מפעים: המאבטח בירך, ובן ה-30 התארס

"לפני כמה חודשים הלכתי להתפלל באחד מהמקומות הקדושים. מאז פרוץ מגיפת הקורונה, במקום הועמד מאבטח שעמד בפתח, כאשר תפקידו לדאוג שכמות האנשים בפנים תהיה על פי החוק. כאשר אחד יצא – אדם אחר נכנס", מספר שמואל לגיליון "השגחה פרטית".

"הגעתי מקום. עשרות אנשים עמדו בתור, וניצלו את הזמן לומר תהילים. גם אני נעמדתי ביניהם והמתנתי. לפתע הגיע למקום יהודי, עקף את התור הארוך ועמד להיכנס פנימה. 'הלו, הלו', קרא המאבטח. 'יש תור. אי אפשר להיכנס עכשיו".

"'מה תור? מי תור?', התקצף היהודי, ששמו יהודה. 'מה את עושה פה בכלל, מנסה להשתלט על המקום? מה רציתי בסך הכל, לבוא להתפלל, זה הכל. מי קרא לך בכלל? מה היה רע עד היום? לך הביתה. נסתדר בלעדיך. אתה לא בעל הבית כאן'.

המאבטח נפגע מאוד, ולא נותר חייב. "נכון שאני לא בעל הבית, אבל זה התפקיד שלי. אתה חייב לציית". חילופי הדברים הלכו והחמירו. נשמעו מילים קשות שאי אפשר לחזור עליהן, וכולם היו המומים מהתפתחות הדברים.

שמואל החליט לעשות מעשה. הוא ניגש אל השניים, תפס בידו של יהודה ואמר לו: "יהודי טוב, תירגע, תסלח לשומר ובזכות זה תראה ישועות".

יהודה מלא זעם: "אין מה לדבר. צריך להעיף מפה את השומר".

"רק תקשיב", אמר שמואל ודמעות בעיניו. "יש לי חבר, בחור צדיק כמעט בן שלושים. בבקשה ממך, תתגבר! תשתוק! תסלח! יש לך כוח לברך את חברי שיוושע". דברים זהים, דיבורים רכים ומתחננים אמר שמואל גם למאבטח. "אנא, תסלח, לזכותו של חברי שיזכה להקים בית נאמן בישראל".

השניים סירבו, נוקשים, מרירים ונחרצים. כל אחד היה בטוח שהוא צודק במאה אחוזים ויותר, אבל שמואל לא התייאש. הוא התחנן למלך שהשלום שלו, שישלח לו סייעתא דשמיא ויצליח במשימה, ושוב דיבר עם כל אחד לחוד ועם שניהם ביחד, עד שבסופו של דבר נרגעו הרוחות, נפתחו הלבבות, האיבה נרגעה, והשניים ברכו את חברו של שמואל, שימצא בקרוב את זיווגו.

שמואל לא הסתפק בזאת: הוא ביקש מהם שיברכו אחד את השני. כל אחד הזכיר את שמו של חברו החדש ובירכו מעומק הלב שיוושע בכל העניינים. רק לאחר מכן נכנס שמואל לתוככי היון, שם שפך דמעות לישועת חברו, הבחור שהוא מתפלל עליו שנים רבות כל כך, וגם לישועתו שלו.

שמואל סיים את תפילתו, ויצא מהמקום. ביציאתו פגש את מאיר, חברו מהישיבה. "אשריך! איזה קידוש ה' עשית", אמר מאיר בהתפעלות. "ראיתי מה שהיה. לא שמעתי מה דיברת איתם, אבל ראיתי שהצלחת להשפיע עליהם".

"אמרתי להם שיברכו את חברנו שימצא במהרה זיווג הגון. תתפלל עליו גם אתה, הוא מתקרב לגיל שלושים ועדיין לא מצא את זיווגו".

מאיר לא מצא מילים. הן שמואל עצמו זקוק לישועה גדולה. הוא נשוי מספר שנים ועדיין לא זכה לילדים. למרות זאת, הקדיש את זכות השלום לחברו. "אני מקנא בך", אמר. "ככה לחשוב על השני".

"בוא נהיה מעשיים", מבקש שמואל. "אולי יש לך רעיון בשביל חברנו?"

"אני לא שדכן", אומר מאיר. "היחידה שאני מכיר זאת אחותי".

"אולי זה מתאים?"…

מאיר היסס, אבל שמואל החל לדבר בהתפעלות בשבחו של הבחור. כעבור 20 יום, הבחור המבוגר התארס עם... אחותו של מאיר.

כאשר הסתיים ה'ווארט', עשה שמואל את דרכו שוב אל המקום הקדוש ממנו צמחה הישועה, והפעם כדי להודות. בכניסה, פגש כמובן את המאבטח שמתיר להיכנס רק על פי תור...

"זוכר אותי?", שאל אותו שמואל. "אתה זוכר מה שהיה במקום הזה לפני כשלושה שבועות, קולות המריבה – והפיוס הנהדר שקידש את השם ברבים. מזל טוב! הבחור שבירכת התארס!"

המאבטח התרגש מאוד: "בטח שאני זוכר, ואני רואה שכל הברכות התקיימו – גם אני התארסתי השבוע"... כמה חביב השלום, הוויתור, ואהבת החינם לפניו יתברך.