הגיע הזמן שאסלח לו כבר. אז למה אני לא מצליחה?!

"זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח,

גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה".

איך אפשר לסלוח למי שעשה לנו רע? שפגע בנו באופן כל כך נבזי, שהזיק לנו ואפילו לא שילם על מעשיו? איך אפשר להפסיק לכעוס כשכאב הפגיעה כל כך חי בתוכנו?

"כמה פעמים היא תזכיר לי את זה שוב ושוב? אני יודע שאני אשם, ביקשתי סליחה, אני מצטער, מה עוד אני יכול לעשות? איך אפשר לבנות ככה את הקשר, כשהיא כל הזמן מזכירה לי את מה שהיה?", אמר קובי בייאוש.

“גם אני לא מבינה את עצמי, למה אני עדיין כועסת? הרי כשהכל התגלה, הוא מיד ביקש סליחה, ואז הגענו לטיפול. הוא באמת עושה שינויים, איך יכול להיות שעברה שנה ואני עדיין לא סולחת? תעזרי לי להבין, למה אני לא מצליחה לסלוח? אני פשוט לא מצליחה! אני כל הזמן נזכרת במה שהוא עשה, מילא היה מגיע לי, אבל לא הגיע לי, זה פשוט רוע לשמו", כעסה ענבל ושתקה עם עיניים דומעות.

למה ענבל לא מצליחה? האם זו אשמתה? או שאולי יש פה משהו עמוק יותר?

ראשית נזהה את המחשבות שמציפות את ענבל: "איך הוא העז לעשות לי את זה? איך אני יכולה להמשיך אחרי הפגיעה הזו שזלזלו בי והשפילו אותי? למה בכלל שאני אסלח לו? איפה יהיה הצדק בעולם אם אני אסלח? אין דין ואין דיין? זה עולם של תוהו?!".

מחשבות אלו מעצימות את תחושת הפגיעה. תחושה חזקה של חוסר צדק, עוול ופחד לסלוח, מתוך תפיסה שעלינו להחזיק בכעס, כדי לא להצדיק את המעשה הרע שהתרחש.

* * *

על מנת להיכנס לתהליך אמיתי של תיקון, לפני הכל, חייבים להתחיל ממקום בסיסי: האדם שפגע, חייב לעמוד מול האמת! לעמוד נוכח מול מעשיו הרעים, לא להצדיק את הנסיבות שהובילו לרע, לא לנסות לצאת מזה על ידי הקטנה ומזעור נזקים, אלא לקחת אחריות אמיתית.

קובי צריך להרגיש, בנקודה פנימית משמעותית, שהוא בחר לחטוא.

כשהוא אמר "אני אשם" וביקש סליחה, ענבל לא הצליחה לקבל את זה, כיוון שהיא מרגישה פנימית שאין הלימה בין המילים לבין הפנימיות של קובי. היא לא מרגישה ממנו את הכאב והצער הפנימיים שבנפשו, היא לא ראתה שזה גרם לו לרצון עז להשתנות, הוא היה במגננות, וזה כלשעצמו לא אפשר אפילו להתחיל שום תהליך.

רק לאחר שקובי יתחיל לקחת אחריות מלאה למעשיו וירגיש ש "היתה לי בחירה לנהוג אחרת, ובחרתי ברע", הוא יוכל לעבור לשלושה שלבים נוספים על מנת להגיע לתיקון אמיתי.

שלב ראשון

עליו להגיע להבנה "בגלל מה שעשיתי, זה נגמר, לא מגיע לי שום יחס, אין לי שום זכויות בקשר הזה". כל הזכויות הטבעיות שהיו עד היום נגמרו. עצם זה שהיא מתייחסת אל קובי, זה בגדר נס.

הוא קיבל את חייו בחזרה, וזה רק בזכות רחמיה של ענבל.

כל עוד קובי אוחז בזכות הקיום שלו, זה לעולם לא יגיע לחידוש וריענון הקשר, שבא בעקבות החטא.

(המקום הנפשי של "זו זכותי" טבוע מאוד בנפש היום. אז זה שינוי תודעתי עמוק וקשה ליישום, כי הרבה אנשים אומרים: "טעיתי חטאתי נכון אבל ביקשתי סליחה, זה לא אומר שנגמרו לי כל הזכויות בקשר". האמת היא, שכן נגמרו לך כל הזכויות בקשר, שהרי בחרת לפגוע, ידעת שזה יצער את אשתך).

שלב שני

זה שהיא עדיין מתייחסת אליך כאל בעלה, שהיא מעוניינת בקשר כלשהו (אפילו בזה שהיא שואלת אותך אם קנית את זה ואת זה במכולת?) זה לא רק שאני עדיין קיים, אלא יותר מזה אני עדיין בעל, זה עוד נס! וזהו עוד שלב ברחמים של ענבל כלפיו.

זה בדיוק כמו הקשר שלנו עם הקב"ה. הדבר שבעל תשובה משנה בתודעה, זה שלמרות חטאיו, עצם החיים שלו, זה רק רחמים גדולים מהקב"ה. הרי אין לו פה שום זכות, למה שהוא מרגיש שהוא מקבל בטבעיות.

בשלב שני זה לא רק שהשם מרחם עלי ואני עדיין קיים, אלא הוא תובע ממני קשר, הוא רוצה את המצוות שלי, הוא עדיין לא מחק אותי.

שני שלבים אלו הופכים את התודעה, ממצב שבו היו לי זכויות טבעיות, למצב תודעתי שכל מה שיש לי מרגע זה ואילך, הוא בגדר נס גדול ומתנה מופלאה, כי מצד האמת בכלל לא מגיע לי.

אבל זה לא מספיק, למה?

הרי הכאב הכי גדול והקושי לסלוח יושבים על הדבר הבא: איך אחרי מעשה רע כזה, החיים ימשיכו כאילו הדבר לא קרה? איך אפשר להתעלם ממה שהיה? כל הרע נמחק? יש תחושה חזקה שהעבר לא משתחרר, אנחנו כאילו מנסים להתעלם, אבל בסוף זה קיים חזק מאוד בינינו, אז איך מתמודדים עם מה שהיה? להתעלם אי אפשר, לחזור אחורה ולמחוק גם אי אפשר. אז מה עושים (זה נכון לגבי כל מטען שרובץ עלינו)?

כדי להגיע לתיקון אמיתי, חייבים להתמודד באמת עם החטא.

זה יקרה, רק כשנצליח להגיע להבנה מהותית של המעשים הרעים שנעשו.

הרי אנשים שחטאו, לא מצליחים באמת להרגיש את עוצמת ההשלכות - הם בצד השני, הם הצד הפוגע, כיוון שאי אפשר לשאת את עוצמת הכאב והאשמה, האדם מקטין ומתרץ את מעשיו. הם לא באמת חשים את הכאב של הנפגע, הם רק צופים מהצד.

אך במנגנון זה נשאר התהליך חסר ופגום.

ולכן מגיע השלב השלישי והעיקרי, שבו מתחילה ההתמודדות האמיתית עם החטא.

שלב שלישי

קובי מצידו צריך להרגיש שענבל נושאת איתו את החטא. זה יקרה בתנאי שהוא יישא עמה את המשא הכבד של החטאים שהוא גרם. שהוא יהיה איתה בחוויה הנפשית עד הסוף, אף על פי שהוא זה שאחראי לחוויה הקשה.

ענבל צריכה רק דבר אחד, שחווית החטא שקובי עשה לא תישאר "שלו", אלא תהפוך "לשלנו" (לעבור מנפרדות לאחדות).

כלומר, שחווית החטא והקושי, תהיה חוויה מאחדת ביניהם, ולא מפרידה.

קובי צריך להיות מסוגל לחוות יחד איתה לגמרי את החוויה הקשה שהיא עברה כתוצאה מהמעשים שלו.

אף על פי שהוא מצד עצמו מרגיש שזה קשה לו, אל לו לומר: "בואי נעזוב את מה שהיה ונתקדם הלאה", כי עיקר התסכול של החטא, שהוא פעל בלי לחשוב שמעשיו משפיעים על אשתו.

לכן בשלב השלישי, זה שהיא משתפת אותו בכעסים, בכאב, ובכל ההשלכות של הנזק, אלה הרחמים הכי גדולים מצדה.

היא יכולה לספר לו את כל החוויה הקשה של מה שהיא חוותה בעקבות החטא. לא ממקום של "אני מאשימה אותך", אלא מתוך שותפות אמיתית בכאב שלה.

כיוון שאם היא משאירה אותו כבעלה, אבל לא משתפת אותו בכאבה ובהשלכות, הוא נשאר עם החטא לבד.

בכך שהיא מכניסה אותו לחוויה הנפשית של מעשיו (כי הרי היא מבינה הכי הרבה והכי מדויק את ההשלכות של מעשיו), רק כך אפשר יהיה לבנות את הדרך הראויה לקשר, כי היא יוצרת לו נתיב אמיתי לשפר את דרכיו.

אלה הרחמים הגדולים יותר.

בזה שאשתו מספרת לו את כל החוויה הקשה שהיא עברה - הקושי והחטא הופכים להיות משהו שמאחד אותם ולא משהו שמפריד אותם.

בדיוק כמו בחזרה בתשובה למול הקב"ה, אם נבין שהקב"ה ברחמיו איתנו, נושא את זה, אז החטא לא נשאר רק שלי. הקב"ה ברחמיו הגדולים נושא עוון ופשע.

נ.ב. התהליך הזה נכון גם לדברים קטנים, לא חייב שיקרה חטא גדול כדי לחזור בתשובה אמיתית. בתוך קשרים, גם חוסר תשומת לב לצרכים של בני הזוג והתייחסות לא נאותה, היא סיבה להתחיל מיד בתשובה.

דע מאין באת.

חנה דיין, M.A. hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן