"החבר" היהודי של הנסיך מדובאי: "הייתי בהלם כשהוא קרא לי"

מה להוד מעלתו שייח' אחמד בן פייסל, נסיך ממשפחת המלוכה אל קאסימי, הוותיקה ביותר באיחוד האמירויות, לבין משה שאפאף, חסיד קרלין מובהק המתגורר בשכונת גבעת זאב הסמוכה לירושלים?

אם הייתם שואלים זאת את שאפאף לפני מספר חודשים, סביר להניח שהוא היה משיב שאין לו  מושג במי מדובר, הוא לא פגש מעולם את הוד מעלתו השייח, ולכאורה אין סיבה שהם ייפגשו בצומת כלשהו בחייהם. אלא שמציאות החיים שעולה על כל דמיון, היא זו שהובילה לחיבור שנראה כבלתי אפשרי.

שאפאף, כאיש עסקים שמגיע לפגישות במקומות שונים ברחבי העולם, הגיע לפני חודשים ספורים לוועידה חשובה בדובאי, בה השתתפו גם נציגים ממשפחות המלוכה החשובות. שאפאף מציין כי הוא התלבט לפני כן אם להגיע למפגש בלבושו החסידי המלא, או לא. "הבנתי שאהיה היחיד שלבוש כך, ולא ידעתי איך יגיבו", הוא משחזר. "האמת היא שזו התלבטות שמלווה אותי לא פעם, כשאני מגיע לפגישות ברחבי העולם. מדובר בפגישות עסקיות חשובות מאוד, עם סכומי כסף גבוהים שמונחים על השולחן. אני תוהה בכל פעם מחדש, אם נכון להסב את תשומת ליבם של האנשים שבאים לשם אל לבושי, או שנכון יותר יהיה להבליע אותו ולהיטמע".

בינתיים, כפי שהוא מציין, המסקנה תמיד הייתה ברורה - להישאר עם מלוא הלבוש היהודי. "מעולם לא התביישתי בלבוש היהודי שלי", הוא מדגיש. "במסגרת עבודתי הגעתי לרוב מדינות העולם, חלקן עוינות, אך הקפדתי תמיד לחבוש כיפה ואת הכובע החסידי שלי. אני רואה בכך חלק מהזהות שלי, אני גאה בכך שאני יהודי".

וזה מה שהיה גם בדובאי. רק שמשה לא שיער לפני שהגיע לפגישה הזו,  שמקורביו של הוד מלכותו השייח ייגשו אליו לבסוף ויספרו לו שהשייח מעוניין לפגוש אותו. הוא גם לא העלה בדעתו שתמונות מהפגישה הזו יופצו בכל רחבי העולם, ויהפכו אותו ברגע אחד לאדם מפורסם יותר מכל דיפלומט ישראלי.

"לקדש שם שמיים"

כשמשוחחים עם שאפאף הוא מדגיש שוב ושוב שהוא אדם פשוט. "מעולם לא חיפשתי כותרות או תמונות, לא הופעתי על דפי העיתונים ולא השמעתי את קולי לפני יותר מידי אנשים", הוא מסביר. "אולי זו הסיבה שכל כך קשה לי עם החשיפה הזו, ועם העובדה שהתמונה שלי מופצת כעת בכל רחבי העולם הערבי, ולא רק בו".

ולמרות זאת אתה מסכים להתראיין ולדבר על כך...

"נכון, כי אני יהודי, ואני מרגיש שהתגלגלה לידיי הזכות לעשות הרבה קידוש ה'. יש פה לדעתי מסר חשוב מאוד לכולנו – יש כאלו שזוכים ללמוד בכולל במשך כל שעות היום ובכך הם עושים נחת רוח גדולה להקב"ה, אבל יש גם כאלו כמוני, שיוצאים לעולם העסקים. מה שאני רוצה להמחיש כאן זה שגם אם אתה איש עסקים אתה יכול לעבוד את ה' ודווקא מתוך המקום הזה לקדש את שמו בעולם".

שאפאף הוא בן 51, נולד בארה"ב והגיע לארץ כבחור ישיבה כדי ללמוד בישיבת 'תורה אור' אצל הרב פנחס שיינברג זצ"ל. "היה לי קשר קרוב מאוד לרב שיינברג במשך שנים רבות", הוא מציין בגעגוע. "אחרי החתונה", הוא מוסיף, "התגוררתי עם אשתי בשליחות קצרה באוקראינה, וזכיתי לעסוק הרבה בקירוב. אחר כך עלינו לארץ ובמשך תקופה למדתי בכולל, לאחר מכן יצאתי לעולם העסקים".

כיום הוא עובד בחברת 'TR ניהול הון' - קרן אמריקאית שמתמחה בכינוס נכסים, אשר מנוהלת על ידי טרל רוס מווודמיר, ניו יורק. כחלק מפעילותו בחברה הוא נפגש עם בעלי הון מכל רחבי העולם, שמעוניינים בעיקר בהשקעות כבדות. "כדי להציע להם את ההצעות שיש לנו, אנו משתתפים מידי פעם בוועידות קטנות ואקסקלוסיביות המכונות 'פסגות השקעות', בהן אנו מציעים את הצעות העסקיים בצורה מסודרת".

האירועים האלו מתקיימים בכל העולם, אך לאחרונה מתכנסות הוועידות בדובאי ובמונקו, לשם מגיעים אנשי עסקים ואנשים מפורסמים. "האמת היא שהפעם הראשונה שהגעתי לדובאי הייתה לפני כמעט שנתיים", מספר שאפאף, "באותם ימים עוד לא נחתם ההסכם עם מדינת ישראל, לא יכולתי לטוס לשם באופן ישיר, וכשהגעתי הייתי חריג ביותר בנוף".

לא חששת?

"היו קצת חששות, אבל מיד כשהגעתי לשדה התעופה, לחץ לי הפקיד את היד והכריז: 'שלום, ברוכים הבאים'. באותם רגעים התחלתי להבין את הפלא הגדול שיש בדובאי – היא אמנם נחשבת לאחת ממדינות ערב, אך אין בה בכלל תחושה של עוינות. לפחות לא משהו שמורגש כלפי חוץ. אפילו באותה תקופה, שלא היו בכלל ישראלים, הרגשתי חופשי מאוד להסתובב ברחובות, גם בשעת לילה מאוחרת. התחושה הייתה בטוחה אפילו יותר מאשר בברוקלין שבניו יורק, שם אני מרגיש חשש מסוים כשאני מסתובב בלילה".

חוויה מעניינת ציפתה לו כאשר הוא חזר מאותה טיסה, בדרכו לישראל. "עליתי על טיסה מדובאי לאיסטנבול", מספר משה, "המטוס היה כמובן מלא בערבים, ואפשר לשער אלו טיפוסים היו שם... בשלב מסוים הייתי צריך להתפלל שחרית וכמובן להניח תפילין. לא ידעתי מה לעשות, הבנתי שאם רק אוציא את התפילין, אהפוך במקרה הטוב להצגה, במקרה הפחות טוב כבר יראו לי את הכיוון... התלבטתי מאוד. בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה. ניגשתי לדיילת, אף היא מוסלמית כמובן, ואמרתי לה שאני רוצה להתפלל ולא יודע איפה לעשות זאת. לתדהמתי היא הובילה אותי לחלק האחורי של המטוס, שם, במקום בו הם מארגנים את העגלות עם האוכל, היא סגרה את האזור מכל הצדדים והודיעה לי: 'אתה יכול להתפלל כאן'. הסברתי לה שהתפילה יכולה להיות ארוכה, אבל היא הבטיחה לי: 'אעמוד בחוץ ואדאג שאף אחד לא ייכנס'. בסופו של דבר התפללתי בנינוחות במשך 45 דקות. זה היה בלתי יאומן – מטוס מלא בערבים, ואף אחד מהם לא הפריע לי".

אבל הפעמים הבאות בהן הגיע לדובאי כבר היו פשוטות בהרבה, בשל הסכם כינון היחסים שנחתם עם ישראל. "כפי שציינתי - גם קודם לא הייתה עוינות, אבל כעת כשמסתובבים ברחובות אפשר לראות את הנכונות של התושבים ליצירת קשרים. כל הזמן עוצרים אותך ומאחלים לך: 'שלום', 'ברוכים הבאים', וגם אומרים: 'אנו שמחים שאתם פה'. יש ממש תחושה שמכבדים את הישראלים".

יחד עם זאת מציין משה שבאופן אישי קשה לו להתחבר למקום. "אולי זה מצחיק שאני אומר את זה, כי אני עצמי טס הרבה, אבל אני רואה את הישראלים הרבים שבאים לטייל בדובאי, ובאמת חושב שיש מקומות טיול יפים ומעניינים הרבה יותר בארץ. נכון שיש משהו מרגש בכך שאפשר לבקר באזור שהיה אסור פעם לדרוך בו, אבל מעבר לכך – באמת שאין מה לחפש כאן", הוא אומר בכנות.

דווקא לאנשי עסקים הוא חושב שיש הרבה מה לעשות בדובאי. "בדובאי אין רק בניינים גבוהים ויפים, אלא גם נרקמים הרבה עסקים. זה לא  רק העניין של יצירת קשרים עם איחוד האמירויות, אלא עם אנשי עסקים מכל העולם שבאים לשם. אמנם לא ניתן לייצר קשרים על רגל אחת וצריכים לדעת איך לעשות זאת, אבל אחרי שרוכשים את האמון, אפשר להגיע להישגים טובים מאוד".

אתה מתקשר עם תושבי המקום באנגלית?

"כן, כולם שם דוברי אנגלית ברמה גבוהה ביותר. זה לא כמו בארץ שהישראלים מדברים רק בקושי. שם הם משקיעים בכך כבר משנות בית הספר המוקדמות. כמעט לא תמצא מישהו שלא דובר אנגלית באופן רהוט".

הזמנת את מכריך מדובאי לבקר בארץ?

"כן, דווקא הזמנתי משלחות מדובאי לבוא לביקור בארץ, ובדיוק לאחרונה דיברתי על כך עם רב הכותל שהביע נכונות לעזור בכך. על כל פנים, מדובר בנסיעה שתהיה רק בהמשך, כי בשלב זה קשה לעבור ממדינה למדינה בשל הקורונה".

מתנה יוצאת דופן

ועדיין, איך אתה מסביר את זה שנוצר קשר כל כך מיוחד בינך לבין השייח?

משה שותק לרגע, ואז משיב בכנות: "אני באמת לא יודע. הייתה כאן סייעתא דשמיא גדולה. אין לי שום הסבר אחר. גם אני הופתעתי מאוד כשניגשו אליי בסיום הוועידה ואמרו לי שהשייח רוצה לדבר איתי, אבל כמובן שלא סירבתי".

מה היה בפגישה הזו? על מה שוחחתם?

"האמת היא שהוא לא דיבר הרבה, בעיקר אני הייתי זה שדיברתי. ניסיתי לשאול אותו מה הוא חושב על השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, והוא אמר לי שהוא מאוד שמח על ההסכם. אחר כך העליתי עוד כמה נושאים והיה מעניין מאוד לשמוע את דעתו. במשך כל השיחה סנוורו אותנו הבזקי המצלמות והרגשתי איך שאני מתועד על ידי כל כך הרבה כלי תקשורת. חשבתי לעצמי איך שקשה להיות ראש ממשלה בכזה מצב, בו אתה צריך לנהל שיחות תחת כל כך הרבה עיניים בוחנות ויחד עם זה להתרכז ולחשוב. "לאורך השיחה הסתכלתי כל הזמן בעיניים של השייח", מוסיף שאפאף, "והאמת היא שראיתי בהן צניעות מסוימת. סוג של ענווה".

שאפאף פרש לדרכו, אך זה לא הסתיים בכך, שכן למחרת אותה פגישה, הועברה אליו הודעה מרגשת: השייח מעוניין לפגוש אותו שוב, כדי לתת לו פרס מלכותי, במסגרת טקס מיוחד. גם הודגש לו שההחלטה על כך הגיעה מאחר שהוא נהנה מאוד מהשיחה אתו.

הפרס שמשה שאפאף קיבל

"הגעתי לטקס שנערך בשעת ערב, ופתאום גיליתי שמכריזים את שמי באולם ומבקשים  ממני לגשת לבמה. שוב חוויתי את אותה חוויה שהייתה בפגישה – אני מושיט את היד ללחיצה, וכל המצלמות מתקתקות  מסביב. למזלי, מעט קודם לכן חשבתי על כך שכדאי שגם אני אתן לשייח מתנה. כשהתייעצתי עם חברים שמבינים בכך, הם המליצו לי לתת לו ספל לנטילת ידיים. כשהגעתי לדובאי היה לי מלאי של ספלים כאלו שהתבקשתי להעביר לקהילה היהודית, ונותר לי בדיוק ספל אחד מיותר. העברתי את המתנה הזו לשייח, יחד עם הסבר על המשמעות של הספל לדת היהודית והוא מאוד התרשם מכך".

* * *

חלפו להם כמה שבועות מאז אותו מפגש יוצא דופן. בימים אלו שאפאף נמצא בארץ, אך מקבל שוב ושוב דרישות שלום מאנשים ששמעו עליו וצפו בו. אבל המקרה המעניין  ביותר שהגיע לאוזניו היה של אחד מעובדי משרד החוץ. העובד הגיע להיפגש עם השייח, והשייח שהבין שהוא ישראלי תמה באוזניו: "למה אתה לא חובש כיפה, כמו החבר שלי משה?"

"העובד שסיפר לי על כך אמר לי שהוא היה נבוך מאוד, אבל עבורי זו הייתה דווקא מחמאה גדולה. זה המחיש לי עד כמה שכאשר אנו מכבדים את עצמנו וגאים במי שאנחנו, גם האנשים מסביב יודעים לכבד זאת. תוכיח על כך המציאות".