אפרת ברזל רוצה שתתנו מקום לילדים המתבגרים שלכם

אבא התקשר אלי בערב יום השואה. הוא מתקשר הרבה וגם אני מתקשרת, אבל היה משהו.

"איפה את?", הוא שאל אותי, והיה משהו בצליל שהבנתי שאני בבדיקה.

"זה ערב יום השואה", הוא אמר לי, "יש דברים שכל המדינה עושה ביום השואה". ישר ידעתי שזה בקלות יכול להחליק לדיונים הרגילים של דומיה/צפירה וכו', וידעתי שלא אני ולא הוא כבר ברמת היחסים של לדון על זה. כן אמרתי בתגובה, "אבא, כל השנה אנחנו חיים את השואה, לא רק ביום הזה. בלימוד לעילוי נשמת, בלהחיות את עולם התורה ששם נהרס. איפה יש אצלכם בתל אביב בית ספר שנקרא 'חכמי לובלין'?".

והוא ענה בהכי רגוע: "האמת שזה נכון", ועברנו נושא.

והרגשתי, כמה נעים כשאחד נותן מקום לשני, ויש כבוד הדדי.

וחשבתי לעצמי אם תמיד זה היה ככה,

ועניתי לעצמי שלא.

בגיל הנעורים אני לא בטוחה שהרגשתי שההורים שלי מבינים אותי, בכל מקרה לא בהכל.

בדיעבד אני מבינה כמה זה טבעי, אבל עוד יותר כמה זה חבל.

כמה כאב היה נחסך לו רק.

ולרגע עברתי להיות אמא, ושאלתי את עצמי - האם תמיד אני הבנתי את בנותי שלי כשהיו נערות?

ועניתי לעצמי שלא בטוח, אבל שממש השתדלתי, ושאני אוהבת כל כך את מה שיש בינינו היום. מבט. הבנה. קריצה.

* * *

ואז פתחתי את המייל.

מעתיקה מדביקה.

"שלום אפרת,

מצאתי אצל סבתא שלי, כשבאנו להיות אצלה בפסח, עיתון קטיפה מלפני, לא יודעת, אולי ארבע שנים.

סבתא שלי היא מאלה ששומרים עיתונים. כבר הפסקנו להעיר לה, ולפעמים אנחנו אפילו מודים לה. בקיצור, נתקלתי באחת הקטיפות ההן מפעם במשהו שכתבת על כמה ילדים מבקשים מקום רגשי אצל ההורים שלהם, לא משנה בני כמה הם. קראת לזה 'הילדים הרעבים', כתבת שאם אין בטחון באהבה הילדים האלה גדלים להרגיש גם אחר כך לא רצויים.

זה כואב לי להגיד את זה,

אבל אני בחורת סמינר, נערה מתבגרת. אוהבת את אמא שלי מאוד. אני מרגישה שאין לה מקום בשבילי, בכל אופן אין לה מקום לטעויות שלי, אין לה סבלנות לשאלות מרגיזות, לשגיאות, לתהיות, אני צריכה להיות רק כמו מה שהיא חושבת שצריך להיות.

אני מפחדת כבר להגיד לה באמת את דעתי.

ואני רק רוצה להיות בסדר,

אני תמיד רוצה להיות ילדה מקסימה כמו שהייתי כשהייתי קטנה, ואני מפחדת לטעות, מפחדת לאבד את איך שאני יודעת לשמור את-אותי-שלי-אצלה (את זה חברה של אמא שלי הסבירה לי).

אז אני מתנהגת מולה כמו שצריך, אבל קשה לי. בלבי אני מפתחת כל כך הרבה מחשבות אחרות, יש לי עולם סודי משלי, שאני הפסקתי לשתף אותה בו, אי אפשר, כי כל מה שאני אומרת מתוכי ולא כמוה, זה לא בסדר. אם היא רק היתה יודעת מעט מהעולם שלי, לא לא, בעצם, לא הייתי רוצה שהיא תדע.

 אני רוצה לעשות כיבוד הורים.

אני אוהבת את אמא שלי, אבל אני לא יכולה לרצות אותה כל הזמן. הלוואי שהיתה דרך שגם אם אגיד את מה שאני חושבת, בעדינות, בטח לא בחוצפה, אני רוצה להמשיך להיות ילדה טובה, איך אני יכולה להגיד לאמא ושהיא תקשיב לי, ויישאר לי המקום הזה אצלה?

אני יודעת שהיא רוצה את טובתי.

ולא קל לי. גם לי יש את טובתי.

אני מספרת הרבה לה' בתפילות שלי, מבקשת ממנו שיעזור לי. אני ילדה טובה".

* * *

ביקשתי ממנה רשות לפרסם את המילים.

* * *

הילדות שלנו עוברות בגיל ההתבגרות הרבה.

הן צריכות לפתח את האישיות שלהן, את האמונה שהיא רק שלהן, את דרכם ללכת בדרך ה'.

כדי לבנות צריך לטעות, ולתהות, לפעמים לחשוב קצת אחרת.

כדי לגדול צריך מבוגר אחראי שישמע אותנו, ולא יבהל גם אם הילדים שלנו באים עם מח יהודי שממציא להם פטנטים.

אפשר להקשיב, לחייך, לא לפחד.

לא לגרום להם ליצר עולם מקביל ומרוחק שלא תהיה לנו כניסה אליו.

לא לצייר מיד את הגרוע מכל, שהוא בדרך כלל רק פרי דמיוננו.

להיות חלק משמעותי במסע שלהם. זרועות להיכנס אליהם לחיבוק. גם אם הוא רטוב מדמעות של תסכול. לסמוך על החינוך הטוב שנתנו להם.

השהות שלנו איתם, דווקא בלבטים שלהם, בטעם הגרוע של הבגדים, דווקא הזדהות רגשית איתם, "לא יאמן, גם אני בגילך חוויתי תחושות דומות, אני מה זה מבינה אותך".

הם מבולבלים, הם מבקשים, הם גדלים. הם לא תמיד צריכים חינוך והטפה.

היו שם בשבילם, בדיוק כמו שאתם הייתם רוצים שאנשים קרובים תמיד יהיו שם בשבילכם.