הפרעת זהות דיסוציאטיבית (פיצול אישיות) – האם היא באמת קיימת?

הפרעת אישיות דיסוציאטיבית (שכונתה בעבר "הפרעת אישיות מרובת פנים", ומוכרת גם בכינוי הנפוץ "פיצול אישיות") היא אחת משלל הפרעות דיסוציאטיביות המוכרות בתחום של בריאות הנפש. 

דיסוציאציה – משמעותה ניתוק, ואכן, ההפרעות הדיסוציאטיביות למיניהן כוללות מצבים של ניתוק כזה או אחר מן המציאות. הפרעת אישיות דיסוציאטיבית היא הקיצונית והחמורה מכולן, אך כיוון שהתסמינים שלה אינם חד משמעיים, ומשתנים מאד בהתאם לאדם הלוקה בה, לא ידוע מה בדיוק שכיחותה. ויותר מכך: ישנם חוקרים שסבורים שההפרעה הזו אינה קיימת כלל, אלא שמדובר בתסמינים שונים של הפרעות נפשיות אחרות. 

עם זאת, מקובל לאבחן הפרעת אישיות דיסוציאטיבית כאשר מופיעים מספר תנאים: 

1. האדם מבטא את עצמו כבעל מספר אישיויות – לפחות שתיים שמובחנות זו מזו. לעיתים, זהות אחת מודעת לקיומה של השנייה, ולעיתים הן מנותקות לחלוטין זו מזו, אך העיקר הוא שקיים חוסר רצף בחוויית ה"עצמי" של האדם – כאשר השינויים המתרחשים כוללים שינויי זיכרון, תפיסה, מודעות, חשיבה ואפילו תפקוד חושי ומוטורי. 

2. נוצרים אצל האדם פערי זיכרון הנוגעים למידע אישי משמעותי, או לאירועים טראומטיים – פערים שאי אפשר להסבירם בשכחה טבעית ויומיומית. 

3. התופעות הנלוות להפרעה יוצרות אצל האדם מצוקה משמעותית, ומפריעות ליכולת החברתית שלו, ליכולת התעסוקתית שלו ועוד. 

4. התופעות אינן חלק מטקס דתי כלשהו, ואינן קשורות בשום אופן לרקע התרבותי ממנו הגיע האדם. אם מדובר בילדים – אי אפשר להסביר את התופעות בצורה טובה באמצעות משחק או דמיון. 

5. התופעות אינן קשורות בשימוש בחומרים משני תודעה, כמו אלכוהול או סמים, וגם אינם קשורים למצבים רפואיים מורכבים כלשהם. 

ממה נובעת הפרעת זהות דיסוציאטיבית? 

המחקרים בתחום זה חד משמעיים: הפרעת זהות דיסוציאטיבית מתפתחת כתגובה לטראומה – בעיקר להתעללות. ככל שההתעללות משמעותית יותר, וככל שהתחילה או התרחשה בגיל צעיר יותר – כך גובר הסיכון להתפתחות של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. ההנחה היא שילד שעבר התעללות נדרש לגשר על פערים משמעותיים בהבנה וברגש, והוא עושה זאת על ידי מעבר בין מצבים נפשיים שונים וקיצוניים. 

כיוון שההפרעה מתפתחת על רקע של טראומה קיצונית, היא עלולה להופיע במקביל להפרעות נפשיות אחרות, כמו תסמונת פוסט-טראומטית, OCD, סכיזופרניה, אמנזיה פסיכוטית, הפרעה דו-קוטבית ועוד ועוד. השילוב הזה הופך את האבחון של הפרעת זהות דיסוציאטיבית למורכב מאד. 

בנוסף, תסמינים שונים של ההפרעה עלולים להתפרש כתסמינים של הפרעות אחרות. לדוגמה, המעבר הקיצוני בין אישיויות שונות עלול להתפרש כמעבר בין מאניה לבין דיפרסיה, ולהיות מאובחן כהפרעה דו קוטבית. עם זאת, חשוב לציין שהטיפול התרופתי שניתן לסובלים מהפרעה דו קוטבית לא ישפיע על אנשים הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, מה שעשוי להצביע על הצורך בשינוי האבחנה. 

איך מטפלים בהפרעת זהות דיסוציאטיבית? 

אבחון של הפרעת זהות דיסוציאטיבית נעשה על ידי פסיכיאטר, רצוי כזה המומחה בתחום. הפסיכיאטר ייצור ראיון עם המטופל ויפנה אליו שאלות רלוונטיות, על ידן יוכל לבחון האם האדם סובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, או ממצבים נפשיים אחרים. לאחר שהושגה האבחנה, יש צורך בטיפול. 

הטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית הוא בעיקרו טיפול פסיכותרפי, ולעיתים זהו הטיפול היחיד הנדרש. במקרים מסוימים ניתן גם טיפול תרופתי, אך הוא אינו מחליף את הטיפול הפסיכותרפי, אלא נועד רק להקל על התסמינים והתופעות על מנת לאפשר למטופל פניות לטיפול הפסיכותרפי. 

במקרים קיצוניים, שבהם אחת מן האישיויות מסוכנת, לאדם עצמו או לאנשים אחרים, יידרש גם אשפוז. חשוב לדעת כי שכיחות ההתאבדויות בקרב אנשים הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית גבוהה מאד, ולכן במצב של חשש לסכנה – חשוב להפנות את המטופל לאשפוז על מנת להגן עליו.