבה פרסומים על ממצאים חדשים הנוגעים לפרשיות חטיפת ילדי תימן", אומרת צביה טייבי, ונאנחת אנחה קורעת לב, שמעידה על הכאב הרב שהנושא מסב לה. "מצד אחד אני שמחה לשמוע שמחפשים את הצדק, אבל מצד שני – מה, זה מה שיחזיר לי את הבת שלי? את התינוקת שנגזלה ממני לפני 70 שנה?" 

שאלתה נותרת תלויה באוויר, כשהיא מוסיפה: מספרים כל כך הרבה על חטיפת תינוקות, אבל יש לי אח קטן, אבנר ערוסי, שנחטף דווקא בעודו ילד, כשהיה בחדר החולים במעברה. רק בנס אבא הצליח להחזיר אותו. אני חושבת על כל הילדים שנחטפו מהוריהם ולא הושבו, והלב שלי בוכה. כל כך הרבה שנים חלפו, אבל הסיפורים האלו לא עוזבים"". 

על גמלים וחמורים

צביה נולדה בשנת 1932 בעיר צנעא שבתימן. בגיל עשר היא התייתמה מאימה שנפטרה בלידתו של אחיה הקטן, ועול גידול המשפחה נפל על כתפיה. "ולא הייתה זו משפחה קטנה", היא מציינת, "המשפחה שלנו כללה עשר נפשות, ואני הייתי אחראית על הטיפול באחיי הקטנים ועל כל הניקיונות בבית. אבא שלי היה סוחר, ובמשך כל שעות היום עבד מחוץ לבית, כך שהעול נפל עליי". 

צביה מציינת כי זו גם הסיבה שבאותם ימים לא חיפשו עבורה חתן, בניגוד למקובל בתימן, שם ילדות בגילה כבר הקימו בתים משלהן. "נשארתי כל הזמן בבית, ואפילו לאחר שאבי התחתן מחדש, ואחותי הצעירה ממני כבר התחתנה, אני עדיין נשארתי בבית, כי היה ברור שזקוקים לעזרה שלי".  

שנים ספורות לאחר מכן נודע על הקמת מדינת ישראל והחלו דיבורים נרגשים על עלייה לארץ. "אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שהייתה", נזכרת צביה, "לאבי היו הרבה מאוד עסקים, הוא היה עשיר גדול, ובכל זאת היה מובן מאליו שהוא עוזב הכל בתימן וכולנו עולים לארץ, כך גם הרגישו שאר היהודים שהתגוררו סביבנו. אבא הסביר לכולנו שיהיה עלינו לעבור  מסע ממושך, שבסופו נגיע אל מחנה חאשאד, ומשם נטוס לארץ, ואכן נערכנו למסע הזה". 

איך אפשר להיערך לכזה מסע? 

"כשיצאנו מהבית עדיין לא ידענו כמה זמן בדיוק יידרש לנו כדי להגיע למחנה, אבל היה ברור שנצטרך הרבה צידה לדרך. אז הכנתי צנימים ולקחנו כדי מים. אבא דאג לנושא הכספי – הוא לקח שלושה שקים גדולים מלאים בכסף וזהב, וכן פחים מלאים בתכשיטים ומזוודות עם בדים יקרים. זה היה כל רכושנו, את הבית הגדול ואת יתר הדברים – השארנו מאחור".  

עד מהרה התגלתה הדרך לא רק כארוכה, אלא גם כמתישה מאוד. "בתחילה נסענו במשאיות – נדחקנו כמה משפחות לתוך משאית, ונסענו בכבישים המשובשים", מפרטת צביה, "אבל אז הגענו למדבר, שם המשאיות לא יכלו להמשיך, אז עברנו לגמלים וחמורים. רכבנו עליהם במשך שבועות ארוכים, הגוף כמעט נשבר מהישיבה על החמור". 

צביה מציינת שהילדים הקטנים לא יכלו לרכב, אז הוריהם הכניסו אותם לשקים, אותם הם קשרו לחמורים. "כך היה עם אחי הצעיר רצון", היא נזכרת, "אבא קשר אותו בתוך השק, ואני הייתי אחראית עליו ודאגתי לשלומו. בלילות היינו בדרך כלל נעצרים ונחים בצידי הדרך, אך מידי פעם כשהגענו למקום יישוב, היינו נכנסים לבית מלון, שם הציעו לנו אוכל, מקום לישון וגם מחסה לחמורים". 

מאחת העצירות הללו זוכרת צביה חוויה מפחידה: "אבא הפקיד אותי להיות אחראית על החמור שלו, עליו היו קשורים שקים עם כסף וזהב, וכן שק קטן עם אחי הקטן – רצון. ניסיתי להירדם על יד החמור, ופתאום גיליתי שודד ערבי מתקרב אליי ומושך אחריו את החמור. הדבר הראשון שעלה בראשי היה הדאגה לאחי התינוק. ניסיתי לעצור את הערבי, אבל הוא כבר הספיק לברוח. פרצתי בצעקות, והתחלתי לרדוף אחריו ברגליים יחפות, כך עד שהצלחתי להבריח אותו ולהחזיר את החמור. רצון אמנם חזר אלינו, וכך גם החמור, אבל את הכסף והזהב הספיק השודד לגזול. כך נותרנו רק עם חלק מהרכוש, אך עם הודיה גדולה לבורא על כך שרצון ניצל. ואגב, היום הוא כבר הפך לרב גדול – הרב ציון ערוסי, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל ורב העיר קריית אונו". 

למען האמת, צביה מציינת כי בדרך הטבע גם יתר רכושם היה אמור להישאר על אדמת תימן. "אחרי שהגענו למחנה 'שאהד', ריכזו אותנו כדי להעלות אותנו על המטוסים, כחלק ממבצע 'מרבד הקסמים', אלא שקודם לכן דרשו מאתנו להיפרד מכל הסחורה, הכסף והזהב, ואף איימו עלינו כי 'אם נעלה את הסחורה – היא עלולה למוטט את המטוס'". 

אז השארתם את הסחורה בתימן? 

"מה פתאום? אבא שלי היה אדם חכם מאוד, הוא סיפר שהבדים היוקרתיים הם בגדים שלנו, ואנו חייבים לקחת אותם לארץ, ואילו את הכסף והזהב הוא הכניס לתוך תרמוסים, וכך העלה אותם. בכלל, אבא התנהג מאוד בזהירות והוא לימד אותנו כל הזמן את המושג 'כבדהו וחשדהו' – צריכים להודות לכל הציונים שמארגנים את העלייה, אבל להישמר מאוד ולא לבטוח באף אחד, חוץ מאשר בעצמנו". 

הרב ערוסי בתימן

"אבא קפץ מהחלון" 

בתחילה לא הבינו צביה ואחיה ממה אביהם חושש, אבל בהמשך כבר הובהרו להם הדברים. "זה היה כשהגענו למחנה חאשאד יחד עם עוד כמה משפחות שנלוו אלינו למסע", היא מפרטת, "שם הודיעו לנו שנצטרך לחכות כמה ימים עד שיגיע תורנו לעלות למטוס. לא היו במחנה תנאים טובים, אבל הייתה שם מרפאה, וזה היה חשוב לנו מאוד, כי בדיוק אבנר, אחד מאחיי הקטנים, חלה וכך יכול היה לקבל טיפול מתאים". 

צביה מציינת כי אביה דאג לאבנר מאוד, והורה לה שלא להשאירו לרגע לבדו. "באחד הימים הודיעו לנו שהגיע תורנו לעלות למטוס. אבא שאל מה יהיה עם אבנר, והסבירו לו שהוא יישאר במחנה ויעלה אחרינו. אבא לא הסכים לשמוע על כך בשום פנים. הוא משך את אבנר מהמרפאה, וכך עלינו יחד אתו על המטוס". 

הפרק הבא בסיפור חייה של צביה כבר היה במעברת עין שמר. "כשאומרים מעברה מיד חושבים על אוהלים, אבל אנחנו נמנינו ממש על ראשוני העולים, לכן זכינו להתגורר בצריף קטן. נדחקנו בצריף 10 נפשות, וזאת אחרי שבצנעא היה לנו בית גדול ומרווח. בתחילה התלוננו, אבל אחר כך, כשראינו את האוהלים הלוהטים שהוקמו לעולים שהגיעו אחרינו, הבנו ששפר מזלנו".  

אבל לסיפור של אבנר יש גם המשך. "כשהגענו למעברה, נלקח אבנר לחדר החולים, ואבי המשיך בהוראתו הקבועה – לא להשאיר את אבנר לבד. כבר אז החלו להישמע סיפורים על חטיפת ילדים, ואבא הזהיר את כולנו. עשינו תורנות – לפעמים אבא הגיע להיות עם אבנר, לפעמים אשתו באה, ולפעמים אני. באחד הימים אבא סיפר לי שאבנר מרגיש טוב יותר ושאבוא להיות אתו בחדר החולים, אלא שכאשר הגעתי הודיעה לי האחות ש'הילד נפטר', וכששאלתי איך זה יכול להיות היא ניחמה אותי: 'אל תדאגי, יהיה לכם תינוק חדש'". 

איך הגבת לכזו בשורה נוראה? 

"לא איבדתי עשתונות", נזכרת צביה, "רצתי לאבא, והוא קלט ברגע אחד מה שקרה והודיע לי שאנחנו יוצאים מהמעברה ומחפשים את אבנר. זו הייתה הפעם הראשונה בה יצאנו מהמעברה, רצתי עם אבא לאורך הכבישים הלוהטים, כשרגלינו היחפות נצרבות, עד שלבסוף מצאנו תימני שהבין מיד על מה אנחנו מדברים והפנה אותנו לבית החולים דג'אני ביפו, שם הוא טען שמחביאים ילדים שנחטפו.  

"הגענו לבית החולים, ואני חייבת לציין שלא האמנתי שיש סיכוי שנמצא את אבנר. אבל אבא נכנס למחלקה והצליח להרעיד את הקירות. הוא צעק שהוא מחפש את הבן שלו וביקש לדעת איפה הוא נמצא. עברנו מחדר לחדר ולא ראינו את אבנר, עד שהגענו לחדר צדדי, שם הייתה קבוצת ילדים ובתוכם אבנר שלנו. אבא לא חשב פעמיים, למרות היותו אדם מכובד ומיושב, הוא זינק אל אבנר, עטף אותו בטלית וקפץ אתו דרך החלון. הבנתי שאבא עשה כאן דבר מה שכביכול אינו חוקי, לכן רצתי אחריו, כולנו נמלטנו מבית החולים, כשאנחנו שומעים את סירנות המשטרה הרודפות אחרינו. המשכנו לרוץ עד שהגענו לשיכון האוהלים, שם הסתתרנו באוהל של אחד מקרובי משפחתנו, עד שחלף זעם".   

הרב ערוסי אביה של צביה

"אמרו לי: 'אין תינוקת'"

בשנת 1950 נישאה צביה לבעלה זכריה טייבי. "הייתי אז בת 17 – גיל מבוגר ביותר ביחס לעדה התימנית", היא מספרת, "עבדתי לאחר מכן כעובדת ניקיון בקופת חולים ובהמשך התקדמתי בעבודה לעוזרת במעבדה. במקביל השלמתי לימודי קריאה וכתיבה". 

צביה מציינת שיש לה שני בנים, אך קודם לכן נולדה גם תינוקת. "והיא נלקחה ממני", היא מדגישה, ופורצת בבכי. "עד היום אני זוכרת איך שהיא נראתה – כל כך מושלמת, בריאה לגמרי..." 

מה זאת אומרת "נלקחה"? איך זה קרה? 

"האמת היא שמלכתחילה חששתי ללדת בבית החולים. הגיעו למעברה שמועות על חטיפת תינוקות, וגם הייתה לי טראומה מהסיפור עם אבנר. מצד שני, חששתי ללדת בבית. התנאים אצלנו היו כל כך קשים, אפילו להתקלח באופן נורמלי לא יכולנו. חשבתי שבתנאים כאלו, הדבר הנכון עבורי יהיה ללדת בבית החולים, וכך הגעתי לבית החולים דג'אני ביפו". 

אחרי הלידה היא החזיקה את התינוקת שלה במשך כמה רגעים. "תינוקת יפה ומושלמת", היא חוזרת שוב ושוב, "ואז הרופאים ביקשו לקחת אותה לבדיקות, ומאותו רגע לא ראיתי אותה יותר".  

לא ביקשת הסבר? לא שאלת איפה היא? 

"בטח ששאלתי. בהתחלה שלחו אותי  מחדר אחד לחדר השני, ולבסוף אמרה לי אחת האחיות: 'אין לך תינוקת, היא מתה'. התחלתי להשתולל ולצעוק. אמרתי לה: 'ראיתי את התינוקת, היא חיה ובריאה, תגידי לי איפה היא'. האחות הפנתה אותי לרופא והוא רק אמר לי: 'נגמר, אין לך תינוקת, היא לא קיימת, אין כלום'". 

קולה של צביה נשבר כשהיא מספרת שהיא לא ויתרה. "חיפשתי אותה בכל בית החולים, כל הזמן חשבתי שאולי גנבו לי אותה, אבל לא היה מי שיעזור לי ובסך הכל הייתי אחרי לידה, במצב שלא אפשר לי לחפש במרחקים". 

מה בעלך אמר על כך? 

"בעלי האמין להם. הוא באמת חשב שהתינוקת נפטרה. רק אחרי שנים הצליחה כלתי להשיג את תעודת הלידה של התינוקת, אבל לא מצאנו את הקבר שלה, כך שאין שום הוכחה לכך שהיא נפטרה. למעשה, אין לנו מושג איפה היא היום וזה מה שהכי כואב, כי בלב שלי אני עדיין מרגישה שהיא קיימת". 

צביה מציינת כי זו גם הסיבה שהיא החליטה להשתתף בסרט תיעודי שמביא את סיפורם של ילדי תימן החטופים. "חשוב לי להעלות מודעות, שאנשים יבינו מה קרה באותן שנים. זה גם מה שגרם לי להתראיין לכתבה הזו, למרות שאני לא צעירה, למרות שלא קל לי להיזכר בכל התלאות שעברנו". 

את חושבת שיש סיכוי שהפרסום הזה יוביל למציאת בתך? 

היא נאנחת. "אני לא יודעת", אומרת לבסוף, "לא רוצה לחשוב ולקוות, כל כך הרבה קיוויתי עם השנים, וזה רק פצע אותי. אבל אין ספק שהנושא הזה חייב לקבל את המקום שלו, כי מוכרחים לפענח את התעלומה ולהבין מה עלה בגורלם של התינוקות והילדים הללו אחד לאחד". 

תודה לשירה עמראני, מנכ"ל 'מסילות' - פיתוח תעסוקה ועסקים בפריפריה, על עזרתה הגדולה בהכנת הכתבה