איך יודעים שהקב"ה אוהב אותנו? הוא אמר לנו

בפרשת "אמור" מובא בין היתר עניינו של המקלל. רש"י מרחיב יותר בפרטי האירוע, ומביא שתי סיבות שגרמו לו לקלל. נראה אחת מהם.  

כידוע, בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר, הם היו מחולקים למחנות שונים, כאשר לכל שבט היה מחנה ואזור משלו – "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב', ב'), "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א', נ"ב). 

ייחוסו של אותו מקלל לא היו ברורים לו מספיק, משום שאביו היה מצרי ואמו הייתה ישראלית משבט דן, וכפי שמתאר הפסוק, כך שהוא לא ידע היכן לטעת את אוהלו (הרקע המשפחתי שלו היה מורכב מאוד, והוא אפילו לא ידע בבירור מיהו אביו. ניתן לעיין ברש"י, ויקרא כ"ד, י', ובמדרש תנחומא). 

אותו מקלל החליט על דעת עצמו לטעת את אוהלו בתוך מחנה שבט דן, שהרי אמו הייתה משבט דן. בני שבט דן לא הסכימו למעשיו, והם טענו שמה קובע הוא מוצא האב ולא מוצא האם, וכיוון שאביו מצרי ואין לו ייחוס, עליו להיות במחנה הגרים. אותו אדם לא \וויתר, והם הלכו לבית דינו של משה. מובן שגם שם נאמרה לו ההוראה שאופן החניה והישיבה במדבר נקבע לפי מוצא האב בלבד - "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם", כך שעליו לעזוב את מחנה שבט דן וללכת למחנה הגרים. 

ההוראה הזו הכעיסה את אותו אדם, עד כדי קללה וגידוף של השם יתברך. 

רואים אנו כאן יסוד גדול בענייני בין אדם לחברו. אותו אדם לא מצא את מקומו. הוא הרגיש זר, דחוי ולא שייך. יתכן, שאם בני שבט דן היו אומרים לו יפה שלום, מקרבים אותו ונותנים לו תחושת אחווה גם בלי שהוא ייטע שם את אוהלו, יתכן שהוא לא היה בועט ומקלל. 

זה שאין מקומו בשבט דן זה ברור, שהרי זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה, אולם אולי אפשר היה למנוע את המקרה על ידי שבני שבט דן היו מדברים אתו דיבורי אחווה ואהבה, והוא היה מבין שהם אחים שלו גם בלי שהוא ייטע בשטחם את אוהלו. 

התלמוד כותב: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום - יקדים לו שלום, שנאמר: 'בקש שלום ורדפהו', ואם נתן לו ולא החזיר - נקרא גזלן שנאמר: "וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם..." (ברכות ו ע"ב). מדוע אם מישהו לא משיב שלום הוא נקרא גזלן? רש"י כותב: "והלא אף גזלת העשיר גזלה היא? אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו". לעני לא נשאר כלום חוץ מכבודו העצמי, ואם לא משיבים לו שלום – גם את זה לוקחים ממנו. המקלל הבין שמקום פיזי לא יהיה לו שם, אולם הוא ציפה לכל הפחות למקום בלב, וכשהוא הרגיש שגם את זה אין, הוא כעס וקילל. 

בעולם החי, כשכלב רואה כלב אחר, פעמים רבות הוא נכנס מיד לכוננות והוא בוחן ומרחרח את הכלב השני. מה גורם לכלב להיכנס לכוננות? הכלב חש מאוים. בעולם החי, הנקודה העיקרית היא ההישרדות. המשאבים בעולם מוגבלים, ויש תחרות בין בעלי החיים. מה שכלב זה אוכל – הכלב השני אינו יכול לאכול. לכן כל כלב שהוא רואה – הוא נדרך: הכלב הזה רוצה לקחת לי משהו. אם הוא יאכל – לי לא יהיה מה לאכול. כך חיים ביער. כל מפגש בין שנים הוא חלק ממלחמת הקיום והתחרות על המזון. גם הנפש הבהמית של האדם נמצאת בתחרות. אדם מרגיש שכל אדם אחר רוצה לקחת לו את ה"מזון" שלו. 

זו משמעות דברי התלמוד שמי שלא משיב שלום לחברו "נקרא גזלן". מי שאיננו אומר "שלום", פניו למלחמה. הוא בתחרות על המזון. הוא יוצר אווירה שכל אחד מנסה לקחת מחברו. חיים ללא שלום הם חיים שכל אחד מנסה לקחת כמה שיותר ולדאוג שלא ייקחו ממנו. 

אמירת "שלום" יוצרת אווירה הפוכה. היא מגבירה את החלק הרוחני שבאדם על החלק הגשמי. כשאדם אומר שלום, הוא אומר: אנו שותפים בבניין העולם. אנחנו לא בעוינות ובמלחמה על משאבים. לכל אחד מאתנו יש חלק בבניין העולם, ויחד, בשלום, נבנה את העולם.  

לומר שלום ולתת לשני את כבודו הראוי זהו מעשה כל כך חשוב, ונעצים את הדברים ממקור נוסף מתוך הפרשה. 

בפרשת אמור מופיעה גם מצוות השבת. התלמוד כותב על מצוות השבת: "לדעת כי אני השם מקדשכם, אמר ליה (לו) הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם (שבת י ע"ב)". המילים "לך והודיעם" חשובות מאוד. מדוע? 

המשנה כותבת: "הוא היה אומר (רבי עקיבא), חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם..." (אבות ג', י"ד). הרמב"ם מבאר, שהחיבה היתרה נעוצה בעובדה שהקדוש ברוך הוא הודיע לאדם – אתה חביב. הקדוש ברוך הוא הודיע לאדם – אתה חביב, למרות שאדם היה יודע מזה גם בלי שהיו מודיעים לו. 

כשהקדוש ברוך הוא מודיע ואומר שאנחנו חביבים, זו לא סתם אהבה, אלא "אקסטרה" אהבה. כך גם ביחס למצוות השבת. הקדוש ברוך אמר למשה – תודיע לבני ישראל שאני נותן להם מתנה טובה. 

זהו מוסר השכל גדול עבורנו. כל ילד יודע שהוריו אוהבים אותו, אולם נדרש מאתנו להראות לילדים שלנו לא "סתם" אהבה, אלא "אקסטרה" אהבה. אהבה יתרה היא לומר בפה את מה שהם יודעים – אנחנו אוהבים אתכם. זה נכון לגבי חברים, לגבי בני זוג – להגיד בפה ולהודיע שוב גם את מה שכבר ידוע. חבר עשה לך טובה? אתה מעריך אותו? למרות שהוא יודע את זה – תאמר לו! 

הטבע האנושי קצת מקשה עלינו לומר בפה מלא – תודה, עזרת לי, אתה מיוחד, אולם התורה מלמדת אותנו שחשוב להודיע! 

בואו נאהב את השני, אבל גם נודיע לו על כך.