אגורפוביה – מתי זה קורה, ואיך מטפלים? כל מה שחשוב לדעת

המושג של "פוביה" הוא מושג נפוץ ומוכר. פוביות ספציפיות, כלומר פחד מדבר מסוים, אירוע או מקום, מוכרות מאד בציבור הרחב.

אחת מן הפוביות הספציפיות הנפוצות והמוכרות ביותר היא האגורפוביה. משמעות המילה ביוונית היא "פחד מכיכר השוק" (אגורה – כיכר השוק, פוביה – פחד). ואכן, בעבר נטו לחשוב כי אגורפוביה מגיעה מפחד ממקומות פתוחים או הומי אדם. אך הגדרה זו כללית מאד ואינה מדויקת. ההגדרה המדויקת יותר לאגורפוביה היא פחד ממקומות שמהם יקשה על האדם הסובל ממנה להימלט, או לקבל עזרה. לכן, אנשים הסובלים מאגורפוביה יחששו ממקומות הומי אדם מהם קשה לצאת, מנסיעה בתחבורה ציבורית, משהייה במקומות סגורים שיש בהם אנשים רבים, ועוד.

לעיתים קרובות, האגורפוביה מתבטאת בהתקפי פאניקה, ובחשש מפני התקף נוסף שיתרחש במקום שבו האדם לא יוכל לקבל עזרה. לפעמים האגורפוביה נוצרת כתוצאה מחששות אחרים – למשל, אדם שחושש ללקות בלבו, או ממצבי חירום דומים, כאשר הוא נמצא באזור שבו קשה לקבל טיפול רפואי.

מבין הפוביות הספציפיות, אגורפוביה נחשבת לזו שמגבילה את האדם יותר מכל. במקרים הקיצוניים שלה, אדם הסובל מאגורפוביה יחוש בטוח רק בתוך ביתו, ויחשוש מפני יציאה למקומות אחרים – ואף יימנע מיציאה ככל שיוכל. אדם כזה עלול גם להרגיש בטוח רק עם אנשים המוכרים לו, ויחשוש מפני פגישה עם אנשים זרים.

1.7% מהמבוגרים והמתבגרים מאובחנים מדי שנה כסובלים מאגורפוביה. נשים סובלות מההפרעה פי שניים מאשר גברים. אף כי ניתן לאבחן אגורפוביה גם בגיל הילדות, לרוב האבחנה מתקבלת לקראת סוף גיל ההתבגרות, או אחריו. אנשים הסובלים מאגורפוביה נמצאים בסיכון גבוה יותר מאחרים לפתח דיכאון, או להתמכר לחומרים משני תודעה, לכן חשוב במיוחד לטפל במצב.

הגורם להופעה של אגורפוביה אינו חד משמעי. לרוב מדובר בגורמים פסיכולוגיים, או בתגובה להתקף פאניקה ספונטני או חד פעמי. עם זאת, ישנם גם גורמים ביולוגיים-גנטיים שאחראיים על התפתחות הפוביה, ואף שהמחקרים אינם רבים, נראה בבירור שישנו פן גנטי להפרעה. ישנן גישות שטוענות לקשר בין אגורפוביה לבין אובדן של הורה בגיל צעיר, או לחרדת פרידות שמקורה בגיל צעיר.

איך מאבחנים אגורפוביה?

ה-DSM (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) קובע תשעה תנאים שצריכים להתרחש על מנת לאבחן אגורפוביה.

1. הסובל מאגורפוביה יחוש פחד או חרדה בשניים מתוך חמישה מקרים אפשריים: נסיעה בתחבורה ציבורית; הימצאות במקומות סגורים שיש בהם אנשים נוספים, כמו תיאטרון, חנות וכו'; הימצאות במקומות פתוחים, כמו חניונים, גשרים, שווקים וכדומה; שהייה בתוך קהל, או עמידה בתור; והימצאות מחוץ לבית – לבד, בלי אנשים מוכרים.

2. הסובל מאגורפוביה יימנע מן המצבים אשר מהווים טריגר לפחד או לחרדה שלו, בגלל החשש ששהייה במקומות שמפחידים אותו תמנע ממנו אפשרות לקבל עזרה במקרים של התקף פאניקה, או במקרים אחרים של סכנה.

3. הסובל מאגורפוביה יסבול כמעט תמיד מפחד או מחרדה בזמן שהייה במקומות המהווים טריגר עבורו.

4. ההימנעות של הסובל מאגורפוביה תהיה פעילה – כלומר הוא יהיה זקוק לבן לוויה כדי להסתדר בחוץ, או יסבול מחרדה אינטנסיבית.

5. הסובל מאגורפוביה פוחד או חרד באופן שאינו פרופורציונאלי לסכנה האמיתית הקיימת במצבים השונים.

6. הפחדים או ההימנעות ממצבי הטריגר נמשכים במשך תקופה של שישה חודשים או למעלה מכך, באופן עקבי.

7. החרדה וההימנעות יוצרים מצוקה משמעותית – פגיעה בתפקוד החברתי, בתפקוד התעסוקתי או בתפקוד משמעותי אחר.

8. במצבים שבהם ישנו מצב רפואי בעייתי, כמו מחלה כרונית, מחלה דלקתית ועוד – החרדה וההימנעות יהפכו למופרזים עוד יותר מהרגיל.

9. אין אפשרות להסביר את החרדה של הסובל מאגורפוביה בדיאגנוזה של הפרעה נפשית אחרת. לדוגמה: לא מדובר בפחד ממפגש ספציפי כשלהו, הוא לא קשור דווקא למצבים חברתיים, אין קשר לאובססיות, אין פגיעה בדימוי הגוף, אין זיכרונות מאירועים טראומטיים (מה שיכול להצביע על הפרעה פוסט-טראומטית), וכן הלאה. עם זאת, אבחנה של הפרעת פאניקה אינה סותרת אבחנה של אגורפוביה, ואדם יכול לסבול משתיהן במקביל.

איך מטפלים באגורפוביה?

אף שהאגורפוביה, כאמור, היא מן ההפרעות המגבילות ביותר, הטיפול בה נחשב לפשוט באופן יחסי. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נמצא יעיל מאד לסיוע במצבים של אגורפוביה. במהלך הטיפול, המטופל לומד לזהות את התפיסות השגויות שקיימות אצלו לגבי התקפי פאניקה או לגבי החששות הספציפיים שמהם הוא סובל, ובהמשך – לומד לווסת את התפיסות הללו ולנטרל אותן. במקביל, המטופל לומד כיצד להרגיע את עצמו באמצעות טכניקות שונות. בנוסף, במהלך הטיפול המטופל נחשף באופן הדרגתי לגירויים המעוררים אצלו את הפוביה, עד לנטרול שלה.

לעיתים יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי, על מנת להקל על המטופל להתמודד עם הטיפול הנפשי. לרוב, אם יש צורך בטיפול תרופתי, נעשה שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ו/או חרדה.

במקרים מסוימים כדאי לשלב גם טיפול פסיכותרפי פרטני או משפחתי.