פרשת בהר לאור המהר"ל: למה צריך 7 שמיטות לפני שנת היובל?

שנת היובל היא שנת שחרור ושיבה אל המקורות. העבדים והאדמות שבים למקורם ומשתחררים.  

אימתי חל היובל? בפרשתנו נאמר (ויקרא כ"ה, ח'-י'): "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל  משפחתו תשובו".  

המקרא מלמדנו אם כן כי יש שלושה מרכיבים שמתרחשים כדי שיחל היובל:  

1. סופרים שבע פעמים שבע שנים.  

2. בשנת החמישים ממתינים ליום הכיפורים.  

3. תוקעים בשופר ביום הכיפורים, כך שבאותה שנה יש תקיעה בראש השנה ושוב תקיעה ביום הכיפורים.  

נבחן מרכיבים אלו כסדרם ונפתח במרכיב הראשון.  

בכתוב לא נאמר שהיובל הוא שנת החמישים, אלא נאמר כי היובל בא אחרי ספירת שבע פעמים שבע שנים. מה יש בה בספירה זאת של שבע פעמים שבע?  

פשר המונח שבע 

המהר"ל מבאר בספרו "חידושי אגדות" על מסכת ראש השנה דף כ"א עמ' ב' כי לכל דבר גשמי יש שבעה ממדים: ארבע רוחות שמיים, מעלה ומטה, והממד השביעי הוא התוכן הפנימי ומהות הדבר. לכן נברא העולם בשישה ימים והיום השביעי מבטא את התוכן הפנימי שלו בהיותו "תכלית שמים וארץ". כל מה שחורג משבעת הממדים - עובר מהרובד הגשמי של הבריאה אל הרובד הרוחני והמופשט שלה. לכן, ברית המילה, שהיא ההתגברות של האדם על תאוותיו הגשמיות ושעבוד של גופו לקב"ה שעמו הוא כורת ברית - נעשית ביום השמיני. משום כך, הדין הוא כי מילה (הממד השמיני) דוחה שבת (הממד השביעי).  

שבע שמיטות כמיצוי של ההוויה הגשמית

המהר"ל מוסיף ומבאר כי כל אחד משבעת ממדי הישות הגשמית, הוא עצמו ישות גשמית-פיסית. ממילא, יש לו עצמו שבעה ממדים. שבע פעמים שבע מבטאים אפוא את מיצוי כל ממדי ההוויה הגשמית. חריגה משבע פעמים שבע פירושה מיצוי מוחלט של כל ההוויה הגשמית ומעבַר אל הוויה רוחנית. התורה, שהיא הרוחניות בטהרתה ונמצאת מעבר לכל יכולת מיצוי בכלי ההשגה האנושיים, היא (איוב י"א, ט') "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". "מדה" בגימטריה 49. "ים": בגימטריה 50. התורה חורגת אפוא מעבר ל-49 הממדים הגשמיים, ורחבה אף מן ההשגות המופשטות של האדם, ששכלו מוגבל לכלי ההבנה וההכלה האנושיים. התורה "עוברת את שער הנון (נון בגימטריה 50)".  

הטעם לספירת שבע שמיטות לפני היובל

הזמן מעגלי הוא, ועם תום הספירה של שבע שמיטות, מוצתה הספירה ומתחילים לספור מחדש.  אין זה המשך של הספירה הקודמת שהרי עם הגיע מציאות פיסית ל-49 ממדיה נשלמה ההוויה הגשמית הקודמת. מכאן ואילך באה אפוא התחדשות וספירה מבראשית.  

שבע כפול שבע הוא מבחינה מהותית "בלי סוף" שכן אחרי ספירה זו לא ממשיכים הלאה לספור אלא חוזרים לנקודת בראשית. על כן, כאשר נאמר על עבד נרצע "ועבדו לעולם" אומרים חז"ל בגמרא במסכת קידושין דף ט"ו עמ' א' כי המילה "לעולם" אינה מתפרשת כפשוטה, אלא מבטאת יובל והעבד משתחרר בשנת היובל. המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" שם מבאר כי היובל נקרא עולם, ובספרו "נצח ישראל", פרק מ"ה, הוסיף וביאר כי "כל יובל נחשב עולם בפני עצמו". אכן, מה שבא בסופה של ספירת 49 ממדים הוא ספירה מבראשית. היובל מתרחש אפוא אחרי ספירה של שבע שמיטות ומבטא שיבה אל המקור. 

היובל מבטא שיבה אל נקודת המוצא

היובל בא בשנת החמישים, אחרי ספירת שבע פעמים שבע, שכן עם תום שבעה מחזורים של שבע שנים, תמה ההוויה הגשמית ומוצו כל רבדיה. המציאות שבה אל נקודת המוצא ומתחדשת.  

היובל מבטא אפוא שיבה אל נקודת המוצא והתחדשות. בדרך זו מובנת הספירה של שבע פעמים שבע המובאת בפסוק.  

יובל ויום כיפור עניינם אחד

משהובן המרכיב הראשון לתחולת המרכיב הראשון של שנת היובל נעבור למרכיב השני. כאמור, הכתוב אינו מסתפק באמירה כי יובל מתחיל עם תום ספירת שבע פעמים שבע שנים ובתחילת שנת החמישים, אלא אומר כי היובל חל ביום העשירי לחודש תשרי, ומדגיש כי ביום הזה חל יום הכיפורים. ובכן, מה הקשר בין יובל לבין יום הכיפורים?    

המהר"ל בספרו "גור אריה" על הפרשה דנא מציין "יש לך לדעת, שלא במקרה תלה הכתוב את היובל ביום הכפורים, אלא שהיובל ויום הכפורים שניהם דבר אחד הם, כי היובל הוא חזרת הכל לחזקתו הראשונה להיות כבראשונה, וכן יום הכפורים הכל חוזר לחזקתו הראשונה, שה' יתברך מכפר להם, וחוזרים לחזקתם הראשונה".  

מהי נקודת הממשק המהותית בין יובל ליום כיפור?

דברי המהר"ל טעונים ביאור. אכן, בפנינו שני מושגים העוסקים בשיבה אל המקורות. ביום הכיפורים יש סליחה ומחילה על חטאי האדם השב לאלוקיו, וביובל יש שיבה של הקרקעות לבעליהן המקוריים ושיבה של עבדים לחירותם. אבל, לכאורה בכך תם הדמיון ואין קשר פנימי בין המושגים. מה פשר האמירה כי היובל חל ביום הכיפורים שכן "שניהם דבר אחד הם"?  

כשיש משל ונמשל נמצא כי כדי להבין את הנמשל יש לעיין במהותו של המשל. על כן, כדי להבין את מהותו של היובל שנמשל ליום הכיפורים, נעמוד על מהותו של יום הכיפורים. 

שתי דרכים לדכא מרד: דין ורחמים

המהר"ל בספרו "גבורות ה'" פרק מ"ו מבאר כי האדם יכול להיות נשלט ע"י מלך אחד בלבד:  

או שמולך עליו יצרו או שמולך עליו יוצרו. מי שמולך עליו יצרו אינו עבד של יוצרו וממילא הוא מורד במלכותו של הקב"ה.  

ראש השנה ויום הכיפורים נועדו להשיב אדם אל חיק מלכותו של הקב"ה ממרידה זו.  

ראש השנה הוא יום ההמלכה של הקב"ה. בעת שנגלית שררתו של מלך, שוררת שורת הדין, ובמקום שבו יש דיין יש דין. המלכות מחויבת לנהוג לפי שורת הדין כדי שיהא תוקף לשררת המלך ולדיניו. לכן, בראש השנה כאשר ממליכים את הקב"ה ל"מלך על כל הארץ" כרוכה ההמלכה בעשיית דין.  

אבל, יש הבדל מהותי בדרך שבה המלך מחזיר מורדים שונים אל חיקו.  

אם המורדים במלך קרובים אליו, הוא מחיל את שורת הדין ומדקדק עם קרוביו כחוט השערה.  

לעומת זאת, אם המורדים הם רחוקים, המלך משרה את שלטונו דווקא ע"י מידת הרחמים, שהרי עם מידת הדין אי אפשר לקרב רחוקים, והדרך להשתרר עליהם ולמנוע את ריחוקם מחסות מלך היא ע"י "וחנוֹתי את אשר אחוֹן וריחמתי את אשר ארחם". למורדים אלו קורא המלך לשוב אליו ע"י כך שהוא מבטיח להם חנינה. זו מהותו של יום הכיפורים.  

מכאן ההבחנה בין הדין השורר בראש השנה החל על הקרובים אל ה', לבין מידת הרחמים הנוהגת ביום הכיפורים, שבאמצעותה שבים אל ה' אף הרחוקים ממנו, או מי שכשלו לחזור בתשובה, ועליהם נאמר (במדבר ט"ו, כ"ו): "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה".  

יום הכיפורים והיובל משיבים אל ההוויה השורשית

בהתאם לכך יובן מדוע יום הכיפורים והיובל - עניינם אחד, שהרי כאמור, ביום הכיפורים שבים אל הקב"ה המורדים שהיו רחוקים ממנו. בעל התשובה יוצא לחירות משעבודו ליצר הרע וזו גאולתו. יום הכיפורים הוא אפוא גאולה לנפש האדם ששב אל אלוקיו ויצא לחירות מכבלי שעבודו העצמי.  

בכך דומה הוא יום הכיפורים ליובל שבו שב עבד אל עצמו וקרקע שבה לבעליה המקוריים ובכך יוצאים הם מכבלי שעבוד לגורם זר ומנוכר.  

יום הכיפורים והיובל כאחד מבטאים שיבה מן המרחק אל ההוויה המקורית שלו, ובשניהם מה שהתרחק מנקודת המוצא שלו - מתקרב ומתחבר שוב לשורשו.  

היובל הוא שופר

משהבנו את שני המרכיבים הראשונים לתחולת שנת היובל לא תם מסענו להבין את המקרא דלעיל, שכן יש מרכיב שלישי, לפיו היובל חל רק ביום הכיפורים של שנת החמישים – עם שמיעת קול שופר.   

השופר מזוהה עם היובל. כך מצינו ביחס למעמד הר סיני כי ביום החמישים, לאחר שבע שבועות של ספירת העומר, עם קץ מתן תורה נאמר (שמות י"ט, י"ג): "במשוך היובל המה יעלו בהר". מבאר רש"י שם: "היובל - הוא שופר של איל". "במשוך היובל - כשימשוך היובל - קול ארוך, הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאים לעלות".  

נמצא כי כאשר נאמר כי שנת היובל מתחילה עם תקיעה בשופר, אין זה רק דין תקיעה בעלמא שחל ביום הזה, בדומה לחיוב התקיעה שחל בראש השנה, אלא שהיובל הוא השופר.  

והשאלה עולה מאליה: מה הקשר הפנימי בין יובל לבין שופר, שמביא לכך ששופר ויובל חד הם?  

השופר כקריאה לנידחים להתקבץ

השופר מקבץ נידחים וקורא להם לשוב אל מקורם.  

לכן, השופר מבטא המלכה של הקב"ה על בני האדם, הנקראים לשוב ולהתקבץ תחת מלכות הקב"ה ולחזור מכל פזורותיהם, שבהם היו משועבדים ליצרים שהדיחו אותם לקצוות ארץ.  

השופר מבטא גם גאולה שלמה מאותה סיבה, ונאמר (ישעיהו כ"ז, י"ג): "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". השופר מבטא את קיבוץ הנידחים ושיבת הפזורים לעתיד לבוא. במסכת ראש השנה דף י"א עמ' ב' מצינו דעה כי בתשרי עתידים ישראל להיגאל והדבר נלמד מגזירה שווה, שכן ביחס לשופר שבו תוקעים בחודש תשרי, בראש השנה, נאמר (תהילים פ"א, ד) "תקעו בחדש שופר" וגם לגבי הגאולה העתידית נאמר (ישעיהו כ"ז, י"ג) "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כמו כן אמרו חז"ל (ברכות דף נ"ו עמ' ב') "הרואה שופר בחלום - יצפה לגאולה". המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" מבאר על כן "כי השופר משמיע הקול לאסוף הפזורים, כדי שישמעו אותם הפזורים ויתקבצו למקום אחד וזו הגאולה".  

השעבוד מבטא פיזור ועקירה מהשורש, כאשר דבר לא נמצא במקומו ומצוי תחת רשות אחרים. הקיבוץ יחד והשיבה אל המקור היא הגאולה. 

הטעם לכך ששופר הוא יובל

בהתאם לכך מבאר המהר"ל מדוע השופר נקרא יובל, שהרי היובל הוא זמן של קיבוץ נידחים ואיסופם, כאשר עבד שב אל עצמו וקרקע שבה לבעליה המקוריים. אך המהר"ל מוסיף ומבאר כי שופרו של ראש השנה אינו מחיל את היובל אלא רק שופרו של יום הכיפורים. זאת מכיוון שיש הבחנה בין פעולות האיסוף של שני השופרות הללו:  

בראש השנה העם הקרוב אל ה' ממליך אותו עליו ומקבל את דינו באהבה, כך שמי שמרד יאבד בדין. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". שופר זה - מקבץ קרובים. 

ביום הכיפורים שב ה' למלוך גם על הרחוקים והחוטא אינו אובד אלא נטהר. ביום הכיפורים מתקבצים גם הנידחים תחת מלכות ה', המכיל ומקבל גם את החוטא בלא להכחידו ופורס את כנפיו גם על הרחוק. ההמלכה ביום הכיפורים עזה אפוא מזו של ראש השנה ומבטאת גאולה שלמה וכינוס הפזורים מקרוב וגם מרחוק.  

ממילא מובן כי תקיעת השופר של יום הכיפורים המבטאת המלכה מלאה זו נקראת יובל ורק עם שמיעת קול השופר של יום הכיפורים קורא ה' דרור לארץ ולכל יושביה.  

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי יש שלושה תנאים לכך שתתחולל גאולה שלמה:  

שבע פעמים שבע - השלמת ההוויה הגשמית הקודמת, התחדשות וספירה מבראשית. 

יום כיפור - מה שהתרחק מנקודת המוצא שלו - שב, מתקרב ומתחבר לשורשו. 

שופר - התאספות יחד ושיבה אל המקור היא הגאולה. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט