כיצד גרם משה לשינוי גזר הדין של עם ישראל אחרי חטא העגל?

"בסדר חיי האדם, בין בצורתם כלפי חוץ ובין בתוך לבו, אנו מוצאים שני יסודות שונים - הכלליות והפרטיות. מצד הפרטיות, אדם חי לעצמו ודואג לעצמו, בין בצרכיו ושאיפותיו הגופניים, ובין בהרגש אחריותו על נפשו בעניינים רוחניים. מצד הכלליות, הוא מרגיש אחריות על, וכלפי, הציבור. מרגיש עצמו כחלק של דבר כללי, ה'מין האנושי', ושל חלק ממנו, האומה, ולא כדבר בפני עצמו.

אילו נמצאת רק אחת משתי הנטיות הללו, לא היה האדם בסוג אדם. אם לא הכלליות, היה איש את רעהו חיים בולע, כחיות הטורפות וגרוע מהן. אם לא הפרטיות, בטלו השאיפה והמרץ הפרטיים, בין בעניינים גופניים בין ברוחניים, ולא הייתה אישיות ליחידי המין האנושי יותר מאשר יש לנמלות (נמלים), שאצלן הפרט כמעט רק כמו אבר של הכלל".

במילים יפות ועמוקות אלו, פותח הרב אליהו דסלר מאמר שנקרא "הפרט והכלל", העוסק בענייני חסד ונתינה ("מכתב מאליהו", א'), ודבריו מתאימים לפרשת קדושים, העוסקת, בין היתר, בענייני מצוות שבין אדם לחברו.

ניקח את הדבורה כדוגמא. הדבורה מלקטת את הצוף מהפרח כדי להזין את עצמה, בלי ידיעה שעל ידי זה היא מסייעת לקיום מיני צמחים אחרים, על ידי ההאבקה שהיא מייצרת ללא ידיעתה. כך גם ביחס לבעלי חיים רבים אחרים הדואגים לעצמם, אולם בפועל הם מייצרים מעגלי השפעה רבים ורחבים.

מציאות זו נכונה לא רק ביחס לבעלי חיים אלא גם ביחס לבני אדם, וניקח את סוחר המזון כדוגמא. סוחר המזון מוכר את מרכולתו מתוך אינטרס אישי להרוויח ולהתפרנס, אולם בפועל בזכות זה יש לציבור אפשרות לרכוש מזון ולהתקיים. וכן ביחס לשאר המקצועות – בעל מקצוע עובד בעיקר עבור עצמו, אולם בפועל הציבור כולו מרוויח מכך. הבריאה כולה היא כמו מכונה אחת שכל חלקיה פועלים זה עם זה.

גם מבחינה רוחנית, הכל משמש לתכלית אחת, אולם יחד עם זאת כל פרט מרגיש את עצמו כמציאות נבדלת, הנמצאת לצרכי עצמה. אדם מקיים מצווה וקונה בכך את עולמו הנצחי, אולם יחד עם זאת הוא משפיע טובה על העולם כולו, גם ללא ידיעתו.

העולם בנוי על שני היסודות הללו – פרטיות וכלליות. הן סותרות זו לזו אולם מכריחות זו את זו. נבראנו לחיות בחברה אחת, כללית, ובכל זאת ניתנה לנו פרטיות המוטבעת בנו באופן שאי אפשר לעקור אותה מעצמנו.

ה"מתח" הזה בין הפרטיות לבין השעבוד לאחרים, הוא בכוונה תחילה. כך תכנן הבורא את הבריאה ואת המין האנושי בפרט, וננסה להבין מדוע.

אדם נברא "בצלם אלוקים". כלומר, המידות הטובות שנבראו באדם בפוטנציאל, דומות למידות העליונות שבהם מתגלה הקדוש ברוך הוא לברואיו. עיקר שלימות האדם הוא להתדמות לבוראו, והדמיון לאלוקים אמור לבוא לידי ביטוי בין היתר בלהיות משפיע לאחרים.

השלב הראשון הוא אהבת הבריות, אהבה שמעוררת את הרצון להשפיע. מעשה חסד על כל סעיפיו, היא ההשפעה של האהבה באופן מעשי.

כדי שאדם יוכל לגלות את צד ההשפעה שבו, כלומר, לתת מעצמו לזולתו, הוא מוכרח להיות בטבעו בעל צורך בפרטיות. כשיש לאדם צורך בפרטיות ובעיקרון הוא יכול היה להיות בפני עצמו, אולם בכל אופן הוא מרגיש חיוב ורצון להשפיע על הכלל, זו כוונת הבורא. בלי הצורך בפרטיות, נתינה לאחרים לא יכולה להתפרש כנתינה מעצמו.

הרבה גוונים ודרגות יש לחסד והשפעה. יש הטבה בענייני עולם הזה כמו הושטת פרוסת לחם לאדם רעב, והכלל שאנחנו צריכים לזכור הוא, שענייני העולם הזה של החבר, הוא העולם הבא שלנו. כלומר, כשאדם קונה אוכל לעצמו ודואג לענייני עולם הזה שלו, הוא עושה מה שהוא צריך לעשות כדי להתקיים, וזה בסדר גמור, אולם אם אדם דואג לענייני עולם הזה של הזולת, הוא מאכיל רעב, גומל חסדים וכדומה, המקבל מרוויח עולם הזה, אולם הנותן מרוויח מזה עולם הבא!

בנוסף על החסד הגשמי, יש חסד והטבה בעניינים רוחניים, שאדם משפיע תורה ומצוות על אחרים, וגורם להם לשפר את מידותיהם ואישיותם.

ישנה דרגת חסד נוספת, מדהימה, שגילה לנו משה רבנו.

התורה כותבת, שבעקבות חטא העגל, אמר אלוקים למשה שהוא רוצה לכלות את העם ולהקים ממשה עם חדש: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב, י'). משה, הרועה הנאמן, הרבה להתחנן ולבקש סליחה ואמר לאלוקים: "וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב), ואכן הקדוש ברוך הוא "שינה" את החלטתו ואמר סלחתי כדבריך. דוד המלך כותב שבעקבות חטא העגל: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם (הקדוש ברוך הוא את בני ישראל), לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהלים ק"ו). מדהים. משה "עמד בפרץ".

מה היה שם? האם שייך להתעקש נגד רצון השם ולהצליח? האם משה הצליח לשנות את דעתו ורצונו של השם?

התשובה מופלאה.

משה רבנו מסר נפשו על עם ישראל, ובאותה שעה הוא הגביה את עצמו למדרגה הגבוהה ביותר של דביקות ואחדות עם כלל ישראל, עד כדי כך שהוא העדיף "להיעלם" יחד עם בני ישראל, מאשר להיות בלעדיהם. באותה נקודת זמן, משה רבנו היה בדרגת אחדות כה גבוהה, שהוא לא יכל להתקיים בלעדי עם ישראל. כיוון שמשה רבנו מסר את עצמו על עם ישראל, נוצר מצב מדהים - הם נהפכו לאחד, וממילא המצב של עם ישראל השתנה, שהרי משה רבנו הפך להיות חלק מהם ובאופן "אוטומטי" המצב הרוחני שלהם השתנה לטובה. משה רבנו "נתן מעצמו" לכל יהודי ויהודי, וגזירת הכיליון לא חלה על עם ישראל כשהוא במצב רוחני טוב.

משל למה הדבר דומה? לצבע מאכל הניתן לתוך כוס מים. הכמות המועטה אך המרוכזת של הצבע, משפיעה מידית על כל המים מבלי יכולת להפריד בניהם. משה רבנו בצדקותו עשה מעשה התאחדות עם כלל ישראל, וההשפעה של הצדיקות שבו על כלל ישראל הייתה מידית. כולם נהיו צדיקים יותר.

זו דוגמא מדהימה לעוצמת ההשפעה של האחדות. כשיש אחדות של אמת, הזכויות שיש לאחד מתמזגות בציבור, וממילא הן מסוגלות להגן עליו ולהשפיע עליו לטובה.

נוסיף נקודה.

כל מי שמבחין בכוחות הנפש יוכל לראות, שמי שמתעניין באמת בטובת חברו, חוץ מהגמול שהוא יזכה לו בעולם הבא, הוא גם מרוויח בעולם הזה. מדוע? שהרי ההתחברות שלו לנפש חברו גורמת לכך שהוא שמח בטובת חברו כאילו היא טובתו, הרי שהנותן את לבו לאחרים, לבו מתרחב להרגיש כל נועם וטובה שבחיים של כמה בני אדם.

מי לא רוצה להיות מאושר?